לרבי שלי יש יום הולדת. כן, ביום שלישי הקרוב, י"א בניסן נציין 116 שנה להולדתו של הרבי.

עכשיו, אני יודע מה עובר לכם בראש, הנה עוד חב"דניק שרוף שכל חייו סובבים סביב 'הרבי'. אז הנה אני מודה, זה נכון, אני חב"דניק שרוף. אבל האמת היא שאם קצת תחשבו על זה, ותבינו את המהפכה החשיבתית שהוא חולל, תשמחו גם אתם שאישיות בסדר גודל של הרבי מליובאוויטש חיה כאן איתנו, בדור שלנו.

הנה סיפור מהתלמוד (סוכה נ"ה ב'):

בזמן סיפור חנוכה, כשהיוונים נכנסו לבית המקדש כדי לחללו, נכנסה אתם מרים בת בילגה. נערה יהודייה ממשפחה של כהנים שהמירה את דתה, התחתנה עם 'סרדיוט' – קצין יווני. מרים בת בילגה נכנסה עם היוונים וחיללה את בית המקדש וכשהגיעה למזבח הכתה עליו עם הסנדל שלה וצעקה "לוקוס לוקוס (זאב ביונית) עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל (עלות הקורבנות) ואינך עומד להם בעת צרתם".

זה בלתי נתפס, כי אבא שלה וסבא שלה הכוהנים כשהיו נכנסים לבית המקדש עשו זאת בהתרגשות של קדושה ומתוך טהרה. והיא, לא רק שהמירה את דתה!!! התחתנה עם האוייב!!! היא עוד נכנסת עם החיילים לבית המקדש כדי לחלל אותו! תוך שהיא מכה את המזבח עם הסנדל שלה, אותו מזבח שהכוהן היה רועד לפני שנגע בו! היש בגידה גדולה מזו? זה כמו להתחתן עם קצין אס.אס. ולבוא עם צלב קרס יחד איתו בליל הבדולח בכדי לשרוף את בית הכנסת של אבא שלה!!!

אלפיים שנה חיכתה הנשמה שלה עד שיבוא מישהו וילמד עליה זכות.

וזה קרה.

בברוקלין ניו יורק, ביום ו' בתשרי ה'תשל"ה - 1975. בעת התוועדות מיוחדת בה נשא דברים לפני אלפי איש, בקשר עם מלאת עשר שנים לפטירתה של אמו המנוחה הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה שניאורסאהן, אמר הרבי מליובאוויטש כך:

אנשים אומרים שיהודי יכול להיות מנותק מעמו ומאלוקיו. אני אומר:"איזה מנותק? איפה מנותק?" (באידיש: וו אגעשניטן? וואס אגעשניטן?) כי הנה אפילו במקרה הכי נורא של מרים בת בילגה, כשהיא הכתה את המזבח בסנדלה היא הביעה דאגה כלפי עמה, שכן היא צעקה "לוקוס! לוקוס! למה אתה לא עוזר ליהודים בצרתם" והרבי שהיה אז בן 72 לא הצליח להשלים את המשפט כי קולו נשנק מבכי של התרגשות, התרגשות בעודו יורד לנבכי נפשה המיוסרת והמבולבלת של נערה יהודייה שנראית כל כך רחוקה ובעצם היא קרובה.

חברים, רק לפני כמה עשרות שנים, כשנער או נערה היו 'יוצאים לתרבות רעה' המשפחה הייתה מתנתקת מהם, היו יושבים שבעה! אבל הרבי מליובאוויטש שמצא אפילו את הטוב של מרים בת בילגה, לימד אותנו לראות את הטוב שיש בכל אדם, להביט על העולם בעין טובה. והיום לא רק חב"ד אלא כולם, מכל קצות העם יודעים לומר ש'יהודי הוא יהודי הוא יהודי', כולם כבר פותחים דלתות עבור כל אדם.

אז גם אם לא יצא לכם לעשות סדר פסח בקטמנדו - נפאל, או לטעום לביבות של חב"ד בחנוכה באוקלוהומה ולא נפלתם באמצע טיול לשווייץ לקבלת שבת בבית חב"ד בבאזל. עדיין, י"א בניסן הוא יום מיוחד עבורכם,

היום הזה החלה המהפיכה היהודית של דורנו.

ומשהו אישי: לרבי שלי יש יום הולדת, מזל טוב!

בהתוועדות שנערכה לרגל יום הולדתו,

הרבי שואל: מדוע מתאספים כדי לחגוג יום הולדת של אדם פרטי?

האמת היא כי החגיגה היא לא לכבודו, כי אם לכבוד היהדות ופעולותיה של תנועת חב"ד-ליובאוויטש

לא חוגגים לכבודי - י"א ניסן תשמ"ה - 2 באפריל 1985

עצרת התעוררות שכולו אמירת הפרק של הרבי...

