בעז"ה בתפילות ששלח יגיע בבריאות לעובר ולי בקרוב.. (וזה מתקרב וואי.. )
פורום הריון ולידה
מכתב פתיחה
מתחשק לי סיפורי לידה.. אוהבת ונהנית לקרוא אותם 😅😅🤗🤗
ת"ר
מתחשק לי לכתוב את סיפור הלידה הקודמתאם כל חי
עבר עריכה על ידי אם כל חי בתאריך י"א בניסן תשע"ח 20:05
זה מתחיל ככה:
ערב פסח תשע"ו, הריון שני.
התל"מ שבוע לאחר הפסח, אך מכייון שלידה ראשונה הייתה שבועיים+ לפני התאריך, אני בלחץ היסטרי... ל-א ללדת!! ועוד יש לי בן... רק חסר ברית בשביעי של פסח שמחובר לשבת...
ב"ה פסח עובר, מתחיל שבוע חדש, ואני כבר לא חוזרת לעבודה.
יום רביעי יוצאת בנחת עם בעלי ליום כיף,
יום חמישי מבשלת שבת מושלמת מהחל ועד כלה בלי להשאיר שום בישולים לשישי, כולל קינוח מושקע ו-2 עוגות....
(טיפשה שכמוני שלא ראיתי תסמיני קינון..)
יוצאת עם בן השנתיים לגינה ומתלוננת על הסחיבה. ערב רגיל והכל טוב.
יום שישי בבוקר, יומיים לפני התלמ, אני קמה ב-8 בבוקר עם ציר כואב. אז מה?!
אני כבר 3 חודשים עם צירים מדומים. אז הגיע עוד אחד?!
בעלי חוזר מהתפילה ואני אפילו לא מספרת לו את זה, הוא לוקח את בן השנתיים לקנות חלות לשבת. חוזר אחרי כמחצית השעה בהם ממשיכים צירים די כואבים, ואז אני משתפת אותו אבל מסבירה שזה כלום. הוא יכול ללכת ללמוד, אין לי כבר מה לבשל ואני אשחק עם הילדון המשועמם.
הוא יוצא, וכל רבע שעה טלפון- ואני כזה- זה כלום, עזוב, אני לא יודעת היום...
מאכילה את החמודי ארוחת בוקר, ותוך כדי מתחילה לספר לו על יוסי שנסע לסבתא לשבת בלי אבא ואמא, כי הם הלכו להביא לו תינוק מהבית חולים.
אולי דרך זה אני גם מספרת לעצמי את הסיפור האמיתי כדי שאתחיל להאמין?!
בעלי מתקשר שוב, והפעם הוא מחליט לפי הקול שלי שהוא חוזר, וקורא לגיסי שיקח את הגדול לסבתא. ואני עדיין מתנגדת- איזה פדיחות, ואם בסוף זה לא יהיה כלום, סתם שלחנו אותו?!
כשהוא מגיע אני כבר מסתובבת עם צירים ממש כואבים, והוא מדרבן אותי להתקשר לתומכת לידה. לספקות שלי אם זה צירים מתוזמני מספיק-היא עונה לי בקול רענן לגמרי, אולי תחכי לי לאחרי שבת?! אני עכשיו בדרך למירון לשבת
טוב, ממליצה לי לכתוב את פרקי הזמן בין הצירים, ובמקביל אומרת שתשיג לי מישהי חלופית
ואני בבאסה רצינית!!
מתחילה לתזמן צירים בין 10-11 בבוקר, וב-11 מחליטים לצאת.
תפילה קצרה לפני היציאה, ואני מחכה למונית מתפתלת כבר מכאבים...
מרוב לחץ אני לא רוצה להיכנס בכלל בשערי בית החולים לפני שהדולה מגיעה, אז אנחנו מחכים לה בכניסה בחוץ וביניתיים מתזמנים עד כמה צירים כואבבביייםםם... מגיע השעה 12-
ואז נוחתת הדולה-
אישה נחמדה, עזרה לי הרבה, אבל משתייכת לקהילה אחרת לגמרי ממני, היה לי קשה להתחבר, אבל במצב הנתון אומרים תודה על מה שיש.
נכנסים לבית חולים והיא ממליצה לי שלמרות שאני רוצה אפידורל נחכה קצת בחוץ כי חבל שיחברו אותי למוניטור. אני מסכימה, ובעודנו מדברות היא מוציאה קרש חיתוך- כזה מהמטבח
בעלי נחנק מצחוק בצד.
בהגיע ציר היא פשוט מתחילה לדחוף את הגב עם הקרש, את האמת- זה עזר. אבל במשקלה המכובד דוחפת מקל שכמוני עם קרש- בעלי לא שוכח לי את זה עד היום!!
ב-12:30 אני מחליטה להיכנס לחדר לידה. וב-כ-נ-י-ס-ה של הקבלה- ציר מטורף עם ירידת מים. אני מתפדחת לגמרי לעבור במסדרון בין כל הגברים ונשותיהם הצופים, אבל הדולה משכנעת אותי שיש לי חצאית שחורה וארוכה ולא רואים כלום.
ואני פותחת בריצה מהדסת במסדרון
הגעתי עם פתיחה 4 אם אינני טועה, ישר הוכנסתי לחדר לידה, פתחו לי וריד,וכנראה עוד כמה פרוצדורות, לא זוכרת... ודרשתי מיידית בצורה לא כ"כ נחמדה- זה לא אני, זה מה שהכאבים מוציאים ממני- אפידורל!!
חוברתי די מהר, כשתוך כדי החיבור מגיע עוד ציר!! ואני מחבקת ומועכת מרוב כאבים את הגברת המלאה בתחושת אי נעימות- אבל יודעת שזה התפקיד שלה, אפילו שאנחנו ממש זרות...
אחרי 20 דקות עם אפידורל, הגעתי לפתיחה מלאה ב"ה, הצירים בשלב הזה היו עמומים, וקצת נרגעתי. אבל כשהגיעו הלחיצות- הרגשתי שממש חותכים אותי!! כנראה האפידורל לא מספיק השפיע
צרחתי על המיילדת- תוציאי את היד שלך משם!! את מכאיבה לי!! והיא עונה בנחת- זה הראש של התינוק, חמודה...
אחרי לחיצות של לא יותר מ-10 דקות ב"ה,
יצא הבונבון
3.300 של שומן (אחרי 2.800 בליד קודמת), בלונדיני (אחרי שחור) ומתוק מתוק (עד היום הוא כזה מתוק!)
בלי תפרים, מהר יחסית בשעה 13:45, פחות מ-6 שעות מההתחלה של ההתחלה.
כשיצאתי מחדר הלידה, מי שהביאה אותי למחלקה (לא זוכרת אם אחות, סטז'רית או מישהי אחרת) אמרה לי-
וואו שמעתי שהיתה לך לידה קלה ומהירה ב"ה. מאחלת לך שתמיד יהיה לך ככה...
ואני עונה לה במלוא הרצינות-
אין סיכוי שתמיד יהיה. אני ל-----א יולדת יותר!!
אז מישהי מוכנה הסביר לי למה אני עכשיו שוב בהריון בשבוע 20???
כנראה טפשת נשים!!
מוקדש לך, ת"ר, ולכל התשיעיות!!
וגם לי כשיגיע זמני...
תודה על העיבוד המאוחר.!!
את לא רצינית שהפסקת באמצע 😱😱😱אל הר המוריה
אני מרעננת את העמוד כמו משוגעת כאילו זה יעזור לי 
חחח... לגמרי!קשת
ועוד עם הקרש חיתוך :-p
קפץ לי אז ערכתי..אם כל חי
מרגש איזה כיף לקרוא!!דבורית
שיהיה לך תמיד בקלות
וידיים מלאות!
וידיים מלאות!
ממש מרגש!שנהא
שפכת אותיהבת של המלך
חחחחחחחחחחחחח
הרגת אותי עם הקרש חיתוך
הרגת אותי עם הקרש חיתוך
ואווו איזה מרגש. לידה חלומיתב"ה אמא מאושרת
בעז"ה בקלות, בשיעמום
ובידיים מלאות
ובידיים מלאותתודה על התגובות החמותאם כל חי
האמת שמספיקים לשכוח בין לידה ללידה...
אם הייתי כותבת ישר אחרי הלידה-
זה היה סיפור מלא בכאבים, בסבל ובעינויים, כפי שאכן חויתי אז.
ב"ה כנראה הספקתי בשנתיים שעברו "לערוך" אותו, לזכור יותר את הברכה- וקצת לעמעם את הכאבים הלא אנושיים (בעיני כך הם נחווים)
ממשיכה בתפילות על כולן ועלי שנזכה ללידות קלות בזמנן בע"זה
דייי מדהים ואמיתירק אמונה
מדהים! גם אני ככה- אחרי הלידה- זהו, סיימתי ללדת.....נביעה
ואז אני שוכחת
הכל יכול להיות...אם כל חי
יש לי חברה שאחרי לידה ראשונה טראומטי וארוכה במיוחד,
לידה שניה מהירה בטרוף, בקושי הספיקה להיכנס לחדר לידה...
אצלי לידה ראשונה לא היתה שונה בהרבה ממהשניה, מבחינת תחושת הזמן
למרות שכן היתה ארוכה יותר
התחיל בירידת מים ומיד גם צירים(2 בלילה)
הגעתי לבית חולים ב-4 לפנות בוקר
ילדתי ב10:30
אבל אולי בגלל שלידה שניה סחבתי הרבה צירים בבית - אז זה נראה לי "שווה ערך" לצירים של לידה ראשונה שעברתי בבית חולים...
עברתי לידה ראשונה מזעזעתרק אמונה
לידה שניה קלה
לא שכחתי את הראשונה מעולם
אבל השניה היתה מתקנת
תמיד חוששת לספר את הסיפורים שלי מחשש לזיהוי...ברכת ה
אבל מאוד אוהבת לקרוא וגם מאוד מתחשק לספר..
אולי פעם...
ממרחק זמן וטשטוש פרטים....
אולי פעם...
ממרחק זמן וטשטוש פרטים....
אולי תכתבירק אמונה
בפצלש או בשם משתמש של הריון ולידה
עשיתן לי חשק גם לשתף...אמא11
הלידה המדוברת של הבן השני שלנו כבר לפני שלוש וחצי שנים אבל אני לא מפסיקה להיזכר בה ולשחזר אותה...
הייתי עם צירים מוקדמים כבר משבוע 28 אז כבר לא ידעתי מתי זה על אמת. לפני שהלכתי לישון היו כמה צירים ממש כואבים אז אמרנו שאם אני מצליחה לישון כנראה שזה עוד לא זה..
נרדמתי לאיזה כמה שעות. התעוררתי בסביבות 5:30 עם צירים ממש חזקים ומעירה את בעלי שהפעם זה אמיתי...
בעלי מזמין אמבולנס ובינתיים אני מתרוצצת לארגן את הדברים האחרונים בתיק ואת הבגדים לילדה עם עצירות לצירים ממש חזקים. אני מרגישה שאני חייבת להתפנות וממש לא מצליחה. התברר שזה היה הלחץ של התינוק....
אחרי רבע שעה סוף סוף מגיע האמבולנס ואני עם צירים מטורפים כל 2 דקות. פחדתי שאני אלד באמבולנס עם איזה בחורצ'יק דוס ופרמדיק שבכלל נמצא על ההגה וגם חששתי איך אני הולכת לעבור את הצירים האלו עם הטלטולים של האמבולנס.
הפרמדיק מרגיע אותי שאני לא היולדת הראשונה שהוא מסיע ושזה יהיה בסדר וכדאי שנזדרז. ואני באינסטינקטים של יולדת אומרת לו שאין מצב שאני נוסעת ככה ואני מרגישה שהלידה כבר ממש קרובה אז אם הוא מוכן לבדוק אותי אני מסכימה ליסוע. אז הוא אומר שהוא לא בודק ושאני לא אדאג...
אמרתי שאם הוא לא יכול אז אני לא מוכנה ליסוע לפני שמיילדת בודקת אותי. קיצר השעה רבע לשש בבוקר ובעלי והפרמדיק עושים טלפונים לכל המיילדות ביישוב שלא זמינות או לא עונות ובסוף המיילדת המלאך שלי עונה. היא פחדה שמד"א מתקשרים אז זה קשור לבן שלה שבדיוק היה מגויס למלחמה. זה היה בעיצומו של צוק איתן... ב"ה שבזכות זה היא הייתה זמינה... הם אומרים שהיא כבר בדרך ואני עם צירים מטורפים ממש. מסתובבת בבית הלוך ושוב וצורחת שאני לא יכולה יותר ובכל ציר מחבקת את בעלי ומנסה סיבובי אגן וכו' ואז אני ממש מרגישה את הראש יוצא. אני עדיין עם הבגדים..... אז אני אומרת לפרמדיק שאני מרגישה את הראש אז הוא שואל אותי את רוצה שאני אעזור לך. אז אני אומרת לו ברור שכן. קראתי את לידה פעילה לפני הלידה וזה הכין אותי ללידה בכריעה אז היה לי ברור שככה אני יולדת אז בעמידה על הרצפה עם ידיים מחזיקות במיטה הפרמדיק בהיכון (איזה פדיחות.....) והוא אומר לי תלחצי תלחצי אז אני לא כ"כ מקשיבה לו ומקשיבה למה שהגוף שלי אומר ואז ב"ה המיילדת מגיעה. כמה לחיצות והתינוק ב"ה בחוץ. אז היא אומרת מזל טוב נולד לכם בן (לא ידענו שזה בן ). איזה אושר!!!! ואז היא אומרת שאת השליה היא כבר רוצה שאלד בשכיבה אז אני מסכימה. הסיוט כבר מאחורי.... בעלי פרס כבר לפני כן ניילון גדול ואיזה סדין ישן. השליה יוצאת. המיילדת חותכת את חבל הטבור עם הציוד של האמבולנס... היא עוטפת את התינוק במגבת גדולה שבעלי נתן לה. היא אומרת שיש רק חתך קטן ובבי"ח יתפרו לי. אני יוצאת מהבית באלונקה של מד"א בישיבה עם האוצר הקטן עטוף במגבת בידיים שלי. אושר!! הם מסתבכים קצת עם האלונקה אז אני עולה לבד לאמבולנס. יש לי אנדרנלין מטורף... בעלי הולך לתפילה והבת בת שנתיים ישנה בלול בשלווה ולא מבינה ממה שעברנו.... אחרי התפילה בעלי העיר וארגן אותה וכו'...
אני מגיעה לבי"ח ואז מגיעה הקטע הקשה מבחינתי.. לוקחים לי את התינוק ואני מתקשה מאוד להיפרד. פותחים לי וריד (למה????) ותופרים אותי בתפירה שלוקחת נצח. ב"ה שאמא שלי באה להיות איתי.
הלב שלי דופק כאילו זה קורה עכשיו...
וזהו חסדי ה'. הלוואי על כל נשות ישראל לידות קלות וטובות בידיים מלאות. תודה על המקום לשתף בכזה פורום מדהים עם נשים כאלו מפרגנות. רק טוב!
למי שזיהתה אז ד"ש
הייתי עם צירים מוקדמים כבר משבוע 28 אז כבר לא ידעתי מתי זה על אמת. לפני שהלכתי לישון היו כמה צירים ממש כואבים אז אמרנו שאם אני מצליחה לישון כנראה שזה עוד לא זה..
נרדמתי לאיזה כמה שעות. התעוררתי בסביבות 5:30 עם צירים ממש חזקים ומעירה את בעלי שהפעם זה אמיתי...
בעלי מזמין אמבולנס ובינתיים אני מתרוצצת לארגן את הדברים האחרונים בתיק ואת הבגדים לילדה עם עצירות לצירים ממש חזקים. אני מרגישה שאני חייבת להתפנות וממש לא מצליחה. התברר שזה היה הלחץ של התינוק....
אחרי רבע שעה סוף סוף מגיע האמבולנס ואני עם צירים מטורפים כל 2 דקות. פחדתי שאני אלד באמבולנס עם איזה בחורצ'יק דוס ופרמדיק שבכלל נמצא על ההגה וגם חששתי איך אני הולכת לעבור את הצירים האלו עם הטלטולים של האמבולנס.
הפרמדיק מרגיע אותי שאני לא היולדת הראשונה שהוא מסיע ושזה יהיה בסדר וכדאי שנזדרז. ואני באינסטינקטים של יולדת אומרת לו שאין מצב שאני נוסעת ככה ואני מרגישה שהלידה כבר ממש קרובה אז אם הוא מוכן לבדוק אותי אני מסכימה ליסוע. אז הוא אומר שהוא לא בודק ושאני לא אדאג...
