ים. גלים. חול.
כמה אינסופיות יש בים. האופק פשוט ממשיך וממשיך וממשיך.
כמה אינסופיות יש בחול. מיליארדי גרגירים.
כאלה שנכנסים לעיניים כשיש רוח.
כאלה שמטביעים את הרגליים בדרך למים.
כאלה שסתם מתערבבים עם כל דבר.
פשוט חול.
חול כיף שכזה.
ישבתי היום על החוף. הגלים התנפצו לי על הרגליים.
הייתה רוח נעימה שכזו. שמעבירה צמרמורות קור רק כי המים קרים גם.
שיחקתי בידיים על החול שנזל לי בידיים בין האצבעות.
ישבנו והיא חיבקה אותי. חיבוק כזה שלא נתן לי להשתחרר.
חנקתי. למרות שמותר. ושהיא ביקשה שארפה. חנקתי. לא יודעת אפילו למה.
אולי ליד אנשים אתה נראה יותר חזק ממה שאתה באמת. אולי.
ולא. בהתחלה אפילו לא הרפיתי. הכל היה מכווץ. והחזקתי את עצמי בכח. אולי יותר מידי בכח.
שמתי לב לזה עם החול. אספתי אותו בידיים ונתתי לו לגלוש בעדינות ליד השניה.
במחזוריות. לקחתי חול ביד, הוא גלש ליד השניה, ובחזרה ליד הקודמת, וכן הלאה.
אפילו כבר מבלי לשים לב. כמו פעולה שגרתית שכזו.
"כל דבר בלתי רגיל שיימשך מספיק זמן, יהפוך לרגיל"
מאז ומעולה זה לא באמת היה. עד לא לפני הרבה זמן, אף אחד לא אמר לי "פיצית, אני לא עוזבת אותך. אני כאן."
לא ישבו וחיבקו אותי כל כך הרבה זמן. והבטיחו לי שיהיה טוב.
ושהיו גאים בי על זה ששחררתי קצת.
הדמעות נפלו שם על החול והשאירו סימנים.
הבנות האלה, שמזל שרואים אותן רק פעם אחת בחיים, הביאו לנו וופל. "אתן בסדר? אתן יושבות ככה כבר הרבה זמן ורצינו להביא לכן משהו שישמח אותכן טיפה. הוא מגעיל, אבל אולי זה ישמח"
זה העלה לי חיוך. חיוך דבילי שכזה. אבל חיוך קטן. חיוך מאנשים שרוצים שיהיה לך טוב. גם אם הם לא מכירים אותך.
והדמעות חנקו אותי. והחיבוק רק התהדק. כמו מבטיח שלא יעזוב. שתמיד יהיה שם. שהכל יהיה טוב כבר. גם כשנראה שלא.
אולי יום אחד זה יהפוך לרגיל. ויהיה לי יותר קל לקבל את זה. להאמין בזה.
היא אולי הבטיחה שלא תעזוב. הם אמרו שלא יעזבו. הם כבר לא פה.
רציתי אותם איתי. שיחבקו אותי גם. שיבטיחו לי שיהיה טוב כבר.
ניסיתי לדמיין את זה. נרגעתי קצת.
נשכבתי עליה, והדמעות המשיכו לזרום בחופשיות. קרסתי עליה מותשת מכל העולם. כבד לי מידי להחזיק אותו.
והיא פשוט ישבה שם. איתי. ונתנה לי. וקיבלה הכל. והבטיחה שיהיה טוב.
"שייסחף החול שיישרף הכל
אני הולך"