ואחרי 150 חוזרים ל-א

ועוד לפני זה משיח מגיע!

הם מתגייסים (לא יודע בדיוק כמה אחוזי הגיוס שם, אבל הם לא כמו החרדים, זה בטוח), אבל לעומת הדתיים-לאומיים שמתייחסים לצבא כחלק מהתחייה הלאומית של עם ישראל, כחלק מהגאולה, החב"דניקים מתייחסים אל זה בצורה פרגמטית, שצריך צבא באופן טכני כדי להגן על העם (כך לפחות ידוע לי). אגב, זו תפיסה שדומה גם לתפיסה החילונית את הצבא. הויכוח העקרוני הזה הוא לא רק לגבי הצבא, אלא לגבי כל מוסדות המדינה וכו'.

אבל בחבד הכל סובב סביב השליחות של האדם, אז אולי בטוחים שזו השליחות של הבחורים בגיל הזה...

אני יודעת שבתי ספר של חבד וכאלו לא נחשבים חרדיים אלא ממלכתידתי כי הרבי רצה שאנשים שלא שולחים את הילדים שלהם לחרדי-ישלחו לחבד ויקבלו חינוך מספיק חרדי ומספיק ממלכתי... אז ישיבות חבדניקיות זה כמו הסדר או כמו ישיבות חרדיות?

חשבתי על זה, התלבטתי אם לכתוב את זה. חלק מהמידד של השירות בצה"ל בחב"ד זה המידד של השליחות, שכדי לקדש את שם ה' בעולם ולגרום לשם שלו להיות אהוב בעולם, הם הולכים לצבא (לא יודע בוודאות אם זה השיקול שלהם, אבל זה בהחלט הגיוני). אבל בסופו של דבר אצלם זה רק כלי כדי להגן/לקדש את שם ה' בעולם. מבחינת התפיסה החבדי"ת אין ערך עצמי (ערך מקודש) לצבא. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך בסוף.

נ.ב אינני חב"דניק והדברים נכתבו לפי ראות עיניי. עדיף שתשאלי חב"דניק שיסביר לך את תפיסתם.

אה, עכשיו הבנתי. לא יודע. מניח שבאמצע (יש אפשרות אך לא חובה)

יש ישיבות שהמקובל בהן הוא לעשות פטור (כמו הישיבה בכפר חבד) ויש כאלה שיש להן הסכמים עם הצבא על שירות אחרי שנת לימודים ב770 ורצוי גם חתונה (כמו הישיבה בקרית גת)

שתיהן ישיבות גדולות עם לא מעט תלמידים.

אבל חייבת להדגיש שבסופו של דבר זו תהיה הבחירה האישית של הבחור לכאן או לכאן וזה לא משנה איפה הוא לומד.

באף ישיבה אין איסור מפורש ללכת לצבא (אלא רק מינימום דחיית שירות עד אחרי החתונה) אבל גם אין יותר מידי עידוד לצבא.

לדוגמא במשפחה שלי חלק עשו פטור משירות וחלק שירתו.

אחת הבעיות המרכזיות שגורמות להמון בחורים להוציא פטור זה שהצבא עושה להם בעיות עם שנת הלימודים ב770 אחרי 3 שנים בישיבה גדולה ואף בחור לא רוצה להיות עריק ולהסתבך.

התוצאה היא שחלק מהבחורים עושים פטור וחלק חותמים על הסכם מסויים שדוחה להם את השירות לאחרי החתונה.

לרוב מי שעשה פטור כבר לא יעשה צבא, אם כי יש כאלה שמבטלים אותו (לפעמים אפילו בגיל 30+ ואז הם מתגייסים לפיקוד העורף, הרבנות או כל מיני דברים בסגנון).

תודה

ראיתי כבר בזמנו את העלונים שמתארים איך יבוא המשיח ואז משבר האקלים ייעלם כהרף עין (ועוד נגזרה מכך מסקנה שאין מה להיות מוטרדים).
לחשוב שמחנות הפליטים הרעילים והמסוכנים - והעמוסים אנשים מלאי שיטנה ומשטמה לישראל - משמשים כאיזה מטה זעם הולוגרפי תיאולוגי, זה בערך אותו ההיגיון.

אגב, העלונים ההם הופיעו למיטב זכרוני עוד כשבחיים היתה חיותו, אבל גם אם אני טועה בכרונולוגיה הזו אזי מכל מקום הם הופיעו כשהמשיחיזם שלאחר המוות עוד היה בשיאו.

מובן שכל התפיסה הזו נשענת על ימי ההאדרה המטורללת למבצע "סופה במדבר" (שחרור כוויית מהפלישה העירקית) ותום הקומוניזם במדינות הסובייטיות-לשעבר, שיצרו שבתאות ברורה ומובהקת.