אמרתי שאם הוא לא יכול אז אני לא מוכנה ליסוע לפני שמיילדת בודקת אותי. קיצר השעה רבע לשש בבוקר ובעלי והפרמדיק עושים טלפונים לכל המיילדות ביישוב שלא זמינות או לא עונות ובסוף המיילדת המלאך שלי עונה. היא פחדה שמד"א מתקשרים אז זה קשור לבן שלה שבדיוק היה מגויס למלחמה. זה היה בעיצומו של צוק איתן... ב"ה שבזכות זה היא הייתה זמינה... הם אומרים שהיא כבר בדרך ואני עם צירים מטורפים ממש. מסתובבת בבית הלוך ושוב וצורחת שאני לא יכולה יותר ובכל ציר מחבקת את בעלי ומנסה סיבובי אגן וכו' ואז אני ממש מרגישה את הראש יוצא. אני עדיין עם הבגדים..... אז אני אומרת לפרמדיק שאני מרגישה את הראש אז הוא שואל אותי את רוצה שאני אעזור לך. אז אני אומרת לו ברור שכן. קראתי את לידה פעילה לפני הלידה וזה הכין אותי ללידה בכריעה אז היה לי ברור שככה אני יולדת אז בעמידה על הרצפה עם ידיים מחזיקות במיטה הפרמדיק בהיכון (איזה פדיחות.....) והוא אומר לי תלחצי תלחצי אז אני לא כ"כ מקשיבה לו ומקשיבה למה שהגוף שלי אומר ואז ב"ה המיילדת מגיעה. כמה לחיצות והתינוק ב"ה בחוץ. אז היא אומרת מזל טוב נולד לכם בן (לא ידענו שזה בן ). איזה אושר!!!! ואז היא אומרת שאת השליה היא כבר רוצה שאלד בשכיבה אז אני מסכימה. הסיוט כבר מאחורי.... בעלי פרס כבר לפני כן ניילון גדול ואיזה סדין ישן. השליה יוצאת. המיילדת חותכת את חבל הטבור עם הציוד של האמבולנס... היא עוטפת את התינוק במגבת גדולה שבעלי נתן לה. היא אומרת שיש רק חתך קטן ובבי"ח יתפרו לי. אני יוצאת מהבית באלונקה של מד"א בישיבה עם האוצר הקטן עטוף במגבת בידיים שלי. אושר!! הם מסתבכים קצת עם האלונקה אז אני עולה לבד לאמבולנס. יש לי אנדרנלין מטורף... בעלי הולך לתפילה והבת בת שנתיים ישנה בלול בשלווה ולא מבינה ממה שעברנו.... אחרי התפילה בעלי העיר וארגן אותה וכו'...
אני מגיעה לבי"ח ואז מגיעה הקטע הקשה מבחינתי.. לוקחים לי את התינוק ואני מתקשה מאוד להיפרד. פותחים לי וריד (למה????) ותופרים אותי בתפירה שלוקחת נצח. ב"ה שאמא שלי באה להיות איתי.
הלב שלי דופק כאילו זה קורה עכשיו...
וזהו חסדי ה'. הלוואי על כל נשות ישראל לידות קלות וטובות בידיים מלאות. תודה על המקום לשתף בכזה פורום מדהים עם נשים כאלו מפרגנות. רק טוב!
למי שזיהתה אז ד"ש
ואוווו איזה טירוף!!!שמחה!!
איזה גיבורה שאת!חיכיתי חיכיתי
סיפור מדהים ומרגש!!!
מדהים😚👶נביעה
ואווו כל הכבוד!!אייזה אומץץשנהא
ואוווו אז בעצם ילדת בביתב"ה אמא מאושרת
היה לי משו ממש דומה בלידה הראשונה, אבל ממש נלחצתי מלידה בבית, שזה פשוט עצר את הלידה ולא התקדם כלום עד שהגענו לבית חולים
נכוןאמא11
תודה על התגובות. לא חשבתי שאני גיבורה. לא הייתה לי ברירה...
כשאני חושבת על הלידה הזו היא ממש אידיאלית בשבילי.. הייתי בתנועתיות שעזרה לי ממש עם הצירים וגם זירזה אותה. לא עשיתי מוניטור ולא בדקו לי פתיחה. הכי טבעי שאפשר. אבל באמת נס שזה הסתיים עם תינוק בריא ושום דבר לא הסתבך. הלידה הבאה ידעתי לא להסתובב כדי שלא אלד שוב בבית אז ישבתי כמה שאפשר ואז הנשימות (שלמדתי מצביה 22... ) ממש עזרו לי. ממליצה בחום. ובבי"ח ברגע שעמדתי הרגשתי לחץ מטורף וגם ילדתי ממש מהר תוך 40 דק' מאז שהתעוררתי.
כשאני חושבת על הלידה הזו היא ממש אידיאלית בשבילי.. הייתי בתנועתיות שעזרה לי ממש עם הצירים וגם זירזה אותה. לא עשיתי מוניטור ולא בדקו לי פתיחה. הכי טבעי שאפשר. אבל באמת נס שזה הסתיים עם תינוק בריא ושום דבר לא הסתבך. הלידה הבאה ידעתי לא להסתובב כדי שלא אלד שוב בבית אז ישבתי כמה שאפשר ואז הנשימות (שלמדתי מצביה 22... ) ממש עזרו לי. ממליצה בחום. ובבי"ח ברגע שעמדתי הרגשתי לחץ מטורף וגם ילדתי ממש מהר תוך 40 דק' מאז שהתעוררתי.
איזה מקסים מרגש ומשמחדבורית
ניסי ניסים
ושונאת שלוקחים את התינוק אחרי הלידה 😡
רק בגלל זה אני מרגישה שלא אהיה מסוגלת יותר ללדת בבית חולים
ושונאת שלוקחים את התינוק אחרי הלידה 😡
רק בגלל זה אני מרגישה שלא אהיה מסוגלת יותר ללדת בבית חולים
איזה אדירה את, אשרייך!אני והגיטרה
ואין על הספר לידה פעילה ;)
סיפור הלידה שליאמא ל 2
ילדתי לפני חודש ולא שיתפתי עד עכשיו כי. כל ההריון רק קראתי כאן ולא הגבתי אבל בגלל שאני רואה שיש עוד נשים שאוהבות לקרוא סיפורי לידה חוץ ממני אשתף.
שבוע 38 לקראת לידה שלישית אני הולכת למעקב הריון בסיכון בגלל סכרת הריון. הטכנאית באולטסרסונד מוצאת לקונה בשלייה ומבקשת שהרופאה תבוא לראות. בדיוק באותה שבוע מגיעה רופאה ממלאת מקום שאני לא כול כך סומכת עליה... היא מגיעה ומחליטה לשלוח אותי לאולטרסאונד אצל רופא מומחה. אני יוצאת ממנה ומגלה שאפילו את ההפניה היא לא יודעת לכתוב... נכנסתי למנהלת הרפואית והתלוננתי ודרשתי שרופא יראה אותי היום ולא בעוד כמה ימים. אמרתי לה שאני בשבוע 38 ויכולה ללדת כל רגע. (את ה 2 הקודמים ילדתי בשבוע 40 עם זירוז אבל הספיק לי בשביל לדרוש בדיקה עכשיו כדי שלא אסתובב עם לחץ בחודש התשיעי) המנהלת הרופאית עזרה לי מאוד ואמרה שאין להם רופא היום ושלחה אותי למיון. הגעתי למיון מוניטור תקין אבל באולטרסאונד לא ניצפו תנועות. כבר שבוע שלא נצפו תנועות באולטרסאונד או ניצפו בקושי. וגם אני מרגישה פחות. הטכנאית נלחצת רצה לרופאה ומצביעה ומדווחת. אנחנו נכנסים לרופאה והיא מסבירה לנו שיש לי 2 אופציות או זירוז היום או אישפוז 3 ימים מעקב אולטרסאונד ומוניטור ואז בשבוע 39 זירוז. אני לא מבינה למה לא היום למה לחכות. הערכת משקל שבוע 37 היתה 3.500 יש סכרת הריון. יש הפחתה בתנועות. למה לחכות. הסברתי לרופאה שאישפוז לא אהוב עלי. שיש לי 2 ילדים בבית ולהתאשפז היום למעקב שבוע הבא ללידה נראה ביזבוז זמן. אבל שהיא תחליט אם יש צורך בזירוז. היא הולכת ומתייעצת. והוחלט על מבחן פיטוצין בחדר לידה. עושים קצת צירים ורואים איך התינוק מגיב. אני מגיבה לפיטוצין מידי טוב. מתפתחים הרבה צירים. פתיחה 1.5 80 אחוז מחיקה. הראש יורד ממש. אבל גם הדופק יורד. הרופאים נלחצים כמעט קופצים לניתוח. וברגע שהוא מתייצב קצת. הוחלט על זירוז דחוף. בחדר לידה כי רוצים לעקוב אחרי הדופק של התינוק. קבלתי פיטוצין ובנוסף מחדרים בלון. השעה 9 בערב הרופאה מכינה אותי שזה תהליך שיקח הרבה זמן. 12 13 שעות רצופות בחדר לידה.... אני אומרת שאין מצב שאת הילדים שלי עד עכשיו ילדתי ב 2 בלילה אז גם זה. כולם צוחקים ואומרים שאין מצב...
הורים שלי מגיעים אנחנו מדברים וצוחקים ואני שוכחת מהצירים.
12 בלילה פתיחה 3 מתחיל לכאוב אני מקבלת אפידורל. הדופק יורד אני מקבלת מסכת חמצן. הרופאים עם יד על הדופק...
אני מקיאה ומתברר שנעצרו הנוזלים והאפידורל לבד עושה לי בחילות.
2.30 אני נבדקת שוב פתיחה 5. המילדת הולכת לקבל לידה בחדר אחר.
3 אני אומרת לאמא שלי שהתינוק יוצא. אמרו לי אבל לפני רגע נבדקת... אני מתעקשת. המילדת מגיעה הראש בחוץ 2 לחיצות קטנות והוא מחליק... קטנציק 3 קילו. (הערכת משקל 3.600)
ואז ראינו חבל הטבור מסובב פעמים סביב הצוואר מה שאולי מסביר את ההפחתה בתנועות. והירדות דופק במהלך כל הלידה. המיילדת אומרת שאין קשר. לנו נשמע מוזר. העיקר שהוא בחוץ...
אני בוכה מהתרגשות. ובכלל מרגישה שהלידה היתה מושלמת בלי כאב כמעט. בהפתעה מוחלטת כי ציפתי ללדת עוד שבועיים. עם ילד בריא. סוף סוף נגמרה הסכרת. ואני מוצאת את עצמי מודה על הפעם הזאת ועל הפעמים הקודמות.
אחרי יומים יצאנו מבית חולים ואני אומרת לבעלי. אתה קולט שזה פעם שלישית שאנחנו באים עם בטן ויוצאים עם סלקל מלא?? תינוק בריא ואני בריאה ?
גם עכשיו חודש אחרי שאני חושבת על זה אני בוכה מהתרגשות.
שבוע 38 לקראת לידה שלישית אני הולכת למעקב הריון בסיכון בגלל סכרת הריון. הטכנאית באולטסרסונד מוצאת לקונה בשלייה ומבקשת שהרופאה תבוא לראות. בדיוק באותה שבוע מגיעה רופאה ממלאת מקום שאני לא כול כך סומכת עליה... היא מגיעה ומחליטה לשלוח אותי לאולטרסאונד אצל רופא מומחה. אני יוצאת ממנה ומגלה שאפילו את ההפניה היא לא יודעת לכתוב... נכנסתי למנהלת הרפואית והתלוננתי ודרשתי שרופא יראה אותי היום ולא בעוד כמה ימים. אמרתי לה שאני בשבוע 38 ויכולה ללדת כל רגע. (את ה 2 הקודמים ילדתי בשבוע 40 עם זירוז אבל הספיק לי בשביל לדרוש בדיקה עכשיו כדי שלא אסתובב עם לחץ בחודש התשיעי) המנהלת הרופאית עזרה לי מאוד ואמרה שאין להם רופא היום ושלחה אותי למיון. הגעתי למיון מוניטור תקין אבל באולטרסאונד לא ניצפו תנועות. כבר שבוע שלא נצפו תנועות באולטרסאונד או ניצפו בקושי. וגם אני מרגישה פחות. הטכנאית נלחצת רצה לרופאה ומצביעה ומדווחת. אנחנו נכנסים לרופאה והיא מסבירה לנו שיש לי 2 אופציות או זירוז היום או אישפוז 3 ימים מעקב אולטרסאונד ומוניטור ואז בשבוע 39 זירוז. אני לא מבינה למה לא היום למה לחכות. הערכת משקל שבוע 37 היתה 3.500 יש סכרת הריון. יש הפחתה בתנועות. למה לחכות. הסברתי לרופאה שאישפוז לא אהוב עלי. שיש לי 2 ילדים בבית ולהתאשפז היום למעקב שבוע הבא ללידה נראה ביזבוז זמן. אבל שהיא תחליט אם יש צורך בזירוז. היא הולכת ומתייעצת. והוחלט על מבחן פיטוצין בחדר לידה. עושים קצת צירים ורואים איך התינוק מגיב. אני מגיבה לפיטוצין מידי טוב. מתפתחים הרבה צירים. פתיחה 1.5 80 אחוז מחיקה. הראש יורד ממש. אבל גם הדופק יורד. הרופאים נלחצים כמעט קופצים לניתוח. וברגע שהוא מתייצב קצת. הוחלט על זירוז דחוף. בחדר לידה כי רוצים לעקוב אחרי הדופק של התינוק. קבלתי פיטוצין ובנוסף מחדרים בלון. השעה 9 בערב הרופאה מכינה אותי שזה תהליך שיקח הרבה זמן. 12 13 שעות רצופות בחדר לידה.... אני אומרת שאין מצב שאת הילדים שלי עד עכשיו ילדתי ב 2 בלילה אז גם זה. כולם צוחקים ואומרים שאין מצב...
הורים שלי מגיעים אנחנו מדברים וצוחקים ואני שוכחת מהצירים.
12 בלילה פתיחה 3 מתחיל לכאוב אני מקבלת אפידורל. הדופק יורד אני מקבלת מסכת חמצן. הרופאים עם יד על הדופק...
אני מקיאה ומתברר שנעצרו הנוזלים והאפידורל לבד עושה לי בחילות.
2.30 אני נבדקת שוב פתיחה 5. המילדת הולכת לקבל לידה בחדר אחר.
3 אני אומרת לאמא שלי שהתינוק יוצא. אמרו לי אבל לפני רגע נבדקת... אני מתעקשת. המילדת מגיעה הראש בחוץ 2 לחיצות קטנות והוא מחליק... קטנציק 3 קילו. (הערכת משקל 3.600)
ואז ראינו חבל הטבור מסובב פעמים סביב הצוואר מה שאולי מסביר את ההפחתה בתנועות. והירדות דופק במהלך כל הלידה. המיילדת אומרת שאין קשר. לנו נשמע מוזר. העיקר שהוא בחוץ...
אני בוכה מהתרגשות. ובכלל מרגישה שהלידה היתה מושלמת בלי כאב כמעט. בהפתעה מוחלטת כי ציפתי ללדת עוד שבועיים. עם ילד בריא. סוף סוף נגמרה הסכרת. ואני מוצאת את עצמי מודה על הפעם הזאת ועל הפעמים הקודמות.
אחרי יומים יצאנו מבית חולים ואני אומרת לבעלי. אתה קולט שזה פעם שלישית שאנחנו באים עם בטן ויוצאים עם סלקל מלא?? תינוק בריא ואני בריאה ?
גם עכשיו חודש אחרי שאני חושבת על זה אני בוכה מהתרגשות.
איזה יופי, מרגש ממש!פנים נעימות
ב"ה שסיימת בידיים מלאות! כל פעם מפעים מחדש. מזל טוב!
מרגשת ממש!!!חיכיתי חיכיתי
מרגשנביעה
באה עם בטן ויוצאת עם סלקל.... פשוט נס!!!!!
אין בעולםפי5
מרגשש מאד!!מזל טוב!!שנהא
ואווו מרגש ממש. המון בריאות ומזל טובב"ה אמא מאושרת
מאוד אוהבת סיפורי לידה!!! תודה ששיתפת! התרגשתיאנונימית 770
מרגשת =)אני והגיטרה
מתרגשת איתךפי5
סיפור הלידה שלי, רק למי שיש ה-מון סבלנותאדרת7
אוף, הקישור לא עובד. לא יודעת לתקן את זה.אדרת7
אולי תעשי העתק הדבק לתגובה רגילה?אמא11
תודה, זה ממש ארוך מדי... אבל אעשה פה עוד ניסיון לקשר:אדרת7
beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?%E0%F0%E0%F1%E9%F1%E8%E3_%E1%E1%E9%E7
מהמם!! תודה על השיתוף!מחי
איזו גיבורה. לידה ארוכה ומעייפת... ומדהימה!
