והתלוננתי.
או
פרקתי.
(בוער לי,
שפתאום אני דיי לבד.
ואני לא באמת.
כי היא באמת ממש אוהבת אותי.
ומה לעזאזל אני צריכה אחרים כשיש לי
בן אנוש שאין אוהב ממנו?
אבל עובדה שזה חרך לי מעט את הלב.
כי.
נכון, בחרתי להתנתק.
אבל לשמוע טו מאצ' על זה, ולדעת שאני לא חלק.
ואני רגילה להיות חלק.
זה קשה לי.
זה גורם לי להתרחק, ולא מגיע לה,
למען האמת.
היא בוחרת להיות אשתי, ולאהוב כלכך.
ואני, הייצור הכי דפוק שקיים,
מרגיש.
אחרת.
לעזאזל.
תצילו אותי מבליל הרגשות.
תצילו אותי מעצמי.
תצילו אותי, המחשבות קוברות אותי.
אני רוצה חיבוק אמיתי.
אני רק רוצה
שיהיה טוב.
טוב מוחשי.
הי, דמעות, אל תצאו.)