אפילו קצת מבעס לומר,
והאדם המדובר ממורמר,
הולך לו לבד במדבר,
בלי תקווה ליום המחר.
תבינו, לא כך תמיד,
שבלבד הוא מתמיד
חורט על דיגלו כישלון הקבוצה,
רוצה לומר באשמתו היא נפלה,
רוצה לצעוק לשמי מרומים,
יש אלוהים, והוא רחוק מאנשים.
אותיות פורחות באוויר.
אותיות שחורות כחלק מים נעלם, של אדוות שנשלחות מבני אדם לבני אדם, ועומד היים ונאחז בשתיקתו, ורק לעיתים נדירות, בבין השמשות של הנשמות, מרוקן מעט מקרבו על לב אדום אדום,
אותו הים גיבש אישיות, מסובכת, מפותלת, כמעת חסרת משמעות, מהשיגעות היומיומי של אלפי הודעות, כתובות ונאמרות, בשפות שונת ומשונות, ליפעמים בידיים לפעמים בפנים, לפעמים עם הריח ולפעמים בעננים, ואין הוא יודע את פשר הדברים, כי גם ממשלחם וגם לשלוחם לרוב הם סטומים, ורק עמוק בלב התמים, יושב הודי, מיד אין צינה, ומתרגם המילים.
ואנחנו, שנגזרנו לחיות בין שתיקות ומילמולים, נוכל להועיל במעט לאותו ים מזקים, נפתח את ליבינו ואת פינו המרנים, ושההודי הקטן,(סבו היה רב, הרב של המלך), יעזור לעייפים.