תודה לך... שקראת.אדרת7
הלידה הזאת היתה מאוד משמעותית לי. זה מרגש אותי שיש מי שקוראת ומשתתפת אתי.
לא הצלחתי לפתוח את הקישורחביבית
ניסיון אחרון... אדרת7
מזהירה שוב שזה ממש ארוך, אז רק אם יש לך כוח.
וואו, איזו סבלנות יש לך!!ניקיתוש
ואיש מקסים ויקר.
אהבתי את התיאור עם המיטה וההתלבטות אל מול חדר לידה.
אח... השקט הזה שאנחנו זקוקות לו בלידה...
אהבתי את התיאור עם המיטה וההתלבטות אל מול חדר לידה.
אח... השקט הזה שאנחנו זקוקות לו בלידה...
את כותבת ממש ממש יפה. נהניתי.בוז
וסיפור מושלם!
איך את מחוברת ככה לעצמך?
הלוואי עלי...
איך את מחוברת ככה לעצמך?
הלוואי עלי...
וואו, איזה סיפור מדהים!בארץ אהבתי
למדתי ממנו הרבה... תודה ששיתפת!
מרגש נוראגילי בת ציון
מרגישה שנוגע לי בעמקי הנשמה
תודה על השיתוף
מדהימההה. קראתי בשקיקה מילה במילה!אנונימית 770
הכתיבה שלל מדהימה ומרתקת הסיפור מדהים ומרתק לא פחות...
עכשיו אני מעכלת אותו לאט לאט לאט...
התיאורים שלך מדהימים. יכולת ביטוי נדירה.
אקרא אותו שוב בשעה שפויה יותר.
למדתי המון.
מעורר השראה, אני רוצה ללדת!
תודה רבה ששיתפת!
כמה שהסיפור יותר ארוך- מבחינתי הוא יותר טוב.
וואו.
עכשיו אני מעכלת אותו לאט לאט לאט...
התיאורים שלך מדהימים. יכולת ביטוי נדירה.
אקרא אותו שוב בשעה שפויה יותר.
למדתי המון.
מעורר השראה, אני רוצה ללדת!
תודה רבה ששיתפת!
כמה שהסיפור יותר ארוך- מבחינתי הוא יותר טוב.
וואו.
ממש תודה רבה לכן. לכולכן. מרגשות מאוד.אדרת7
סיפור מדהים. כמה מודעות והקשבה פנימית. גיבורה!ג'ינג'ר
לגמרי מדהים איך את מצליחה לשלוף את מה שמשחרר את הפחדמעין אהבה
בזמן אמת
ממש 'מח שליט על לב'
מדהים
ממש 'מח שליט על לב'
מדהים
וואוו.....!!!חיכיתי חיכיתי
איזה סיפור,נהנתי מאוד לקרוא אותו ולחוות יחד איתך את הלידה...
למדת איזשהי שיטה ללידה פעילה עצמית?! מאיפה כל הביטחון הזה והיכולת לחוות את כל הצירים לבד?!
למדת איזשהי שיטה ללידה פעילה עצמית?! מאיפה כל הביטחון הזה והיכולת לחוות את כל הצירים לבד?!
ב"ה כבר לידה מתקדמת, אז הספקתי ללמוד מה עוזר לי הכי בציריםאדרת7
אני לא ככ מאמינה בשיטות שלומדים, כי בסופו של דבר כל אחת בנויה אחרת, ומה שיעזור לי זה לא בהכרח מה שיעזור לך. תודה שקראת ותודה על מה שכתבת.
מדהים!חדשה.
את כותבת ממש מרגש, התפעלתי מאוד מהחוויות שתיארת שם..
מעניינת אותי ההרגשה שלך לגבי הצירי לחץ.
לי דווקא החלק הזה היה סופסוף החלק הכי אפקטיבי של הלידה (לעומת השעות הרבות של הצירים שלא קידמו). המיילדת ביקשה ממני לחכות, למרות שממש הרגשתי לחץ ושהוא יוצא. אחרי בערך חצי שעה כזו היא חזרה, 3 לחיצות חזקות והוא היה בחוץ. בחוויה שלי דווקא המיילדת ידעה לכוון אותי איך לעשות את זה טוב, בלי לחיצות לא אפקטיביות כשהוא עוד לא מספיק למטה או מוכן, כי לבד הייתי לוחצת הרבה קודם ופחות חזק.
(אולי זה קשור לזה שהייתי עם אפידורל? למרות שלפני הצירי לחץ המיילדת הפסיקה לי אותו כדי שארגיש טוב איך ללחוץ, ונראה לי שזה היה חכם.)
מעניין אותי מה את חושבת על זה, כי כתבת שהרגשת ממש שהגוף יודע מתי ואיך ללחוץ, ואני דווקא נשארתי עם מסקנה שגם כשאני ארגיש לחץ עדיף לי לחכות עוד קצת עד שהמיילדת תגיד שזה הרגע המתאים.
מעניינת אותי ההרגשה שלך לגבי הצירי לחץ.
לי דווקא החלק הזה היה סופסוף החלק הכי אפקטיבי של הלידה (לעומת השעות הרבות של הצירים שלא קידמו). המיילדת ביקשה ממני לחכות, למרות שממש הרגשתי לחץ ושהוא יוצא. אחרי בערך חצי שעה כזו היא חזרה, 3 לחיצות חזקות והוא היה בחוץ. בחוויה שלי דווקא המיילדת ידעה לכוון אותי איך לעשות את זה טוב, בלי לחיצות לא אפקטיביות כשהוא עוד לא מספיק למטה או מוכן, כי לבד הייתי לוחצת הרבה קודם ופחות חזק.
(אולי זה קשור לזה שהייתי עם אפידורל? למרות שלפני הצירי לחץ המיילדת הפסיקה לי אותו כדי שארגיש טוב איך ללחוץ, ונראה לי שזה היה חכם.)
מעניין אותי מה את חושבת על זה, כי כתבת שהרגשת ממש שהגוף יודע מתי ואיך ללחוץ, ואני דווקא נשארתי עם מסקנה שגם כשאני ארגיש לחץ עדיף לי לחכות עוד קצת עד שהמיילדת תגיד שזה הרגע המתאים.
האמת, היום אני חושבת שיש אלף סוגים של צירי לחץאדרת7
כל סוג נחווה אחרת, מזמין התייחסות אחרת...
בגדול אני חושבת שזה ממש טוב לחכות כל עוד אפשר, וללחוץ רק כשממש מרגישים שאין מצב שלא.
וגם מסכימה שטוב להפסיק אפידורל בשלב הזה. כך היה גם כשאני ילדתי עם אפידורל.
תודה ששיתפת!
תודה לך!חדשה.
עכשיו גרמת לי להבין משהומעין אהבה
תמיד חלמתי גם לא ללחוץ ולתת לגוף לעשות את שלו...
ולא הבנתי בפועל איך...
כשיש לי ציר לחץ אני חייבת חייבת ללחוץ זה כמעט לא רצוני מבחינתי...לא ללחוץ זה פשוט בלתי נשלט
ואז לא מבינה איך אפשר אחרת..
עכשיו התחדד לי שאולי זה כן נקרא לתת לגוף לעשות את שלו...
כי אני לוחצת בצורה מעולצת או כי המיילדת אמרה רק כשהגוף מפעיל לחץ ואני עוזרת לו...
וזה מצחיק אני הכי אוהבת צירי לחץ כי אז יש לי מה לעשות..ומקבלת מלא אדרנלין מזה שזה קרוב...
ולא הבנתי בפועל איך...
כשיש לי ציר לחץ אני חייבת חייבת ללחוץ זה כמעט לא רצוני מבחינתי...לא ללחוץ זה פשוט בלתי נשלט
ואז לא מבינה איך אפשר אחרת..
עכשיו התחדד לי שאולי זה כן נקרא לתת לגוף לעשות את שלו...
כי אני לוחצת בצורה מעולצת או כי המיילדת אמרה רק כשהגוף מפעיל לחץ ואני עוזרת לו...
וזה מצחיק אני הכי אוהבת צירי לחץ כי אז יש לי מה לעשות..ומקבלת מלא אדרנלין מזה שזה קרוב...
טוב , אז גם אני אשתף , עשיתן חשק..אמא לגוזלים
אז ברוך השם בחסדי השם ילדתי לפני שבועיים וחצי נסיכה אמיתית..
אז זו לידה שלישית הראשונה קיסרית , לידה שנייה בשבוע 38.5 21 שעות בחדר לידה , אז גם הלידה השלישית חשבתי שתקרה באמצע תשיעי.. אז חשבתי..
יצאתי למחלה כבר משבוע 37 הייתי צריכה קצת זמן לעצמי והשבועות עברו ואני רק עם פתיחה 1.5 משבוע 38 שלא מוביל לכלום..
שבוע 40 מגיע יום שישי אני ובעלי הולכים למיון נשים , פתיחה עדיין 1.5 צוואר אחורי מחיקה אולי 50 אחוז , ואני בתחושה שאני כבר לא אלד לעולם.. ( מצחיק כמה שהשם תיכנן אחרת)
טוב מגיעה הבייתה מכינה דברים אחרונים לשבת , מדליקה נרות שבת וכהרגלי מתפללת לא ללדת בשבת ממש פחדתי מזה ,
עושים קידוש, אוכלים מנה ראשונה ומתיישבים למנה שנייה ופתאום משום מקום שומעת פלאק ממש כמו בקבוק שנפתח, אני אומרת לבעלי אמאלה , הוא שואל מה קרה ופתאום מתחילים לרדת מים אני עומדת ויוצא ממני שטף מים שלא מפסיק אני מתחילה להילחץ זו פעם ראשונה שיורדים לי מים ואני בוכה מלחץ, בינתיים בעלי הלך לקרוא להורים שלו, שגרים רבע שעה מאצלנו, ואז הוא מגיע ואומר שאבא של למטה והוא ייקח אותנו ולא אמבולנס לא היה לי כח לשאול שאלות למה הוא ילא אמבולנס כי כבר התחילו צירים ממש כואבים פעם כל 10 דקות פעם כל 5 דקות אבל קצרים לשמחתי.
נסענו לבית חוליח כבדרך עוד כמה צירים , מגיעים לקבלה ואני לבד שם ממש יחס וי איי פי קיבלתי , בודקים פתיחה 3.5 , 4 פותחים עירוי שואלים שאלות ואני מתמודדת עם צירים כואבים בינתיים. קיבלה אותי מיילדת מדהימה שעזרה לי להתמודד עם הצירים בעזרת נשימות על כדור פיזיו, גם המוניטור בהתחלה היא עשתה לי כשהייתי על הכדור, אחרי שעתיים הצירים כבר נהיו ממש חזקים ואמרתי לבעלי שאני כבר לא מסוגלת ולא בא לי להיות הגיבורה שלא לקחה אפידוראל, ביקשתי אפידוראל ושאלתי את המרדים אם זה יעכב לי את הלידה , והוא אמר שלדעתו זה רק יזרז , לא האמנתי לו אבל מרוב כאב כבר לא היה אכפת לי אם יעכב או יזרז בכל אופן אחרי האפידוראל בשעה בערך 11 וחצי בלילה הרגשתי גן עדן, יכולתי לנוח , לדבר עם בעלי ופשוט חא הרגשתי שום כאב , בערך ב1 וחצי הלילה בדקו פתיחה שעדיין הייתה 4 ואמרו שנמתין ובינתיים עדיף שאני אנוח .
בערך ב3 באה מיילדת שאמרו שרוצה לשים קטטר אבל אולי עדיף שנבדוק קודם פתיחה ואם יש פתיחה 7,8 אז נשים קטטר חד פעמי, אננ צחקתי ואמרתי לה אין מצב למרות שממש המה דקית לפני התחלתי להרגיש קצת כאבים אז הוספתי מנה לאפידוראל , היא בודקת פתיחה ופתאום אומרת פתיחה מלאה הראש למטה אפשר ללחוץ , הייתי כל כך שמחה והמומה שהכל התקדם מהר וגם בלי כאבים, ולאחר כמה לחיצות ברוך השם יצאה נסיכה אמיתית לעולם , אגב מאוד אהבתי שלא הדליקו את האורות ונתנו לה להיוולד לאוירה נעימה ושקטה ויחסית חשוכה ,
אז זו הלידה שלי , בחווייה שלי היא הייתה מדהימה סך הכל 6 שעות בערך מהכניסה לחדר לידה
תודה שקראתם ותודה להשם על כל החסדים שעושה איתי יום יום
אז זו לידה שלישית הראשונה קיסרית , לידה שנייה בשבוע 38.5 21 שעות בחדר לידה , אז גם הלידה השלישית חשבתי שתקרה באמצע תשיעי.. אז חשבתי..
יצאתי למחלה כבר משבוע 37 הייתי צריכה קצת זמן לעצמי והשבועות עברו ואני רק עם פתיחה 1.5 משבוע 38 שלא מוביל לכלום..
שבוע 40 מגיע יום שישי אני ובעלי הולכים למיון נשים , פתיחה עדיין 1.5 צוואר אחורי מחיקה אולי 50 אחוז , ואני בתחושה שאני כבר לא אלד לעולם.. ( מצחיק כמה שהשם תיכנן אחרת)
טוב מגיעה הבייתה מכינה דברים אחרונים לשבת , מדליקה נרות שבת וכהרגלי מתפללת לא ללדת בשבת ממש פחדתי מזה ,
עושים קידוש, אוכלים מנה ראשונה ומתיישבים למנה שנייה ופתאום משום מקום שומעת פלאק ממש כמו בקבוק שנפתח, אני אומרת לבעלי אמאלה , הוא שואל מה קרה ופתאום מתחילים לרדת מים אני עומדת ויוצא ממני שטף מים שלא מפסיק אני מתחילה להילחץ זו פעם ראשונה שיורדים לי מים ואני בוכה מלחץ, בינתיים בעלי הלך לקרוא להורים שלו, שגרים רבע שעה מאצלנו, ואז הוא מגיע ואומר שאבא של למטה והוא ייקח אותנו ולא אמבולנס לא היה לי כח לשאול שאלות למה הוא ילא אמבולנס כי כבר התחילו צירים ממש כואבים פעם כל 10 דקות פעם כל 5 דקות אבל קצרים לשמחתי.
נסענו לבית חוליח כבדרך עוד כמה צירים , מגיעים לקבלה ואני לבד שם ממש יחס וי איי פי קיבלתי , בודקים פתיחה 3.5 , 4 פותחים עירוי שואלים שאלות ואני מתמודדת עם צירים כואבים בינתיים. קיבלה אותי מיילדת מדהימה שעזרה לי להתמודד עם הצירים בעזרת נשימות על כדור פיזיו, גם המוניטור בהתחלה היא עשתה לי כשהייתי על הכדור, אחרי שעתיים הצירים כבר נהיו ממש חזקים ואמרתי לבעלי שאני כבר לא מסוגלת ולא בא לי להיות הגיבורה שלא לקחה אפידוראל, ביקשתי אפידוראל ושאלתי את המרדים אם זה יעכב לי את הלידה , והוא אמר שלדעתו זה רק יזרז , לא האמנתי לו אבל מרוב כאב כבר לא היה אכפת לי אם יעכב או יזרז בכל אופן אחרי האפידוראל בשעה בערך 11 וחצי בלילה הרגשתי גן עדן, יכולתי לנוח , לדבר עם בעלי ופשוט חא הרגשתי שום כאב , בערך ב1 וחצי הלילה בדקו פתיחה שעדיין הייתה 4 ואמרו שנמתין ובינתיים עדיף שאני אנוח .
בערך ב3 באה מיילדת שאמרו שרוצה לשים קטטר אבל אולי עדיף שנבדוק קודם פתיחה ואם יש פתיחה 7,8 אז נשים קטטר חד פעמי, אננ צחקתי ואמרתי לה אין מצב למרות שממש המה דקית לפני התחלתי להרגיש קצת כאבים אז הוספתי מנה לאפידוראל , היא בודקת פתיחה ופתאום אומרת פתיחה מלאה הראש למטה אפשר ללחוץ , הייתי כל כך שמחה והמומה שהכל התקדם מהר וגם בלי כאבים, ולאחר כמה לחיצות ברוך השם יצאה נסיכה אמיתית לעולם , אגב מאוד אהבתי שלא הדליקו את האורות ונתנו לה להיוולד לאוירה נעימה ושקטה ויחסית חשוכה ,
אז זו הלידה שלי , בחווייה שלי היא הייתה מדהימה סך הכל 6 שעות בערך מהכניסה לחדר לידה
תודה שקראתם ותודה להשם על כל החסדים שעושה איתי יום יום
וואו. נשמע ממש חלומי!אמא11
מזל טוב! שתהיה התאוששות טובה.
משמח איזה כיף לקרואדבורית
הפתעות של פתיחה מלאה זה הכי משמח😋נביעה
תודה ששיתפת✨
ואו חלום. המון מזל טובב"ה אמא מאושרת
אז לכבוד יום הולדת שנתיים - אכתוב גם את שלי...אמא אאא
התל"מ שלנו היה לי"ד בניסן, כיון שהבכור נולד בשבוע 37 אני כבר מפורים בהכנות.
אני עם צירים חזקי וכואבים מדי ערב כבר משבוע 32 בערך ומ37 אני כבר בלחץ וכל יום מתקשרת לחברה שהיא מילדת....
מגיע לו התל"מ ואני באותו מצב....
ליל הסדר פורס את כנפיו - מקדשים ו צירים כל 10 דק' לא כואבים עד סוף הסדר ואז מפסיקים ואח"כ כל הלילה בסוף ב1 בצהרים מחליטים ליסוע.....
מגיעים לבית חולים הכל ריק, בודקים אותי פתיחה 3.5 מחיקה 80%. שולחים אותי להסתובב. מסתובבים מסתובבים ו נ א ד ה...
הצירים כמובן נעלמים לבינתיים.
מגיע מוצאי שבת/חג חוזרים לבית ההורים לאסוף את הגדול לוקחים את אחותי איתנו ונוסעים הביתה. אני קרוסה מתקלחת ונכנסת מיד לישון.
מתעוררת באזור 4 מצירים כואבים ומשמעותים. מסתובבת קצת, מתזמנת תוך כדי באזור 5 ורבע מעירה את הבעל מתלבטים מתלבטים ו נוסעים בנסיעה הצירים מתחזקים. בעלי לחוץ טס כל הדרך.
מגיעים קבלה, נבדקים ו -
כלום לא זז, פתיחה 3.5 מחיקה 80%.
אני בבאסה של החיים....
אחרי איזה 10 דק' יורדים לי המים...
ואז מתחילה החגיגה מתחילים צירים מטורפים. המילדת רוצה לעשות לי מוניטור בשכיבה, אני לא מוכנה מנסים בישיבה על כדור פיזיו וגם זה לא הולך.
אני מתחננת לאפידורל, אומרים לי שיקח זמן אני שיקבלו תשובה מהעמבדה כי מעבירים משמרות (רבע לשבע) ...
אני מתחננת לפחת לחדר לידה וכלום!!!!
אני יושבת על הרצפה בקבלה כאובה, צירים מטורפים, לא נושמת כמעט ולאף אחד זה לא הזיז. צרחתי שם את נשמתי, כלום!
בסוף הגיע אחת מהעובדות עזר וראתה כמה אני כאובה. היא הלכה להביא מילדת.
סוף סוף נתנו לי חדר. מתחילה ללכת פסיעה ולא מסוגלת!
מביאים כסא גלגלים, החדר עוד בשטיפה...
המילדת מזרזרת את העובד...
אני בקושי עולה למיטה, סוף סוף בודקים לי פתיחה. המילדת קצת מתעכבת עם היד בפנים, אז ההיא מהכח עזר אומרת לי "אם זה לוקח לה זמן, סימן שזה יקח עוד זמן..."
אני כאובה ברמות הסטריות ואז המילדת אומרת לי תלחצי הראש פה. אני אין מצב! אני רוצה אפידורל !!!!
מביאים לי גז צחוק, אני מעיפה אותו תוך דקה.
לא מעכלת שאני יולדת בלי אפידורל, אני צורחת את נשמתי...
אחרי רבע שעה של לחיצות הבחורה הופיע, דבשית, מתוקה ופיצוי הוגן על כל התקופה (הפלות וסיפורים...).
שעה ועשרים מאז שהגענו היא בידיים שלי!
לקח לי זמן להתאושש מהיחס והזלזול של המילדות בקבלה ועל זה שאת רוב הלידה עברתי על הרצפה בקבלה!!
חשבתי לא לחזור לשם.
אבל שנה וחודשיים אחרי..
מצאתי את עצמי שם שוב בלידה שהיתה פיצוי הוגן לחויה, עם צוות מדהים שאין כמוהו...
אבל זה כבר סיפור אחר...
בהזדמנות...
אההה איזה מטורפתתתב"ה אמא מאושרת
מדהימה! איזה סיפור..יערת דבש
והעיקר שהיתה לך חויה מתקנת אח"כ.
הרבה נחת!
תודה לכל המשתפות!ברכת ה
ממש כיף ומחזק לקרוא את הסיפורים של כל אחת!
מוסיפה את שלי מחי
מכורה לסיפורי לידה... תודה לכל אלה ששיתפו והעשירו אותי והנה שלי, כתוב באריכות:
שבוע 39+3, יום שישי. מפטפטת בטלפון עם חברה טובה שילדה חודשיים לפני, היא מתעניינת איך המרגש. אני עונה שזה מרגיש לי קרוב. באמת? מה את מרגישה? היא שואלת ואני מרגישה זלזול קל בדבריה, שמרוב שאני רוצה ללדת אני מתחילה לדמיין תחושות... אז רק עונה סתומות "מרגישה שאני צריכה להתפלל שלא אלד בשבת".
סעודת שבת בלילה אצל ההורים, שרים שלום עליכם לפני קידוש ואני שמה לב שכבר הרבה זמן לא הרגשתי את העובר. הלחץ מתחיל לטפס... אומרת לאמא שלי, היא נלחצת גם כן אבל משתדלת לשמור על רוגע. אומרת לי לבדוק אחרי שאטעם משהו אם יהיה שינוי. ב"ה אחרי קידוש והמוציא הוא הואיל בטובו לתת בעיטונת קלה. אז נרגעתי שהוא חי, אבל עדיין הציק לי שהתנועות כל כך עמומות. אמא שלי טענה שזה סימן מבשר לידה, שהרבה עוברים נהיים שקטים יום לפני הלידה.
למחרת בבוקר אני קמה עם קצת כאבים, תוהה מה זה, נחה קצת והם חולפים. מנסה לחזור לישון, לא הולך. מתלבשת, אוכלת ארוחת בוקר, והכאבים חוזרים. מה זה? אולי זה צירים?? אולי.. לא נראה לי. זה כאב עמום כזה, לא ברור. מנסה לקרוא ספר, מתקשה להתרכז. הכאבים המוזרים מגיעים כל 7 דקות בערך. הולכת להורים שלי ואומרת לאמא שלי שנראה לי שיש לי צירים. נראה לי.. לא בטוחה, אבל כנראה שזה צירים. מחכה שבעלי יחזור מבית הכנסת, איך הוא יהיה מופתע!
אחרי שעה כבר אין ספק, בוודאי שזה צירים. מופיעים כל 5 דקות ואורכים 45 שניות. מתחילה לתרגל נשימות, וזה די עוזר. קמה, מסתובבת, יושבת על כדור פיזיו, נחה קצת על הספה. עוד שעה עוברת, אין שינוי משמעותי. אוף מתי הם חוזרים כבר מהתפילה? רוצה את בעלי פה לידי. ובכלל, מגיע לו לדעת שהלידה התחילה.
חוזרת לדירה שלי, אמא שלי מגיעה ועוזרת לנשום תוך כדי הצירים. הם מתחזקים. וואי זה כבר יותר רציני.. אבל עדיין ממש נסבל. רוצה להישאר בבית כמה שיותר זמן, בנתיים זה אפשרי.
הגברים חזרו! סוף סוף, אפשר לעשות קידוש. בזריזות, כי צריך להתארגן לצאת. אוכלים קצת, אבא שלי מזמין מונית, מוסיפים כמה דברים לתיק ויוצאים. אני ובעלי ואמא שלי המקסימה שתומכת ומעודדת כל כך.
יש פקקים, הדרך אורכת כ40 דקות. במונית קשה יותר להתמודד עם הצירים. רוצה לקום, ללכת, סופרת את הדקות, רק שנגיע כבר.. אבל רגע, מה קרה לצירים? עכשיו הם כל 8 דקות. מגיעים, ובדיוק תוקף אותי ציר חזקקק. לא יכולה לצאת מהמונית, נלחצת. אמא שלי מרגיעה, תנשמי תנשמי, את לא צריכה למהר, אנחנו נחכה בסבלנות עד שזה יעבור. מנסה לנשום, ובסוף זה עובר. יוצאים.
עוברים את כל הבדיקות הנחוצות, פתיחה 1. זה אומר שיש לנו עוד הרבה שעות פה? מחליפה לחלוק לא נח, ואופס, משהו מטפטף. האחות ניגשת ומעיפה מבט מוטרד. קוראת לרופאה, והן קובעות ביחד - מים מאקונליים. אוי לא. טוב, בעצם זה לא מסוכן הרי, נכון? כנראה שהכל בסדר, רק צריך לעקוב אחרי הדופק של התינוק. נכנסת למקלחת, לא נותנים לי הרבה זמן שם, צריך להתחבר למוניטור ולעקוב אחרי הדופק. חבל, היה טוב במקלחת... המים הרגיעו ועמעמו את הכאב. עולים לחדר לידה, מוניטור מעצבן. איי, איך אפשר לשכב תוך כדי צירים?! זה נורא! שיגמר כבר המוניטור, אני חייבת לקום!!
בודקים, פתיחה 3, אחרי שעה. טוב, התקדמנו קצת. אבל הצירים!! איומים, כל 3 דקות. די די, תנו לי לקום. מספיק עם המוניטור, אני לא מסוגלת ככה. הרופאה מגיעה ומסבירה בנעימות שבגלל המים המאקונליים אצטרך להיות מנוטרת כל הזמן, צריכים לוודא שהתינוק לא במצוקה. לא לא... נשברת. אי אפשר ככה, אני חייבת אפידורל. אוף, רציתי בלי. אבל אי אפשר אם לא נותנים לי לעבוד עם הגוף שלי ואני כלואה במיטה. המרדים מגיע מהר, והאפידורל משפיע מהר. ב"ה, עכשיו יותר טוב. הרופאה מכבה את האור, אומרת לי לנוח קצת. עוד שעה היא תבוא שוב לבדוק פתיחה.
מפטפטת קצת עם בעלי, מנסה לישון. שותה, טועמת קצת שוקולד. אחרי שעה וחצי הרופאה מגיעה, פתיחה 10! מה??? איך? כל כך מהר?! אני לא מאמינה! זה רק היה 3 לפני שעה וחצי!
הרופאה מחייכת ומסבירה - כן, זה בגלל שהראש היה נמוך מאוד אז הכל התקדם מהר. אחרי שלקחת אפידורל הגוף הצליח להתרפות כראוי והכל זרם. וואו, תודה לה'. והדופק מצוין למרות המים. אנחנו יולדים עוד מעט!
הרופאה מסבירה לי איך לנשום וללחוץ, ובציר הבא מתחילים. מסובך לי, אני לא מרגישה שום דבר.. אבל מתאמצת ומתאמצת בכוחות לא לי. אחרי כמה וכמה כאלה אני כבר מותשת. זה כל כך קשה! וחוץ מהכל יש לי רעד בלתי פוסק שמתיש אותי. אמא שלי מעסה את הכתפיים, עוזרת עם הצירים. כמה עוד כאלה? אני מתאמצת ומתאמצת, והם לא מרוצים, רוצים שאלחץ חזק יותר. הנה הראש מציץ! נותנים לי לגעת, אני מתאזרת בעוד קצת כוחות. או, עכשיו את לוחצת!! עוד כמה צירים, הראש לא מצליח לעבור. הדופק יורד, קשה לתינוק. הרופאה מבצעת חתך קטן, כמה לא רציתי שזה יקרה... לפחות אני לא מרגישה שום דבר. עוד 2 צירים, והראש יוצא. עוד 2, והילד שלי נולד!!! 8 איזו הקלה. מניחים אותו עליי. אני בקושי נושמת ממאמץ, אבל מנסה לחייך אליו וללטף. אחר כך לוקחים אותו, והשליה מחליקה החוצה. מזל טוב!! נהיינו אבא ואמא.
והנה שלי, כתוב באריכות:שבוע 39+3, יום שישי. מפטפטת בטלפון עם חברה טובה שילדה חודשיים לפני, היא מתעניינת איך המרגש. אני עונה שזה מרגיש לי קרוב. באמת? מה את מרגישה? היא שואלת ואני מרגישה זלזול קל בדבריה, שמרוב שאני רוצה ללדת אני מתחילה לדמיין תחושות... אז רק עונה סתומות "מרגישה שאני צריכה להתפלל שלא אלד בשבת".
סעודת שבת בלילה אצל ההורים, שרים שלום עליכם לפני קידוש ואני שמה לב שכבר הרבה זמן לא הרגשתי את העובר. הלחץ מתחיל לטפס... אומרת לאמא שלי, היא נלחצת גם כן אבל משתדלת לשמור על רוגע. אומרת לי לבדוק אחרי שאטעם משהו אם יהיה שינוי. ב"ה אחרי קידוש והמוציא הוא הואיל בטובו לתת בעיטונת קלה. אז נרגעתי שהוא חי, אבל עדיין הציק לי שהתנועות כל כך עמומות. אמא שלי טענה שזה סימן מבשר לידה, שהרבה עוברים נהיים שקטים יום לפני הלידה.
למחרת בבוקר אני קמה עם קצת כאבים, תוהה מה זה, נחה קצת והם חולפים. מנסה לחזור לישון, לא הולך. מתלבשת, אוכלת ארוחת בוקר, והכאבים חוזרים. מה זה? אולי זה צירים?? אולי.. לא נראה לי. זה כאב עמום כזה, לא ברור. מנסה לקרוא ספר, מתקשה להתרכז. הכאבים המוזרים מגיעים כל 7 דקות בערך. הולכת להורים שלי ואומרת לאמא שלי שנראה לי שיש לי צירים. נראה לי.. לא בטוחה, אבל כנראה שזה צירים. מחכה שבעלי יחזור מבית הכנסת, איך הוא יהיה מופתע!
אחרי שעה כבר אין ספק, בוודאי שזה צירים. מופיעים כל 5 דקות ואורכים 45 שניות. מתחילה לתרגל נשימות, וזה די עוזר. קמה, מסתובבת, יושבת על כדור פיזיו, נחה קצת על הספה. עוד שעה עוברת, אין שינוי משמעותי. אוף מתי הם חוזרים כבר מהתפילה? רוצה את בעלי פה לידי. ובכלל, מגיע לו לדעת שהלידה התחילה.
חוזרת לדירה שלי, אמא שלי מגיעה ועוזרת לנשום תוך כדי הצירים. הם מתחזקים. וואי זה כבר יותר רציני.. אבל עדיין ממש נסבל. רוצה להישאר בבית כמה שיותר זמן, בנתיים זה אפשרי.
הגברים חזרו! סוף סוף, אפשר לעשות קידוש. בזריזות, כי צריך להתארגן לצאת. אוכלים קצת, אבא שלי מזמין מונית, מוסיפים כמה דברים לתיק ויוצאים. אני ובעלי ואמא שלי המקסימה שתומכת ומעודדת כל כך.
יש פקקים, הדרך אורכת כ40 דקות. במונית קשה יותר להתמודד עם הצירים. רוצה לקום, ללכת, סופרת את הדקות, רק שנגיע כבר.. אבל רגע, מה קרה לצירים? עכשיו הם כל 8 דקות. מגיעים, ובדיוק תוקף אותי ציר חזקקק. לא יכולה לצאת מהמונית, נלחצת. אמא שלי מרגיעה, תנשמי תנשמי, את לא צריכה למהר, אנחנו נחכה בסבלנות עד שזה יעבור. מנסה לנשום, ובסוף זה עובר. יוצאים.
עוברים את כל הבדיקות הנחוצות, פתיחה 1. זה אומר שיש לנו עוד הרבה שעות פה?
מחליפה לחלוק לא נח, ואופס, משהו מטפטף. האחות ניגשת ומעיפה מבט מוטרד. קוראת לרופאה, והן קובעות ביחד - מים מאקונליים. אוי לא. טוב, בעצם זה לא מסוכן הרי, נכון? כנראה שהכל בסדר, רק צריך לעקוב אחרי הדופק של התינוק. נכנסת למקלחת, לא נותנים לי הרבה זמן שם, צריך להתחבר למוניטור ולעקוב אחרי הדופק. חבל, היה טוב במקלחת... המים הרגיעו ועמעמו את הכאב. עולים לחדר לידה, מוניטור מעצבן. איי, איך אפשר לשכב תוך כדי צירים?! זה נורא! שיגמר כבר המוניטור, אני חייבת לקום!! בודקים, פתיחה 3, אחרי שעה. טוב, התקדמנו קצת. אבל הצירים!! איומים, כל 3 דקות. די די, תנו לי לקום. מספיק עם המוניטור, אני לא מסוגלת ככה. הרופאה מגיעה ומסבירה בנעימות שבגלל המים המאקונליים אצטרך להיות מנוטרת כל הזמן, צריכים לוודא שהתינוק לא במצוקה. לא לא... נשברת. אי אפשר ככה, אני חייבת אפידורל. אוף, רציתי בלי. אבל אי אפשר אם לא נותנים לי לעבוד עם הגוף שלי ואני כלואה במיטה. המרדים מגיע מהר, והאפידורל משפיע מהר. ב"ה, עכשיו יותר טוב. הרופאה מכבה את האור, אומרת לי לנוח קצת. עוד שעה היא תבוא שוב לבדוק פתיחה.
מפטפטת קצת עם בעלי, מנסה לישון. שותה, טועמת קצת שוקולד. אחרי שעה וחצי הרופאה מגיעה, פתיחה 10! מה??? איך? כל כך מהר?! אני לא מאמינה! זה רק היה 3 לפני שעה וחצי!
הרופאה מחייכת ומסבירה - כן, זה בגלל שהראש היה נמוך מאוד אז הכל התקדם מהר. אחרי שלקחת אפידורל הגוף הצליח להתרפות כראוי והכל זרם. וואו, תודה לה'. והדופק מצוין למרות המים. אנחנו יולדים עוד מעט!
הרופאה מסבירה לי איך לנשום וללחוץ, ובציר הבא מתחילים. מסובך לי, אני לא מרגישה שום דבר.. אבל מתאמצת ומתאמצת בכוחות לא לי. אחרי כמה וכמה כאלה אני כבר מותשת. זה כל כך קשה! וחוץ מהכל יש לי רעד בלתי פוסק שמתיש אותי. אמא שלי מעסה את הכתפיים, עוזרת עם הצירים. כמה עוד כאלה? אני מתאמצת ומתאמצת, והם לא מרוצים, רוצים שאלחץ חזק יותר. הנה הראש מציץ! נותנים לי לגעת, אני מתאזרת בעוד קצת כוחות. או, עכשיו את לוחצת!! עוד כמה צירים, הראש לא מצליח לעבור. הדופק יורד, קשה לתינוק. הרופאה מבצעת חתך קטן, כמה לא רציתי שזה יקרה... לפחות אני לא מרגישה שום דבר. עוד 2 צירים, והראש יוצא. עוד 2, והילד שלי נולד!!! 8 איזו הקלה. מניחים אותו עליי. אני בקושי נושמת ממאמץ, אבל מנסה לחייך אליו וללטף. אחר כך לוקחים אותו, והשליה מחליקה החוצה. מזל טוב!! נהיינו אבא ואמא.
מרגש! תודה שחילקת🌸נביעה
מרגש ממש!!!חיכיתי חיכיתי
איזה מותח ומרגש!!!חביבית
ואוו מרגש! תודה ששיתפתיערת דבש
מרגש תודה על השיתוף נהנתי לקרואדבורית
איך מתחשק לי לכתוב את שלי.יערת דבש
אמנם עברו שנתיים וחצי אבל לא כתבתי מעולם את סיפור הלידה.(גם את של הגדולה)
ומרגישה פספוס, ושיעשה לי טוב העיבוד והשחזור..
מקווה שמחר בעז"ה!
אשמחרק אמונה
טוב אז גם אנישמחה!!
הריון ראשון. שבוע 39.1 הולכים למוקד למעקב הריון בקופה( למרות שלא ממש מובן למה הרופאה שלחה אותי לשם...) רואים האטות בדופק שולחים אותי למיון. מקפיצה את בעלי, מגיעים למיון, האחות מסתכלת על המוניטור שהבאתי, מגחחת.. עושים עוד מוניטור, מחכים יותר משעתיים לרופא ונשלחים הבייתה עם הנחיה לעשות עוד מעקב ביום 39.5.
39.5 שוב במוקד בקופה. לחץ דם גבוה והאטות בדופק. מריצים אותי למיון. אני קצת ספקטית אחרי פעם שעברה, אבל הרופא ממש התעקש (ברמה שלא הסכים לי לעצור בדרך בשום מקום אלא מיד למיון...).
שוב מקפיצה את בעלי, מתקשרת גם לאמא שתדע.
במיון שוב מגחחים על המוניטור שהבאתי:"מה קורה לרופאים בקופות?! זה נקרא האטות בדופק?!". ואז מודדים לחץ דם והוא באמת גבוה. עושים בדיקות דם ושתן ומוניטור ומחכים לרופאה.
נכנסים לרופאה שממליצה על זירוז. לדבריה, אין עדיין רעלת הריון אבל יש מצב שזה יקרה בקרוב. ושרעלת הריון זה דבר שמתפתח תוך 5 דק'. נלחצנו.
יצאנו החוצה לעשות חושבים. בעלי רץ למנחה,אני עמדתי באיזו פינה שם במיון והתפללתי.התקשרנו להתייעץ עם האמהות שלנו ועם בת דודה שהיא אחות והחלטנו שהולכים על זירוז. (ידעתי שזה לא טבעי לגוף..ויכאב.. ושהתערבות גוררת התערבות.. ועדיין ה5 דק האלה הלחיצו..)
יום חמישי ב17:00 נותנים לי פרוספן(ככה קוראים לזה?) ומעלים אותי למחלקת אם ועובר. האחיות שם מדהימות!!! והרופא בכלל. ירדנו לקנות אוכל נורמלי בביח וחוזרים באזור 19:30 למוניטור..
ואז האטות בדופק. כולם שם נכנסים ללחץ. מהר האחות מורידה לי את הבגדים ושמה לי חלוק שאהיה מוכנה אם צריך להקפיץ אותי לחדר לידה . נותנים לי נוזלים ועוקבים. ב"ה הדופק מתייצב. כל 10 דק איש צוות אחר נכנס לבדוק. מחליטים להוציא את הפרופסן ושנעשה בלון. בערך ב20:30 ההורים שלי מגיעים לבקר.. חמודים.
אני עם מוניטור צמוד... ב23:00 בעלי מחליט לסוע להורים שלו(10 דק נסיעה) לנסות לישון קצת וברגע שצריך אני אתקשר והוא חוזר. עדיין לא שמו לי בלון אז כנראה יקח זמן וכדאי שהוא יצבור כוחות.
00:30 אני מתחילה להרדם וקוראים לי לבלון... ואווו זה כאב. אבל לא ממש הראתי את זה ... הרופא ממש התרשם ואמר שאם שרדתי את זה ככה ,יהיה בסדר בלידה. אני מתפללת שהוא צודק.
ואז מתחיל לילה סיוטי. לאט לאט מתחילים צירים. כואב לי וממש לא נח עם הבלון. כל פעם שיש ציר אני קמה ומתסובבת בחדר. (שברתי באותו לילה שיא במשחק 2048 כי זה הדבר היחיד שיכולתי לעשות....) באיזה שהוא שלב היה ככה: ציר דקה, מנוחב דקה, נרדמת לדקה , עוד ציר וכן הלאה....מתיש. באזור 4 מתקשרת לבעלי בוכה מבקשת כוחות. הוא נותן. מעודדת אותו לחזור לישון....
ב5:30 נופל הבלון. תחושת הקלה!!! יום שישי בבוקר.
ב6:00 מתקשרת לבעלי שמחליט לרוץ לשחרית ואז יבוא.
ב7:00 מורידים אותי לחדר לידה. ומפה נראה שהכל יזרום....
אז לא.
בעלי ואמא שלי מגיעים.
שוב מוניטור. שוב האטות בדופק. התלבטות של חברי הצוות....עד שהרופא הכיר מגיע ונותן אישור להתחיל לידה רגילה ולראות מה המצב. פתיחה 1.5
אני עם מוניטור כ-ל הלידה. הם בלחץ ההאטות...לא תכננתי ככה.... מבקשת אפידורל. הוא מגיע רק באזור 10:30-11... ומאז הכל נרגע. גם הקצב של הלידה...
אני לא בדיוק זוכרת מה קרה... הייתי עייפה. הצלחתי לישון..מחליפים משמרת. מיילדת חדשה. לא מאוד נחמדות סכ'ה. הרופאה מדהימה. לפחות זה.
בעלי נכנס להתקלח לשבת. כולם בבגדי יום חול... שבת. אני לא מדליקה נרות. מוזר...כלואה בתוך מיטה ולא מרגישה את הגוף שלי. זה היה לי קשה.... אמא ואני שרות קבלת שבת.. היה מוזר ומצחיק.. קצת מרגש
בעלי חוזר עם קופסאות קטנות כאלה של אוכל לשבת. הם אוכלים. לי מותר פרוסת לחם אחת. איזה כייף.
אני נרדמת.. ב20:00 קמה עם כאבים מטורפיייים. אני בוכה וצועקת מכאב בגב. המיילדת לא התרגשה. ואני מתה מכאב עד שבעלי הצדיק הכריח את המרדים לבוא לבדוק, והוא נותן לי עוד מנה. הכאב נרגע סוף סוף. נרדמת שוב. לא זוכרת בדיוק את מצב הפתיחה..אבל מתקדם לאט...שוב החלפת משמרות ומיילדת חדשה. לא נחמדה. אפילו לא מציגה את עצמה. לא אומרת שלום. עושה בדיקה,מצב מתקדם. אומרת לי לא להוסיף אפידרול כדי שאצליח ללחוץ. ואז מתחיל לכאוב ....ממש. בעלי מנסה לקרוא לה אבל היא בלידה בחדר אחר. נגמרת שם הלידה והוא מנסה לקרוא לה והיא עם כוס קפה(שאני יכולה להבין שהיא צריכה כח, אבל אני מתה פהה). היא באה. פתיחה מלאה. ללחוץ. 00:45
התרגשות שהגענו לזה ו-ה' ירחם איך עושים את זה. מנסה ללחוץ , רואים את הראש. קדימה.
ואני מנסה. ולאט לאט מגיעים עוד אנשי צוות. והאטות בדופק. והזמן עובר. ומתחילים לדבר על וואקום. והמיילדת מנסה לעזור לי ללחוץ ואני לא מצליחה... השעה 02:00.... קדימה , עוד פעם אחת ואם לא וואקום. הרופאה נעמדת מעליי ומנסה ללחוץ מלמעלה. לא הולך.. עוד פעם. מגיע הרופא. מבקש את רשותי ללחוץ מלמעלה..אני מסכימה!!!העיקר שתצא..
ויצאה!!!!! איזה נס.
אני נושמת. 3.68 של מתיקות וטוב. לילה שבת קודש. קיבלנו מתנה. ניסי ניסים.
39.5 שוב במוקד בקופה. לחץ דם גבוה והאטות בדופק. מריצים אותי למיון. אני קצת ספקטית אחרי פעם שעברה, אבל הרופא ממש התעקש (ברמה שלא הסכים לי לעצור בדרך בשום מקום אלא מיד למיון...).
שוב מקפיצה את בעלי, מתקשרת גם לאמא שתדע.
במיון שוב מגחחים על המוניטור שהבאתי:"מה קורה לרופאים בקופות?! זה נקרא האטות בדופק?!". ואז מודדים לחץ דם והוא באמת גבוה. עושים בדיקות דם ושתן ומוניטור ומחכים לרופאה.
נכנסים לרופאה שממליצה על זירוז. לדבריה, אין עדיין רעלת הריון אבל יש מצב שזה יקרה בקרוב. ושרעלת הריון זה דבר שמתפתח תוך 5 דק'. נלחצנו.
יצאנו החוצה לעשות חושבים. בעלי רץ למנחה,אני עמדתי באיזו פינה שם במיון והתפללתי.התקשרנו להתייעץ עם האמהות שלנו ועם בת דודה שהיא אחות והחלטנו שהולכים על זירוז. (ידעתי שזה לא טבעי לגוף..ויכאב.. ושהתערבות גוררת התערבות.. ועדיין ה5 דק האלה הלחיצו..)
יום חמישי ב17:00 נותנים לי פרוספן(ככה קוראים לזה?) ומעלים אותי למחלקת אם ועובר. האחיות שם מדהימות!!! והרופא בכלל. ירדנו לקנות אוכל נורמלי בביח וחוזרים באזור 19:30 למוניטור..
ואז האטות בדופק. כולם שם נכנסים ללחץ. מהר האחות מורידה לי את הבגדים ושמה לי חלוק שאהיה מוכנה אם צריך להקפיץ אותי לחדר לידה . נותנים לי נוזלים ועוקבים. ב"ה הדופק מתייצב. כל 10 דק איש צוות אחר נכנס לבדוק. מחליטים להוציא את הפרופסן ושנעשה בלון. בערך ב20:30 ההורים שלי מגיעים לבקר.. חמודים.
אני עם מוניטור צמוד... ב23:00 בעלי מחליט לסוע להורים שלו(10 דק נסיעה) לנסות לישון קצת וברגע שצריך אני אתקשר והוא חוזר. עדיין לא שמו לי בלון אז כנראה יקח זמן וכדאי שהוא יצבור כוחות.
00:30 אני מתחילה להרדם וקוראים לי לבלון... ואווו זה כאב. אבל לא ממש הראתי את זה ... הרופא ממש התרשם ואמר שאם שרדתי את זה ככה ,יהיה בסדר בלידה. אני מתפללת שהוא צודק.
ואז מתחיל לילה סיוטי. לאט לאט מתחילים צירים. כואב לי וממש לא נח עם הבלון. כל פעם שיש ציר אני קמה ומתסובבת בחדר. (שברתי באותו לילה שיא במשחק 2048 כי זה הדבר היחיד שיכולתי לעשות....) באיזה שהוא שלב היה ככה: ציר דקה, מנוחב דקה, נרדמת לדקה , עוד ציר וכן הלאה....מתיש. באזור 4 מתקשרת לבעלי בוכה מבקשת כוחות. הוא נותן. מעודדת אותו לחזור לישון....
ב5:30 נופל הבלון. תחושת הקלה!!! יום שישי בבוקר.
ב6:00 מתקשרת לבעלי שמחליט לרוץ לשחרית ואז יבוא.
ב7:00 מורידים אותי לחדר לידה. ומפה נראה שהכל יזרום....
אז לא.
בעלי ואמא שלי מגיעים.
שוב מוניטור. שוב האטות בדופק. התלבטות של חברי הצוות....עד שהרופא הכיר מגיע ונותן אישור להתחיל לידה רגילה ולראות מה המצב. פתיחה 1.5
אני עם מוניטור כ-ל הלידה. הם בלחץ ההאטות...לא תכננתי ככה.... מבקשת אפידורל. הוא מגיע רק באזור 10:30-11... ומאז הכל נרגע. גם הקצב של הלידה...
אני לא בדיוק זוכרת מה קרה... הייתי עייפה. הצלחתי לישון..מחליפים משמרת. מיילדת חדשה. לא מאוד נחמדות סכ'ה. הרופאה מדהימה. לפחות זה.
בעלי נכנס להתקלח לשבת. כולם בבגדי יום חול... שבת. אני לא מדליקה נרות. מוזר...כלואה בתוך מיטה ולא מרגישה את הגוף שלי. זה היה לי קשה.... אמא ואני שרות קבלת שבת.. היה מוזר ומצחיק.. קצת מרגש
בעלי חוזר עם קופסאות קטנות כאלה של אוכל לשבת. הם אוכלים. לי מותר פרוסת לחם אחת. איזה כייף.
אני נרדמת.. ב20:00 קמה עם כאבים מטורפיייים. אני בוכה וצועקת מכאב בגב. המיילדת לא התרגשה. ואני מתה מכאב עד שבעלי הצדיק הכריח את המרדים לבוא לבדוק, והוא נותן לי עוד מנה. הכאב נרגע סוף סוף. נרדמת שוב. לא זוכרת בדיוק את מצב הפתיחה..אבל מתקדם לאט...שוב החלפת משמרות ומיילדת חדשה. לא נחמדה. אפילו לא מציגה את עצמה. לא אומרת שלום. עושה בדיקה,מצב מתקדם. אומרת לי לא להוסיף אפידרול כדי שאצליח ללחוץ. ואז מתחיל לכאוב ....ממש. בעלי מנסה לקרוא לה אבל היא בלידה בחדר אחר. נגמרת שם הלידה והוא מנסה לקרוא לה והיא עם כוס קפה(שאני יכולה להבין שהיא צריכה כח, אבל אני מתה פהה). היא באה. פתיחה מלאה. ללחוץ. 00:45
התרגשות שהגענו לזה ו-ה' ירחם איך עושים את זה. מנסה ללחוץ , רואים את הראש. קדימה.
