האם "הב לן ונבריך" לא יכול להיות כמו "הבה ונברך"?

"תביא לי ונברך."

אז זה יוצא סבבה אם אתה מזמן עם כוס.

אבל

בלי כוס זה בעיה..

"הב לן" בארמית - זה "הבה לן" בעברית

הב בארמית זה הבה בעברית

זה לא רק "תביא חפץ" אלא גם "בוא נעשה"

הב לן = תן לנו ונברך

הב ונבריך = בואו ונברך.

ותבין.. אם המזמן מזמן בלי כוס. ארז זה סתם.

ויותר מזה.. אם הוא מזמן והוא כבר מחזיק את הכוס ביד שלו.. זה גם כן..

לכן שאלתי, אם לא יכול להיות שזה צורת ביטוי, כמו ש"הבה" שזה "תביא", ובכל זאת זה משמש כהקדמה לפועל, אולי גם "הב לן" זה פשוט צורת ביטוי, "הב לן"="הבו לנו" כלומר "תבואו ותצטרפו אלינו", וכשנצטרף ביחד אז "ונבריך וכו'"

הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

תן לי בנים

"הבה נרדה"

מה זה "הבה"? תביא? מה תביא? מקסימום: תביאו את הסכמתכם. 

אז גם כאן: הב לן: הביאו הסכמתכם. כמו"ברשות"

פה זה "לי" מיד אחרי זה!!!!

את רק מוכיח את הטענה שלי!!!

כי אז כשתאמר "הב ונבריך" אז יוצא כמו שצריך.

הבנת?

אז מה הפירוש של המילה "הבה" באותו מקרה?

יותר בקטע של תביא.

ככה שמצד אחד יש לזה משמעות של תתן.

ומצד שני זה משורש בוא

לכן אני אומר, שהכוונה היא באמת "תן" אבל לא "תן משהו" אלא "תן את הסכמתך" (כמו"ויקח קורח" שלקחם בדברים), וזה כמו "ברשות"

לעומת זאת "תביא" ותביא את הסכמתך" זה גם מאותו שורש, כאשר ב"תביא את הסכמתך" זה עדיין נכון להשתמש בהטיה "תביא"

יש הרבה דוגמאות לאותו שורש

הב לן זה כמו הבה לי בנים.

תן לי בן.

הבה נתחכמה לו, הבה נרדה וכו וכו

בואו ונתחכם לו.

עזוב שורש ועזוב שטויות. זאת המשמעות...

ואפשר לפרש אותו כ"תביא את הסכמתך" - אז למה לא לפרש אותו בצורה שמותאמת בכל מקרה?

אני בכלל לא אומר את זה,

אצלנו אומרים "ברשותכם"

"שמים"

"נברך שאכלנו...."

בלשון "[ברשות] שמים".

גם האמירה "סברי מרנן" ו"לחיי" היא כזאת.

סברי וגו' - "תנו דעתכם שתצאו ידי חובה ותענו", לחיי - "בכבוד, אנחנו מסכימים ונותנים דעתנו" (כך זה בגמרא, והפך ללחיים ברבות השנים, אבל המשמעות זהה).

ככה שמעתי ממישהו.

שווה בדיקה

מה המקור של זה.

מצאתי.

הרב מאזוז אומר את זה..

סתרי = סותרים.

סותרים זה זכר. תרי זה זכר תרתי נקבה.

זה קצת מוזר לי לנסות לסמוך על המסורות האלה בזמן שעושים דקדוקים בארמית...

לא בקיא מספיק בדקדוק ארמית כדי להגיב נקודתית

שום דבר פה לא מליבי

אצל יוצאי תימן. אז מי שלא יודע את המסורת הנכונה, איך ידקדק?

הגבתי במקום אחר יותר עניינית...

נ.ב, הגרסא המוצעת "לחדתא" היא הגרסא של התימנים

לא.. זה יתלה ויהתלל שמו הגדול ברוך הוא. נקודה.

למעלה מן כל הברכות.

זה אמנם המשך. ברור. כמו ששני משפטים ממשיכים אחד את השני.

אם אתה חושב שהכוונה היא ששמו ברוך הוא למעלה מן כל הברכות אתה טועה.

הכוונה היא ששמו ברוך הוא יתעלה ויתהלל למעלה מן כל הברכות.

תהיה עקבי עם המשפט..

אבל לפני זה, עם הברוך הוא.

זה לא "בריך הוא לעלא"

ממש לא.

יתברך וישתבח.. שמו הגדול ברוך הוא.

למעלה מן כל הברכות...

הכוונה שהוא (=שמו הגדול ברוך הוא) יתברך וישתבח למעלה מן כל הברכות

מה לא ברור.

יתברך וכו' שמו הגדול ברוך הוא. נקודה. נגמר משפט. אני אומר אמן שפירושו כאן כן יהי רצון. שכן יהי רצון שיהא שמו מבורך.....

נקודה. נגמר.

ואז ממשיכים. יש רצף. האמן לא קוטע. שהוא יהא מבורך למעלה מן כל הברכות.

זה ממש לא "שמו הגדול ברוך הוא למעלה מן כל הברכות"

בוודאי ובוודאי ש"שמו הגדול ברוך הוא למעלה מן כל הברכות" זה טעות!

יתגדל ויתקדש שמו הגדול. נקודה. אמן - שפירושו כן יהי רצון.

ואז:

[איפה הוא יתגדל..?] בעולם שברא כירצונו....

אבל המילה בעלמא היא למשפט החדש!!!!!!!

אז - אז מה אם אצל החסידים זה ממש הפיסוק. אצל ספרדים ממש לא - ואז מאזן הכוחות משתווה

ב. בהתחלה כולם אומרים אמן ולכן זה משפט חדש.

דומה לבניין התפעל בעברית, כך שהמשמעות צריכה להיות להתחדש.

הראיה שהבאת מצדיקה את הגרסא שאומרת שעתיד לאתחדתא הוא העולם ולא הקב"ה שמחדש כמו שמובן בגירסא האחרת.

שים לב שהסיבה שהם רוצים לשנות את הגרסא ל"לחדתא" זה לא מסברא, אלא בגלל מסורת של עדת תימן שהיו מדקדקים הרבה בגרסאות ובארמית אצלם בלבד נשמרה הגרסא המדוייקת בכמה דברים (אונקלוס, למשל)

לדעתי בלעדי זה לא היו משנים בלי בסיס את הגסרא

אמנם היו לו מחלוקות איתו.

הוא היה רמ בישיבה

אבל זה מתאים לרוח הג'רבאית של ישיבת איש מצליח

שאותה הקים הרב מצליח מאזוז הנקרא הרב איש מצליח בגלל ספרו שו"ת איש מצליח

"קאי עלייהו רב ייבא סבא א"ל הב לן וניבריך לסוף אמרו ליה הב לן ונישתי אמר להו הכי אמר רב ^אכיון דאמריתו הב לן וניבריך איתסרא לכו למישתי מאי טעמא דאסחיתו דעתייכו" ועיי' רש"י שם

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום