האם "הב לן ונבריך" לא יכול להיות כמו "הבה ונברך"?

"תביא לי ונברך."

אז זה יוצא סבבה אם אתה מזמן עם כוס.

אבל

בלי כוס זה בעיה..

"הב לן" בארמית - זה "הבה לן" בעברית

הב בארמית זה הבה בעברית

זה לא רק "תביא חפץ" אלא גם "בוא נעשה"

הב לן = תן לנו ונברך

הב ונבריך = בואו ונברך.

ותבין.. אם המזמן מזמן בלי כוס. ארז זה סתם.

ויותר מזה.. אם הוא מזמן והוא כבר מחזיק את הכוס ביד שלו.. זה גם כן..

לכן שאלתי, אם לא יכול להיות שזה צורת ביטוי, כמו ש"הבה" שזה "תביא", ובכל זאת זה משמש כהקדמה לפועל, אולי גם "הב לן" זה פשוט צורת ביטוי, "הב לן"="הבו לנו" כלומר "תבואו ותצטרפו אלינו", וכשנצטרף ביחד אז "ונבריך וכו'"

הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

תן לי בנים

"הבה נרדה"

מה זה "הבה"? תביא? מה תביא? מקסימום: תביאו את הסכמתכם. 

אז גם כאן: הב לן: הביאו הסכמתכם. כמו"ברשות"

פה זה "לי" מיד אחרי זה!!!!

את רק מוכיח את הטענה שלי!!!

כי אז כשתאמר "הב ונבריך" אז יוצא כמו שצריך.

הבנת?

אז מה הפירוש של המילה "הבה" באותו מקרה?

יותר בקטע של תביא.

ככה שמצד אחד יש לזה משמעות של תתן.

ומצד שני זה משורש בוא

לכן אני אומר, שהכוונה היא באמת "תן" אבל לא "תן משהו" אלא "תן את הסכמתך" (כמו"ויקח קורח" שלקחם בדברים), וזה כמו "ברשות"

לעומת זאת "תביא" ותביא את הסכמתך" זה גם מאותו שורש, כאשר ב"תביא את הסכמתך" זה עדיין נכון להשתמש בהטיה "תביא"

יש הרבה דוגמאות לאותו שורש

הב לן זה כמו הבה לי בנים.

תן לי בן.

הבה נתחכמה לו, הבה נרדה וכו וכו

בואו ונתחכם לו.

עזוב שורש ועזוב שטויות. זאת המשמעות...

ואפשר לפרש אותו כ"תביא את הסכמתך" - אז למה לא לפרש אותו בצורה שמותאמת בכל מקרה?

אני בכלל לא אומר את זה,

אצלנו אומרים "ברשותכם"

"שמים"

"נברך שאכלנו...."

בלשון "[ברשות] שמים".

גם האמירה "סברי מרנן" ו"לחיי" היא כזאת.

סברי וגו' - "תנו דעתכם שתצאו ידי חובה ותענו", לחיי - "בכבוד, אנחנו מסכימים ונותנים דעתנו" (כך זה בגמרא, והפך ללחיים ברבות השנים, אבל המשמעות זהה).

ככה שמעתי ממישהו.

שווה בדיקה

מה המקור של זה.

מצאתי.

הרב מאזוז אומר את זה..

סתרי = סותרים.

סותרים זה זכר. תרי זה זכר תרתי נקבה.

זה קצת מוזר לי לנסות לסמוך על המסורות האלה בזמן שעושים דקדוקים בארמית...

לא בקיא מספיק בדקדוק ארמית כדי להגיב נקודתית

שום דבר פה לא מליבי

אצל יוצאי תימן. אז מי שלא יודע את המסורת הנכונה, איך ידקדק?

הגבתי במקום אחר יותר עניינית...

נ.ב, הגרסא המוצעת "לחדתא" היא הגרסא של התימנים

לא.. זה יתלה ויהתלל שמו הגדול ברוך הוא. נקודה.

למעלה מן כל הברכות.

זה אמנם המשך. ברור. כמו ששני משפטים ממשיכים אחד את השני.

אם אתה חושב שהכוונה היא ששמו ברוך הוא למעלה מן כל הברכות אתה טועה.

הכוונה היא ששמו ברוך הוא יתעלה ויתהלל למעלה מן כל הברכות.

תהיה עקבי עם המשפט..

אבל לפני זה, עם הברוך הוא.

זה לא "בריך הוא לעלא"

ממש לא.

יתברך וישתבח.. שמו הגדול ברוך הוא.

למעלה מן כל הברכות...

הכוונה שהוא (=שמו הגדול ברוך הוא) יתברך וישתבח למעלה מן כל הברכות

מה לא ברור.

יתברך וכו' שמו הגדול ברוך הוא. נקודה. נגמר משפט. אני אומר אמן שפירושו כאן כן יהי רצון. שכן יהי רצון שיהא שמו מבורך.....

נקודה. נגמר.

ואז ממשיכים. יש רצף. האמן לא קוטע. שהוא יהא מבורך למעלה מן כל הברכות.

זה ממש לא "שמו הגדול ברוך הוא למעלה מן כל הברכות"

בוודאי ובוודאי ש"שמו הגדול ברוך הוא למעלה מן כל הברכות" זה טעות!

יתגדל ויתקדש שמו הגדול. נקודה. אמן - שפירושו כן יהי רצון.

ואז:

[איפה הוא יתגדל..?] בעולם שברא כירצונו....

אבל המילה בעלמא היא למשפט החדש!!!!!!!

אז - אז מה אם אצל החסידים זה ממש הפיסוק. אצל ספרדים ממש לא - ואז מאזן הכוחות משתווה

ב. בהתחלה כולם אומרים אמן ולכן זה משפט חדש.

דומה לבניין התפעל בעברית, כך שהמשמעות צריכה להיות להתחדש.

הראיה שהבאת מצדיקה את הגרסא שאומרת שעתיד לאתחדתא הוא העולם ולא הקב"ה שמחדש כמו שמובן בגירסא האחרת.

שים לב שהסיבה שהם רוצים לשנות את הגרסא ל"לחדתא" זה לא מסברא, אלא בגלל מסורת של עדת תימן שהיו מדקדקים הרבה בגרסאות ובארמית אצלם בלבד נשמרה הגרסא המדוייקת בכמה דברים (אונקלוס, למשל)

לדעתי בלעדי זה לא היו משנים בלי בסיס את הגסרא

אמנם היו לו מחלוקות איתו.

הוא היה רמ בישיבה

אבל זה מתאים לרוח הג'רבאית של ישיבת איש מצליח

שאותה הקים הרב מצליח מאזוז הנקרא הרב איש מצליח בגלל ספרו שו"ת איש מצליח

"קאי עלייהו רב ייבא סבא א"ל הב לן וניבריך לסוף אמרו ליה הב לן ונישתי אמר להו הכי אמר רב ^אכיון דאמריתו הב לן וניבריך איתסרא לכו למישתי מאי טעמא דאסחיתו דעתייכו" ועיי' רש"י שם

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

ה' יתברך מנסה את האדם בקצת קושי וסבל,

והיצר הרע מסית אותו לדבר עבירה >>>

ואומר לו: אם היית רשע לא היית סובל.

ואין הדבר נכון כלל - כי רוב הרשעים סובלים מאוד מאוד, מחלות, ופרנסה וכו' ועוד צרות רבות.

אמת שהסבל מאת ה'!!!

אבל אל תבעט במצוות ובאמונה כי הרשעים סובלים יותר ויותר.

…. מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

אם הוצאתי מהכיס מטבעות לא בערך הנכון ואני לא מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

האם נוסעי אייר דובאי צריכים להתיחס למקרה שלהם כיסורים או כנס?

אז תגיד לה'

"אבא רחמני אבא שלי אני אוהב תמיד רחם עליי

אתה טוב אתה אבא טוב רחם עליי..."

ותהיה שמח

ושתסור מהדרך ישלחו לך ייסורים

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.