ואני מנסה. ולאט לאט מגיעים עוד אנשי צוות. והאטות בדופק. והזמן עובר. ומתחילים לדבר על וואקום. והמיילדת מנסה לעזור לי ללחוץ ואני לא מצליחה... השעה 02:00.... קדימה , עוד פעם אחת ואם לא וואקום. הרופאה נעמדת מעליי ומנסה ללחוץ מלמעלה. לא הולך.. עוד פעם. מגיע הרופא. מבקש את רשותי ללחוץ מלמעלה..אני מסכימה!!!העיקר שתצא..
ויצאה!!!!! איזה נס.
אני נושמת. 3.68 של מתיקות וטוב. לילה שבת קודש. קיבלנו מתנה. ניסי ניסים.
וואוו איזה סיפורחיכיתי חיכיתי
קראתי בנשימה עצורה!
איזה גיבורה שאת,הרבה נחת!
איזה גיבורה שאת,הרבה נחת!
וואו, איזה לידה ארוכה ומתישה!חביבית
ואוהו. מדהים. בכיתי מהתרגשותאמא ל 2
כל הכבוד לך גיבורה! מזל טוב!דבורית
חמודות! שימחתן לא חשבתי שאני גיבורה או משהו...שמחה!!
תודה על הפירגונים!
וואו. וואו. כל הקושי הזה- את גיבורה ומדהימה!נביעה
גם אצלי, בלידה הראשונה-אחרי שעה וחצי של פתיחה מלאה ונסיונות לחיצה כואבים-
הגיע רופא, עמד מעליי, הביט,ואמר-תלחצי עכשיו.
לחצתי,והיא יצאה..
לא זוכרת אם הוא לחץ או לא. מדי עירפול מכאב...
הגיע רופא, עמד מעליי, הביט,ואמר-תלחצי עכשיו.
לחצתי,והיא יצאה..
לא זוכרת אם הוא לחץ או לא. מדי עירפול מכאב...
וואי פשוט גרמתן לי לבכות מהסיפורים חחחח גם ככהת"ר
אני במצב בכי היום מכל מיני דברים.. איזה חמודות שרשמתן! זה כל-כך מדהים ומעניין לקרוא את הסיפורים שלכן! וזה באמת מרגש!!
תודה בנות (: (: חח שימחתן (: זה באמת מדהים לראות את הכוחות שיש לכל אחת.. ומה שכל אחת עוברת ואת ההתמודדות שלכן! בעז"ה אצלי בקרוב! שאזכה לזכור ולרשום לכן את הסיפור שלי כשיגיע אמן!
תודה בנות (: (: חח שימחתן (: זה באמת מדהים לראות את הכוחות שיש לכל אחת.. ומה שכל אחת עוברת ואת ההתמודדות שלכן! בעז"ה אצלי בקרוב! שאזכה לזכור ולרשום לכן את הסיפור שלי כשיגיע אמן!
כתבתי פה לפני כמה חודשים אז מצרפת קישור...ג'ינג'ר
והפעם עם התוכן.. קצת ארוך למי שיש סבלנות ג'ינג'ר
הקטנה כבר בת שנה
תאריך לידה משוער בפורים. הריון שישי לא קל בכלל, בייחוד לא בשילוב העבודה התובענית שלי.
שבוע לפני, אני כבר חסרת כוחות לחלוטין. בטוחה שעוד רגע אני יולדת. ארגנתי מראש כבר את כל משלוחי המנות של הילדים וגם מאתנו. התחפושות מוכנות. תיק לידה מוכן.
סגרתי עם אמא שלי שאם הלידה תהיה בפורים או ביום יומיים לפני, הם ישארו בבית ובעלי והילדים יהיו אצלם.
בסוף פורים מגיע, וצירים אין. עשינו סעודה ענקית אצלנו ברגע האחרון- היה כיף ומעייף, וכל הזמן הזהרתי את בעלי שלא ישתכר כי היום אני יולדת בטוח. בעבודה כבר הודעתי שאני יוצאת לחופשה.
והנה עובר לו הלילה בשקט. וגם הלילה שאחריו. וגם זה שאחריו. וגם זה שאחריו. ואחרי שבוע הודעתי לבעלי חגיגית-
זהו. אני כנראה לא אלד את הגברת לעולם. היא נשארת בבטן עד להודעה חדשה.
לא יודעת מה נפל עלי פתאום. ממש הבנה שאני כנראה לא הולכת ללדת, יחד עם איזו מן שלווה (מטורללת במקצת יש לומר).
שבוע 41+1, ואין שום סימן ללידה מתקרבת. התיק שוכב מיותם בפינת החדר כבר 3 שבועות.. אני אומרת לאיש לילה טוב ונרדמת.
פתאום אני חולמת חלום ממש מוזר- שאני בבדיקה רפואית, והרופאה רוצה לבדוק לי פתיחה, אני מסבירה לה שאני לא הולכת ללדת והיא משכיבה אותי על הצד ופתאום- פק!
ירידת מים בתפר שבין חלום למציאות. אני מתעוררת בבהלה וצועקת לאיש- ירידת מים!
אני קמה לכיוון המקלחת והמים יורדים בשטף אדיר.
השעה 4 לפנות בוקר ואני לגמרי מבוהלת. המים אצלי פוקעים בדכ ממש צמוד ללידה ולא לפני כן ואני לא ככ יודעת מה אמורים לעשות.
תכננתי ללדת בלניאדו אבל זכור לי משום מה שלא נוסעים רחוק עם ירידת מים.
התקשרתי למיון יולדות בלניאדו- לשאול מה אני אמורה לעשות ואם יש בעיה להגיע אליהם. מאצלנו בשעה כזו כשהכבישים פתוחים אמור לקחת 50 דק.
בלניאדו אומרים לי שבלידה שישית וירידת מים בשטף לא כדאי לקחת סיכון ועדיף שאסע לבית החולים הקרוב ביותר בהקדם. התיק המיותם בפינת החדר מתחיל לממש סוף סוף את ייעודו ואנחנו מזעיקים את אמא שלי ונוסעים.
בדרך אני מתחילה לבכות לאיש שמה פתאום אני יולדת עכשיו? בכלל אני לא אמורה ללדת! (היגיון של הורמונים) ובכלל רציתי את לניאדו ומה אני אעשה בבית חולים אחר?
בשבריר של התאפסות אני מחליטה שנלך לשם רק לוודא שהכל בסדר כי אין שום צירים עדיין כשהמטרה היא לעבור משם ללניאדו. אחחח התמימות... .
מגיעים ב 4 וחצי למיון יולדות. בודקים אותי ואני עם פתיחה 1-1.5. אין צירים. אני באופטימיות- יופי! תודה! אנחנו ממשיכים הלאה! והצוות הרפואי במבט של- לא יקרה. מתחיל מסע הפחדות. אסור לך לעמוד. קחי כיסא גלגלים. ההמלצה שלנו היא שתיכנסי עכשיו לחדר לידה ונעשה זירוז.
אני- אבל התינוקת בסדר לא? הכל בסדר אז למה זירוז?
בקיצור מורחים אותי שם איזה 3 שעות ואז מגיעה רופאה מרשעת שמתחילה לצרוח עלי שאני לא אחראית ושהיא רוצה עכשיו לעשות אולטראסאונד. אני מנסה להיות הכי נחמדה בעולם. משתפת פעולה אבל מתעקשת להבין מה הסיבה שבגללה צריך זירוז.
הרופאה כנראה לא אוהבת את כל השאלות שלי. היא ממש מכאיבה לי עם המתמר למרות שאני והאיש מבקשים ממנה מספר פעמים לבדוק יותר בעדינות. היא אומרת שאמנם הכל בסדר אבל המדיניות שלהם היא לזרז במצב כזה. עונה בקצרה ובהפחדות בלי להסביר כלום. אני לא מסכימה לזירוז. יוצאת ממנה עם דמעות בעיניים ומספרת למיילדת שלוקחת אותי לחדר המתנה שאם הרופאה הייתה יודעת במה אני עובדת היא בחיים לא הייתה מתנהגת בכזאת גסות.
המיילדת שומעת איפה אני עובדת ומתחילה להיות נופת צופים. אני מרגיעה אותה שהיא בסדר גמור וגם אני. שולחת הודעה לבוסית שלי שאני בבי"ח x.
בשעה 10 וחצי בבוקר עדיין אין שום התקדמות (בטח! לא נותנים לי לזוז) אבל לפתע מגיעה אלי רופאה בכירה. היא יושבת איתי ועם האיש בסבלנות ובנחמדות אין קץ בודקת אותי בעדינות ומודיעה לי שאין שום בעיה. הראש מבוסס היטב- הם ישמחו ליילד אותי אצלם אבל אין מניעה שאסע ללניאדו. בגלל שזו לידה שישית הם ממליצים שאסע באמבולנס למקרה ש.. ובמיוחד שזו כבר שעה של פקקים.
אני פורצת בבכי של הקלה וביחד עם האיש מחליטה שאין לי שום כוונה ללדת אצלם, אין לי אמון, לא רוצה זירוז ובטח אם לא קיבלתי הסברים טובים למה צריך את זה. מחליטים להזמין אמבולנס על אף העלות הגבוהה (1700 שח! ) בשביל לדעת שאנחנו עושים מה שצריך ונוהגים באחריות כלפי האוצרית הקטנה.
ב 11 אני אומרת שלום ולא להתראות ועולה לאמבולנס- האיש ברכב שלנו נוסע אחרינו ואני עם פרמדיק באמבולנס מתפללת בכל לבי שלא יתפתח כלום בדרך..
הפרמדיק מוודא כל כמה דקות שלא מתחילים צירים ואז לפתע כמובן מתחילים צירים. אלא מה? ואני- אין מצב שאני יולדת באמבולנס. עם פרמדיק חרדי. לא אין יותר פדיחה בעולם מזה.
אנחנו מתחילים לתזמן ביחד ואני מתלבטת אם להגיד לאיש שנעצור בצד שישאיר את האוטו איפה שלא יהיה ויהיה איתי באמבולנס. והנהג אמבולנס מתחיל פתאום להתברבר בדרך!!
באמת כשאני נזכרת ברגעי הלחץ האלו יש לי צמרמורת.
מגיעים אחרי שעה וחצי (!) ללניאדו וטסים למיון. הצירים כמובן נחלשים ונעלמים .
פתאום נוחתת עלי מן שלווה ואני מבינה שעשיתי את מה שהכי נכון לי. הפרמדיק והנהג למרבית הפדיחה באים איתי לתוך המיון בשביל לחכות לאיש שיסדיר את ההתחייבות לתשלום. בבדיקה במיון פתיחה 1.5. ראש מבוסס. מים לא מקוניאליים (שכחתי לציין שבביח הקודם הרופאה גם חשבה שהמים אולי מקוניאליים)
טוב בגלל שהייתה ירידת מים נאשפז אותך אבל יש לך עוד זמן. הכל בסדר נחכה שתתפתח לידה. כשתרגישי שמשהו מתפתח תגידי.
אני - לא צריך זירוז? משהו? השגחה?
הם- מה פתאום הכל בסדר יש לך עוד זמן. תנוחי. את רק צריכה אנטיביוטיקה ל gbs.
השעה 14:00. אני והאיש יושבים מותשים בחדר המתנה עם אנטיביוטיקה לוריד. מנמנמים על הכסאות. מסביבנו זוגות בלידה ראשונה- אני משועשעת אבל גם מתרגשת בשבילם. סוף סוף נושמת קצת. מתפללת. שתהיה לידה קלה, בבריאות וידיים מלאות.
פתאום מתחילים טיפונת צירונים כואבים. אני נכנסת ומבקשת להיבדק. פתיחה 2.5. אני אומרת לרופאה שממש חשוב לי לקבל אפידורל בגלל ששמעתי שאחרי ירידת מים הצירים מאוד כואבים ואני מותשת.
היא מחליטה לפרגן לי. מכניסה אותי לחדר לידה ומזמינה מרדים. האיש לידי קורא ספר יונה. המרדים מגיע, אני בפתיחה 2.5 כאמור עם מעט צירים אבל כואבים. השעה 14:30. מעט צירים נצפים במוניטור אבל אני לא מרגישה כלום.
אני והאיש מפטפטים קצת. רגעים של תפילה חסד ונחת. פתאום ב 14:50 המיילדת עוברת ליד החדר- אני מבקשת שתבדוק אם משהו זז למרות שעברו רק 20 דק'.
את בפתיחה מלאה! תלחצי!
אני מה? אין מצב!
המיילדת מעמעמת אורות.
האיש בשוק. אני לוחצת פעמיים ו 3.200 קג של אושר צרוף וורדרד מחליקים לאוויר העולם.
הקטנה נצמדת אלי להנקה ארוכה. מתוקה ויפהפיה.
שנינו צוחקים בשוק. בלי זירוזים והתערבויות מיותרות. הלידה הכי קלה שהייתה לי אי פעם (חוץ מהמסע הארוך בדרך אליה).
תודה ענקית לה'. הטוב כי לא כלו רחמיך.
תאריך לידה משוער בפורים. הריון שישי לא קל בכלל, בייחוד לא בשילוב העבודה התובענית שלי.
שבוע לפני, אני כבר חסרת כוחות לחלוטין. בטוחה שעוד רגע אני יולדת. ארגנתי מראש כבר את כל משלוחי המנות של הילדים וגם מאתנו. התחפושות מוכנות. תיק לידה מוכן.
סגרתי עם אמא שלי שאם הלידה תהיה בפורים או ביום יומיים לפני, הם ישארו בבית ובעלי והילדים יהיו אצלם.
בסוף פורים מגיע, וצירים אין. עשינו סעודה ענקית אצלנו ברגע האחרון- היה כיף ומעייף, וכל הזמן הזהרתי את בעלי שלא ישתכר כי היום אני יולדת בטוח. בעבודה כבר הודעתי שאני יוצאת לחופשה.
והנה עובר לו הלילה בשקט. וגם הלילה שאחריו. וגם זה שאחריו. וגם זה שאחריו. ואחרי שבוע הודעתי לבעלי חגיגית-
זהו. אני כנראה לא אלד את הגברת לעולם. היא נשארת בבטן עד להודעה חדשה.
לא יודעת מה נפל עלי פתאום. ממש הבנה שאני כנראה לא הולכת ללדת, יחד עם איזו מן שלווה (מטורללת במקצת יש לומר).
שבוע 41+1, ואין שום סימן ללידה מתקרבת. התיק שוכב מיותם בפינת החדר כבר 3 שבועות.. אני אומרת לאיש לילה טוב ונרדמת.
פתאום אני חולמת חלום ממש מוזר- שאני בבדיקה רפואית, והרופאה רוצה לבדוק לי פתיחה, אני מסבירה לה שאני לא הולכת ללדת והיא משכיבה אותי על הצד ופתאום- פק!
ירידת מים בתפר שבין חלום למציאות. אני מתעוררת בבהלה וצועקת לאיש- ירידת מים!
אני קמה לכיוון המקלחת והמים יורדים בשטף אדיר.
השעה 4 לפנות בוקר ואני לגמרי מבוהלת. המים אצלי פוקעים בדכ ממש צמוד ללידה ולא לפני כן ואני לא ככ יודעת מה אמורים לעשות.
תכננתי ללדת בלניאדו אבל זכור לי משום מה שלא נוסעים רחוק עם ירידת מים.
התקשרתי למיון יולדות בלניאדו- לשאול מה אני אמורה לעשות ואם יש בעיה להגיע אליהם. מאצלנו בשעה כזו כשהכבישים פתוחים אמור לקחת 50 דק.
בלניאדו אומרים לי שבלידה שישית וירידת מים בשטף לא כדאי לקחת סיכון ועדיף שאסע לבית החולים הקרוב ביותר בהקדם. התיק המיותם בפינת החדר מתחיל לממש סוף סוף את ייעודו ואנחנו מזעיקים את אמא שלי ונוסעים.
בדרך אני מתחילה לבכות לאיש שמה פתאום אני יולדת עכשיו? בכלל אני לא אמורה ללדת! (היגיון של הורמונים) ובכלל רציתי את לניאדו ומה אני אעשה בבית חולים אחר?
בשבריר של התאפסות אני מחליטה שנלך לשם רק לוודא שהכל בסדר כי אין שום צירים עדיין כשהמטרה היא לעבור משם ללניאדו. אחחח התמימות... .
מגיעים ב 4 וחצי למיון יולדות. בודקים אותי ואני עם פתיחה 1-1.5. אין צירים. אני באופטימיות- יופי! תודה! אנחנו ממשיכים הלאה! והצוות הרפואי במבט של- לא יקרה. מתחיל מסע הפחדות. אסור לך לעמוד. קחי כיסא גלגלים. ההמלצה שלנו היא שתיכנסי עכשיו לחדר לידה ונעשה זירוז.
אני- אבל התינוקת בסדר לא? הכל בסדר אז למה זירוז?
בקיצור מורחים אותי שם איזה 3 שעות ואז מגיעה רופאה מרשעת שמתחילה לצרוח עלי שאני לא אחראית ושהיא רוצה עכשיו לעשות אולטראסאונד. אני מנסה להיות הכי נחמדה בעולם. משתפת פעולה אבל מתעקשת להבין מה הסיבה שבגללה צריך זירוז.
הרופאה כנראה לא אוהבת את כל השאלות שלי. היא ממש מכאיבה לי עם המתמר למרות שאני והאיש מבקשים ממנה מספר פעמים לבדוק יותר בעדינות. היא אומרת שאמנם הכל בסדר אבל המדיניות שלהם היא לזרז במצב כזה. עונה בקצרה ובהפחדות בלי להסביר כלום. אני לא מסכימה לזירוז. יוצאת ממנה עם דמעות בעיניים ומספרת למיילדת שלוקחת אותי לחדר המתנה שאם הרופאה הייתה יודעת במה אני עובדת היא בחיים לא הייתה מתנהגת בכזאת גסות.
המיילדת שומעת איפה אני עובדת ומתחילה להיות נופת צופים. אני מרגיעה אותה שהיא בסדר גמור וגם אני. שולחת הודעה לבוסית שלי שאני בבי"ח x.
בשעה 10 וחצי בבוקר עדיין אין שום התקדמות (בטח! לא נותנים לי לזוז) אבל לפתע מגיעה אלי רופאה בכירה. היא יושבת איתי ועם האיש בסבלנות ובנחמדות אין קץ בודקת אותי בעדינות ומודיעה לי שאין שום בעיה. הראש מבוסס היטב- הם ישמחו ליילד אותי אצלם אבל אין מניעה שאסע ללניאדו. בגלל שזו לידה שישית הם ממליצים שאסע באמבולנס למקרה ש.. ובמיוחד שזו כבר שעה של פקקים.
אני פורצת בבכי של הקלה וביחד עם האיש מחליטה שאין לי שום כוונה ללדת אצלם, אין לי אמון, לא רוצה זירוז ובטח אם לא קיבלתי הסברים טובים למה צריך את זה. מחליטים להזמין אמבולנס על אף העלות הגבוהה (1700 שח! ) בשביל לדעת שאנחנו עושים מה שצריך ונוהגים באחריות כלפי האוצרית הקטנה.
ב 11 אני אומרת שלום ולא להתראות ועולה לאמבולנס- האיש ברכב שלנו נוסע אחרינו ואני עם פרמדיק באמבולנס מתפללת בכל לבי שלא יתפתח כלום בדרך..
הפרמדיק מוודא כל כמה דקות שלא מתחילים צירים ואז לפתע כמובן מתחילים צירים. אלא מה? ואני- אין מצב שאני יולדת באמבולנס. עם פרמדיק חרדי. לא אין יותר פדיחה בעולם מזה.
אנחנו מתחילים לתזמן ביחד ואני מתלבטת אם להגיד לאיש שנעצור בצד שישאיר את האוטו איפה שלא יהיה ויהיה איתי באמבולנס. והנהג אמבולנס מתחיל פתאום להתברבר בדרך!!
באמת כשאני נזכרת ברגעי הלחץ האלו יש לי צמרמורת.
מגיעים אחרי שעה וחצי (!) ללניאדו וטסים למיון. הצירים כמובן נחלשים ונעלמים .
פתאום נוחתת עלי מן שלווה ואני מבינה שעשיתי את מה שהכי נכון לי. הפרמדיק והנהג למרבית הפדיחה באים איתי לתוך המיון בשביל לחכות לאיש שיסדיר את ההתחייבות לתשלום. בבדיקה במיון פתיחה 1.5. ראש מבוסס. מים לא מקוניאליים (שכחתי לציין שבביח הקודם הרופאה גם חשבה שהמים אולי מקוניאליים)
טוב בגלל שהייתה ירידת מים נאשפז אותך אבל יש לך עוד זמן. הכל בסדר נחכה שתתפתח לידה. כשתרגישי שמשהו מתפתח תגידי.
אני - לא צריך זירוז? משהו? השגחה?
הם- מה פתאום הכל בסדר יש לך עוד זמן. תנוחי. את רק צריכה אנטיביוטיקה ל gbs.
השעה 14:00. אני והאיש יושבים מותשים בחדר המתנה עם אנטיביוטיקה לוריד. מנמנמים על הכסאות. מסביבנו זוגות בלידה ראשונה- אני משועשעת אבל גם מתרגשת בשבילם. סוף סוף נושמת קצת. מתפללת. שתהיה לידה קלה, בבריאות וידיים מלאות.
פתאום מתחילים טיפונת צירונים כואבים. אני נכנסת ומבקשת להיבדק. פתיחה 2.5. אני אומרת לרופאה שממש חשוב לי לקבל אפידורל בגלל ששמעתי שאחרי ירידת מים הצירים מאוד כואבים ואני מותשת.
היא מחליטה לפרגן לי. מכניסה אותי לחדר לידה ומזמינה מרדים. האיש לידי קורא ספר יונה. המרדים מגיע, אני בפתיחה 2.5 כאמור עם מעט צירים אבל כואבים. השעה 14:30. מעט צירים נצפים במוניטור אבל אני לא מרגישה כלום.
אני והאיש מפטפטים קצת. רגעים של תפילה חסד ונחת. פתאום ב 14:50 המיילדת עוברת ליד החדר- אני מבקשת שתבדוק אם משהו זז למרות שעברו רק 20 דק'.
את בפתיחה מלאה! תלחצי!
אני מה? אין מצב!
המיילדת מעמעמת אורות.
האיש בשוק. אני לוחצת פעמיים ו 3.200 קג של אושר צרוף וורדרד מחליקים לאוויר העולם.
הקטנה נצמדת אלי להנקה ארוכה. מתוקה ויפהפיה.
שנינו צוחקים בשוק. בלי זירוזים והתערבויות מיותרות. הלידה הכי קלה שהייתה לי אי פעם (חוץ מהמסע הארוך בדרך אליה).
תודה ענקית לה'. הטוב כי לא כלו רחמיך.
וואו. איזו לידה. מדהים.נביעה
וואו!!דבורית
סיפור כזה...
הרסת עם ההיגיון של הורמונים
הרסת עם ההיגיון של הורמונים
אמאלה הבית חולים הראשון הזוייםאבן חן
כל הכבוד לכם שעשיתם מה שנכון לך, בטוחה שזה השפיע גם הורמונלית על מהלך הלידה... ואיזה באסה על הכסף.
ו... במה את עובדת?? את עורכת דין?
ו... במה את עובדת?? את עורכת דין?
וואו!! איזה סיפור..*כוכבית*
את כותבת מקסים.. קראתי בנשימה עצורה!(נבוך)
תודה! שימחת ג'ינג'ר
וואו!! איזה סיפור..*כוכבית*
את כותבת מקסים.. קראתי בנשימה עצורה!(נבוך)
תודה לכל המשתפותמסגרות
יאללה גם אני. איזה לידה אבחר...בת 30
עבר עריכה על ידי בת 30 בתאריך י"ד בניסן תשע"ח 00:07
אולי האחרונה, דווקא בגלל שהיא היתה מעצבנת...שבוע 41+ ... הקטן ממש לא בקטע של להיוולד.
ואנחנו בסוג של מתח- מתי תצא הברית? לפני פסח, בשבת הגדול,בחג ראשון, בחוה''מ, לך תדע...
ביום שני בעלי חזר הביתה מודאג. ''אני רוצה שתדעי מעקב כל יום''. הסתכלתי עליו כאילו נפל מהירח ואמרתי לו שילך בעצמו לעשות מעקב כל יום. לא הבנתי מה קרה, פתאום הוא נכנס ללחץ בגלל שעברנו את התאריך ואני מצידי אומרת שאני לא מוכנה לעבור זירוז...
יום רביעי בערב הלכתי לחברה רפלקסולוגית לטיפול ארוווך. וכלום. בעלי ממשיך להיות לחוץ.
חמישי הלכתי למעקב הריון מעצבן. שעה וחצי הייתי במוניטור, פעם ראשונה לא זז מספיק, פעם שניה זז יותר מדי. בפעם השלישית שרתי לו פיוט כדי שיתנהג יפה. קמתי עם הגב מפורק...
הרופאה הציעה לי לעשות סטריפינג. מעולה. עשתה, ואכן התחילו להופיע צירונים. אבל הפסיקו.
יום שישי החלטנו שנוסעים לחמותי.
שבת היתה נחמדה,אבל בעלי לחוץ. רק אח''כ בחדר לידה הבנתי למה. הוא פגש שתי נשים חביבות, משפחות שהן חברות טובות שלנו והן אמרו לו בטוב ליבן שהריון עודף זה מסוכן, וצריך להיות במעקב. ומרגע זה הוא היה בלחץ
במוצאי שבת זה מגיע למצב שהוא כועס עלי שאני לא יולדת... והכל מלחץ בגלל המשפט ששמע. חמותי כבר התערבה
אמרה לו ''מה אתה רוצה ממנה...היא עושה מה שצריך, מה זו אשמתה''?הגענו הביתה. החלטתי לעשות השתדלות והלכתי בארבע לפנות בוקר להליכה נמרצת שכוללת עליה וירידה של חמישים מדרגות. עליתי אותן אולי שבע פעמים.
כלום. הילד רוצה להישאר בפנים.
ראשון בבוקר נסעתי לישוב שכן, למיילדת, שתעשה לי שוב סטריפינג. נכנסתי לה לבית עם בלגן דל ערב פסח. אמרה שאני בפתיחה 4 וכדאי לצאת. בדיעבד הסתבר שאפילו 3 לא היה...
אז יצאנו. עם כל המתח...
הגענו, רופא חביב בדק אותי ותוך כדי בדיקה עשה לי עוד סטריפינג. שלח אותי לחדר לידה...
ב''ה הגיעה המשמרת של המיילדת שתיאמתי איתה,נרק בגללה הגעתי לבי''ח הזה.
האמת שלא היה לי כוח לכלום, אז ביקשתי גז צחוק. ריחפתי לי עם הגז צחוק קצת. ובינתיים בעלי מתחיל להירגע. מספר לי ממה נלחץ כ''כ...
זה היה בכלל היה ביומולדת שלי,רציתי ללדת לפני השקיעה שיהיה לנו יומולדת ביחד.
אבל הילד רצה ברית בערב פסח, לא פחות, אז הוא חיכה ללילה...
טוב, אחרי כמה זמן עם גז צחוק די נמאס לי לשכב ולהעביר ככה את הצירים. מה גם שנפשית הייתי עייפה, והבדיקה העלתה שאני עם פתיחה 6 כבר שעה לפחות.
אמרתי לה שאכנס להתקלח. התכוננתי נפשית לבלות עוד הרבה זמן בחדר.
נכנסתי, התקלחתי לי תוך כדי צירים.אחרי עשר דקות פתאום קלטתי שאין לי כוח לצירים.אין אין אין. לא כוח פיזי ולא כוח נפשי. והצירים כואבים ואין לי כוח להתמודד איתם.
אמרתי לבעלי שיגיד למיילדת שאני נשברתי...רוצה אפידורל.
יצאתי מהמקלחת. אמרתי לה בתקיפות שאני רוצה אפידורל. היא אמרה שאין בעיה, תכף תקרא למרדים,רק תבדוק אותי קודם.
אני ביאושי מסכימה. נשכבת. המילדת בודקת ואומרת לי ''פתיחה מלאה,י אללה ללחוץ''
אני בשוק. מה ללחוץ, לפני רבע שעה הייתי עם פתיחה שש. ישששששש!!!! איזו גאולה כהרף עין.
לחצתי. את כל החוסר כוח והעצבים שלי לחצתי...
אמרה לי ''טוב תרגעי...את לא רוצה קרעים''
ניסיתי להרגע אבל לא הצלחתי. רק רציתי לגמור עם הסיוט הזה כבר.
לחצתי שוב את כל העצבים והתסכול.
ואז הרגשתי את התחושה המדהימה והמשחררת הזאת. הראש בחוץ. אח''כ הגוף.
נגמר.
ישתבח שמו.
היה סיוט אבל נגמר.
שמה אותו עלי וסופסוף אני רואה את הפנים המתוקות שכ''כ חיכיתי כבר לראות.
הדבר הראשון שראיתי זה הידיים הגדולות שלו. קטעים.
האוצר הקטן שלי. בן ראשון ומתוק.
ו..
ברית בערב פסח.
כפרה עליו.
עכשיו אנחנו שנה אחרי. נזכרת בהכל...
ומסתכלת על הבובון המתוק והיפה שלי.
ברוך ה'.
נתקע באמצעע מחכה (: (:ת"ר
מזל טוב ליום ההולדת! מרגש!חביבית
מרגשרק אמונה
כיף לקרוא את זה
מזל טוב!!!
הסיוט מאחורינו אה?
מזל טוב ליומולדת*כוכבית*
סיפור הלידה האחרונה שלי-מעין אהבה
כתבתי אותו כבר בפורום אימהות הסגור...אז בטח הרבה קראו שם..
אבל מעתיקה גם לכאן
מזהירה
ארוך מאוד מאוד מאוד מאוד..
רק מי שאמיצה תחזיק מעמד
(כאן עוד קיצרתי חלק)
זה סיפור ארוך.יותר ממה שדמיינתי.
באמת הסיפור מתחיל הרבה לפני הלידה.
זה היה הריון שהעביר אותי מסע..
מסע לצאת מהפחד
להאמין גם בחוסר ידיעה.
ובעצם מתחילתו עד סופו הוא נגע באותה הנקודה ..
הכל התנהל על מי מנוחות עד שבוע 23 בו הלכתי לסקירה המאוחרת.
נכנסתי לחדר ברוגע חושבת רק שמסקרן אותי לראות אותו מקרוב...
אז ההפתעה הראשונה היתה שלמרות שב2 הבדיקות הקודמות הרופאה אמרה שכמעט בטוח שזה בן...
בסקירה הרופאה מייד ראתה שזאת בת.
הסקירה היתה תקינה לגמרי.היא כבר סיימה הכל.
בסוף נזכרה- טוב רק נבדוק מה עם המי שפיר
ואז נתקעה קצת...ונהייתה רצינית ומאותו הרגע השתנתה לי כל חוויית ההריון...
פתאם גילתה שיש ריבוי גבולי
ופתאם..היי יש נקודה אקוגנית בלב ועוד אחת..
ואז רצף של דבורים שלא הכרתי ולא קלטתי..
בדיקות,תסמונות,סטטיסטיקות,עוד בדיקות,מי שפיר,ייעוץ גנטי,הפסקת הריון...
היא דברה בשטף
ואני שתקתי בהלם
מה? איך כל זה קשור א לי?.מה קורה כאן?
אח''כ התאפסתי קצת. וכשיצאתי הרגשתי מוטרדת אבל לא ממש לחוצה.
גוגל סיפר לי שכל ממצא בפני עצמו הוא לרוב תקין
אבל הבעיה והחשש הוא כשיש שני סימנים
יופי . עכשיו נתנו אישור שיש סיבה לחשוש...
לא חושבת שממש נכנסתי לסרטים השתדלתי דווקא להאמין שזה רק נסיון שבא לגדל את האמונה שלי ובטח תכף הכל יתאזן
אבל בכל בדיקה אצל הרופאה רק נלחצתי יותר.
בעיקר מהשדר שלה שמעולם לא שידר-'אין מה לדאוג יהיה בסדר...''
תמיד הנכיח את האופציה לבעיה
ושידר- טוב זה את שלא מוכנה לעשות ייעוץ גנטי או מי שפיר...
בהמשך המיים נהיו תקינים
ועשיתי אקו לב שיצא תקין ונרגעתי
ואז באו הפחדות על ראש גדול...
ואז בסקירה מכוונת גילו חלק מוגדל במח. וזה גמר אותי..די... מאיפה זה נוחת עלי עכשיו?!?
.
שבוע 35
ערב תשעה באב
הרגשתי שאני לא מסוגלת ללדת ככה
חודש תשיעי אמור להביא איתו ציפיה ורצון להיות אחרי..
ואני לא מסוגלת לצפות כי אני כ''כ מפחדת מהרגע שאחרי
שאולי ישנה לי את כל החיים
מפחדת מהתגובה שלי, מהתרסקות..מלפגוש את החוסר אמונה של עצמי.
מפחדת שקודם ארגיש מולה התמודדות ורק עם הזמן אלמד לאהוב
אולי עמוק מפחדת שלא אצליח לאהוב כמו שאני רוצה
בשיחה עם בעלי
מגיעים למסקנה שכדי להגיע ללידה בשפיות סאגת הבדיקות נגמרת.
אין במילא דרך לדעת בוודאות
ואין באמת שום השלכה מעשית לגבי התינוקת בבדיקות.
אז זה כבר הקל עלי.
ובהשגחה ה' זימן לי להיות בהופעה של ביני לנדאו
והוא דיבר כמה דיבורים שפשוט הפכו אותי לגמרי,
הרגשתי ממש שלראשונה כל ההריון הזה אני ממש מוכנה לקבל.הכל.באהבה. בהבנה שזאת השליחות של הנשמה הזאת. שככה בדיוק ה' בחר להביא לי אותה. שזה לגמרי גם חלק מהשליחות שלי.
וכשהוא שר בסוף את "יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך..."
ממש הנחתי ידיים על הבטן וברכתי אותה
שה' ישמור אותך
שיתן לך חן מיוחד שיאפשר לי ולכולם לאהוב אותך בכל מצב.
שהכל יעבור בשלום.
וממש דברתי אליה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה. ככה כמו שהיא .לא משנה מה. אוהבת בפשטות. כמו אמא.
אוהבת ומחכה לה. מחכה לחבק אותה. להכיר אותה. להיות אמא שלה לתמיד.
לא יכולה להסביר איזה רגע עמוק זה היה עבורי..
אולי הוא נגע בפחד הכי עמוק שלי. הפחד שקודם כל אפגוש אותה כהתמודדות ונסיון וקושי ורק לאט לאט בהמשך אלמד לאהוב.
לא יכלתי לחשוב על מציאות ששמים עלי את התינוקת שלי ואני לא מייד מתאהבת בה בפשטות.
באותו רגע חלף הפחד. ידעתי בוודאות שאני אוהב אותה בכל מצב.
וזה בעצם מה שהייתי צריכה.
ואז הגיע חודש תשיעי
החלטתי שאני ממש מהדרת בלהתכונן ללידה. להיות עסוקה בהכנות.פשוטות. לשכוח קצת מכל ההפחדות. להחזיר ללב שלי את הציפיה הפשוטה וההתרגשות הרגילה לקראת לידה.
הלכתי וקניתי דברים ללידה,אירגנתי תיק מראש,קראתי סיפורי לידה.
ולגמרי לגמרי חיכיתי שכבר יגיע היום.
האמת שיחד עם כל המתח הנפשי היה גם לא קל פיזית..מחודש שביעי הייתי עם רצועות מתוחות ברגליים ,תופעה הזויה וכואבת ברמות כאילו במקום שרירים יש לי מיתרי גיטרה מתוחים מתוחים
וכל תזוזה וכל צעד ייסורים..
והצטרפו הצרבות במלוא הדרן ונדודי השינה ו...
קיצר חיכיתי ללדת מאוד.
בניגוד להריונות הקודמים בהם הייתי בטוחה שאלד אחרי התאריך...הפעם לא הסכמתי לקבל אופציה כזאת.
יום שלישי .הגיע שבוע 39+2
תור ביקורת שגרתי אצל הרופאה
מגיעה וחשכו עיניי- תור ארוךךךך
הבנתי שזה או לחכות 3 שעות או לוותר.
החלטתי לוותר .יצאתי החוצה.
אמרתי לעצמי שלא נורא עוד כמה ימים יש לי כבר במילא ביקורת מעקב הריון עודף בבי''ח..
אף פעם לא היה לי משהו בעייתי בשלב הזה..אז לא נורא..
בסוף בלי להבין למה לא הייתי רגועה אז חזרתי.
מה שהסתבר אח"כ כנס.
חיכיתי 3 שעות באמת.סיוט.
הרופאה בודקת...
"יש מיעוט מיים. אמנם הוא גבולי אבל עוד אחוז אחד פחות כבר הייתי שולחת אותך מיידית לזרוז..
אז את על גבול דק מאוד...המממ בואי נאמר את זה ככה: כדאי מאוד שתלדי ימים הקרובים...."
קובעת לי תור לביקורת לעד כמה ימים..
ואני יוצאת הביתה. האמת לא מודאגת..משום מה לא הפנמתי מה זה אומר..
איכשהו אחרי ההריון הזה היתה לי מחשבה מוטעית שה' בטוח יפנק אותי בלידה קלה .
לא תכננתי שמשהו יסתבך.
אבל בכל זאת ניסיתי לזרז טבעי-
עשיתי שני טיפולי עיסוי ורפלקסולוגיה..
יום רביעי בערב גם השאלתי משאבה ושאבתי מלא זמן...תוך כדי מתחילה להרגיש התכווצויות ברחם. אפילו כואבות. מפסיקה- ממשיכות עד שנרגעות.
בלילה שואבת שוב לפני השינה למרות שההתכווצויות כואבות.
נרדמת בחצות.
מתעוררת ב3 בלילה
כאב משונה.לא צירים. לא גלי כאב.
פשוט בטן קשה מתוחה וכואבת כאב מתמשך.
לא יודעת להסביר..לא מכירה כזה.
לא הצלחתי לישון...קמה מסתובבת..נשכבת.מתהפכת.
איכשהו מגיע הבוקר.
מספרת לבעלי שכואב לי כאב לא ברור.
אמנם הוא נסבל. אבל לא מבינה מה עובר עלי.
זה היום האחרון של החופש הגדול (31.8) הבת הגדולה שלי שבת 3.5 אמורה להיות איתי בבית.
אני מנסה לסדר לה בייביסיטר כי אני שפוכה וכאובה. היא מתעקשת שלא רוצה.
אני ממש מתוסכלת. אין לי כח להעסיק אותה בוקר שלם. אני רוצה לישון.אפילו שאני בטח לא ארדם.
בסוף בעלי מביא את החברותא שלו לבית והם משגיחים עליה בסלון ולומדים ואני בחדר מנסה לישון.
כל עשרים דקות מתעוררת מציר. כן עכשיו זה כן ברור לי שזה ציר. הוא מתחיל מתחזק ומתפוגג.
אבל בקטנה כזה..נושמת לתוכו והוא נסבל. וממשיכה לישון.
ככה נחתי שעתיים וקמתי יותר עם כח.
הצירים ממשיכים . לא סדירים. כל 15-20 דקות ..לא משהו עקבי .כואבים באותו רגע אבל לגמרי לא נורא.
האמת? שמחתי! חיכיתי כבר שיכאב לי..שיתחיל שיתקדם.
הלידה הראשונה היתה ארוכה.
אבל השניה היתה יחסית זריזה..כמה שעות צירים נסבלים ואז תוך פחות מ3 שעות מהצירים הכואבים ממש כבר ילדתי.
אז משום מה ציפיתי לתרחיש דומה. וגם אמרו שלידה שלישית זה מהיר יותר..
הבן הקטן חזר מהגן. הגשתי להם צהריים. חותכת את העוף תוך כדי ציר. ומשעשע אותי דווקא הסיטואציה הזאת של צירים תוך כדי לטפל בילדים...
בשעה 3 בצהריים ביקשתי מאבא שלי שיבוא לקחת אותם. רציתי קצת שקט.
ואז לאט לאט התחיל כבר להימאס לי. כלום לא זז מהבוקר צירים לא סדירים ,בעוצמה לא גבוהה ובתדירות משתנה.
אשכרה לידה ראשונה...מה הולך כאן??
דברנו קצת אני ובעלי ..עיבדנו יחד את הץחושות..וזה הרגיע אותי.
זיהיתי שדווקא המהלך האיטי הזה סילק ממני את הפחד שלי מהעוצמה של הצירים ומצאתי את עצמי ממש מחכה כבר שיכאב לי.
בעלי ניגן קצת בגיטרה ושרנו והיה זמן נחת ממש.
שלחתי אותו קצת לנוח. שמתי את הדיסק 'אוחילה' של אודהליה ברלין ..אלול..קפצתי על הכדור פיזיו ושרתי.
היה ממש טוב.
ובאופן פלאי בכלל לא פחדתי מהאולי תסמונת אלי לא..
השעה היתה כבר 19:00-לאט לאט הצירים הועילו בטובם להצטופף לכל 5-10 דקות.
לאט לאט הם התחילו לכאוב יותר..הרגשתי מעורפלת יותר מרגע לרגע. כל ציר כבר הצריך ממני הרבה מאמץ.
האיזי טנס עזר. וגם הרצון שלי שיתקדם נתן כח.
הייתי שמחה הרגשתי שבניגוד ללידה הקודמת,אני לא מפחדת ולא מתכווצת מול הכאב.
ממש הייתי רגועה,בטוחה שהנה זה מתקדם ויותר טוב ממה שדמיינתי.
ואז...
פתאם הרגשתי צמרמורות,כאבי ראש..
אמרתי לבעלי שאם לא הייתי בלידה הייתי אומרת לו שאני מרגישה עם שפעת..
לא זכרתי תחושה כזאת..פתאם לא הייתי רגועה...ביקשתי שיביא לי מדחום..
38.5
חום? מה הקשר?
הממ...זה לא נשמע לי טוב.
התקשרנו למיילדת שאני מכירה.
אמרה לנו ללכת לבי"ח כי צריך לבדוק וזה כן לא מצב שגרתי.
אוף. התבאסתי. לא רוצה להגיע מוקדם.
אני יודעת שיש עוד זמן..ולא בא לי. בבית טוב לי.
אבל אין ברירה...
מתארגנים...שמה יד על המזוזה כמו בכל לידה ומבקשת לחזור לכאן בידיים מלאות ועם תינוקת בריאה.
בנסיעה אני מפנטזת על איזה נס מטורף. שאגיע ויגלו פתאם שאני עם פתיחה 8...
יודעת שאין מצב...ובכל זאת...מנסה להשאר אופטימית...
מגיעה לבי"ח ומרגישה משהו מוזר.
אני מרגישה טוב.
טוב מדי.
הממ...נעלם העירפול. כבר כמה וכמה דקות שאין ציר וגם כשיש הוא נסבל. נסבל מדי.
הייייי מה קורה כאן??
אני לא דמיינתי.
זה כאב ממש מקודם.
ואני לא כמו בסיפורים.אצלי לידות אף פעם לא התחילו והפסיקו.
ניגשת אלי מיילדת:"שלום,למה הגעת?"
אני:" הממ..אהה..אני יודעת שזה לא נראה ככה אבל הגעתי ללדת."
תכלס התביישתי קצת.
הרגשתי טירונית כזאת שלא יודעת מה זה צירים..
למזלי המיילדת הציעה שהיא תבדוק ישר פתיחה לפני המוניטור-
פתיחה 2.5צוואר אחורי גבוה. 70% מחיקה
מה??
יאוו אפילו בלידה ראשונה הגעתי עם פתיחה 4
מה הולך כאן??
האמת לראשונה אהבתי את המוניטור. קצת נחתי כי אכן הצירים נרגעו בעוצמה ובתדירות.
לא שמתי לב לזה שהמיילדת מילמלה משהו על דופק מהיר מדי..
ואז בדיקת רופאה...
אולטרסאונד...היי את במיעוט מיים רציני!
רציני? אמרו לי לפני יומיים גבולי..
לא לא..אין כאן מיים בכלל..ממש טיפונת...
ואז בשכלול הנתונים- חום(חשש לזיהום), דופק מהיר לתינוקת, מיעוט מיים רציני
נוחתת עלי מילה שלא ציפיתי לפגוש- פיטוצין (זרוז) עכשיו.
שוק.
ניסינו לשכנע שתיתן אופציה לטבעי..שאעשה מקלחת ועיסויים וכו
בסוף היא אישרה לנו רבע שעה.
אז החזירו אותנו לחדרון בקבלה רק כדי לתת לי אנטיביוטיקה לgbs וגם בגלל החום
אני שוכבת..קצת בהלם עדיין מההשתלשלות הלא צפויה
השעה כבר 24:00 בלילה
ופתאם נכנסת מיילדת חדשה לחדר.
מחליפה שקית באינפוזיהה ויוצאת
לא אומרת כלום.
אני לא יודעת למה..פתאם קוראת לה:" היי, מה שמת לי עכשיו?"
והיא עונה בנחת: " פיטוצין"
מה? רגע! אבל הרופאה נתנה לנו רבע שעה לזרז טבעי..מה פיטוצין עכשיו?"
היא אמרה שתלך לחפש אותה לברר.
טוב.
אני מחכה.
בינתיים הפיטוצין מטפטף לו בנחת טיפה אחרי טיפה...
היא לא הסבירה לי כלום.
לא מתי הוא יתחיל לפעול ומה עומד לקרות. כלום.
משום מה דמיינתי את זה שרק אחרי הרבה זמן זה אמור לייצר צירים חזקים..לא מהר..
השעה 24:15
המיילדת לא חזרה.
פתאם אני קופצת בבהלה
"מה? מה זה הדבר הזה....???"
ציר מטורף.פתאומי. ארוך ארוך.כואב ברמות שלא הכרתי.
אחרי דקה עוד ציר כזה.
אני יושבת על המיטה נושמת נושמת נושמת.
זה לא עוזר.
מבקשת מבעלי שילחץ לי בגב הכי חזק שיכל.
זה לא עוזר.
כל ציר 2 דקות שלמות.
יש רק דקה באמצע לנוח.
עברתי 2 לידות טבעיות בלי אפידוראל. אני יודעת מה זה צירים. אני לא מכירה דבר כזה.
האמת שמה שהיה סיוט זה שבניגוד לעירפול חושים הרגיל שיש בלידה ועוזר לך לשמור את עצמך במן בועה ולכנס את כל הכוחות למאמץ..
כאן הייתי מפוקחת לגמרי. כל ציר צריכה ממש למרכז את עצמי בכח.
אחרי 3/4 שעה כזאת הרגשתי שאני כבר לא בן אדם. שאי מצב אני שורדת ככה עוד ציר אחד.
עד אז עוד הייתי גיבורה..אבל זהו הרגשתי שעוד ציר אחד אני אצא מכאן עם טראומה ממש מרוב כאב לא מותאם לכוחותי.
ומצאתי את עצמי, שהדבר שהכי הכי לא רציתי זה אפידוראל,שמחכה ללדת כדי להרגיש את התהליך...מצאתי את עצמי מכריזב=ה ש- זהו. אפידוראל. עכשיו.
בעלי שאל:- בטוח בטוח?
כי ידע כמה לא רציתי..
ואני: כן כן. ועכשיו.
הוא קרא למיילדת הנעלמת שכאמור יצאה בחצות ולא חזרה...
והיא הגיעה ואמרה טוב אם את לא מסוגלת אז בואי לחדר לידה
(עד היום כועסת שהשאירו אותי ככה בחדר בקבלה ולא הציעו לי שום עזרה להתמודדות וגם לא הכינו אותי אליה)
אז הכניסה אותי לחדר לידה. לראשונה הייתי בחדר הרגיל ולא בטבעי החלומי והמהמם...
בחדר הצמוד היתה אישה בצירי לחץ צורחת את נשמתה. בואו נגיד שזה לא הוסיף לרוגע שלי..
בדקה פתיחה- פתיחה 5.
טוב. בסדר עם צירים כאלה אוי ואבוי אם לא היתה התקדמות...
לא התפעלתי כי בלידה הקודמת הגעתי בהתחלה עם פתיחה כזאת..
הבנתי שיש לי עוד קצת זמן
היא רצתה לחבר לי שוב פיטוצין..הסתכלתי עליה בכזה מבט ואמרתי לה שבשום פנים ואופן. אני כבר בלידה פעילה ושתיתן לגוף שלי ללדת.
היא לא התעקשה.
שאלה אם בטוח אני רוצה אפידוראל...
אמרתי שכן. הייתי גמורה ומפורקת..
השעה האחרונה התישה אותי יותר מעשר שעות של צירים רגילים.
ואז היא הציעה אולי אני רוצה קודם גז צחוק
פתאם נזכרתי כמה הוא עזר לי בלידה הראשונה...
אז אמרתי לה שיאללה ננסה אותו ואם לא יעזור אז נעבור לאפידוראל..
בחדר השני נשמע בכי של תינוק. לכל דבר יש סוף כנראה.
השעה היתה 1:00 בלילה.
היא שמה לי את המסכה של הגז צחוק.
אני נשכבת על הצד ותוך 2 נשימות מרגישה את העמימות המוכרת...פתאם המח נח קצת ממרוצת המחשבות..ויחד איתו גם נחות המחשבות שמדמיינות קדימה והשאלות איך יהיה ומה יהיה...
מסוגלת להרפות ולהרגישש שבעצם לא נורא לי ככה.
כואב מאוד . אבל אני מסוגלת. יכולה לדמיין את עצמי מעבירה ככה עוד כמה שעות.
פתאם מרגישה זרם חמים נוזל ממני.....עוד ועוד ועוד..בהתחלה לא מבינה מה קורה..
לאט לאט קולטת במעורפל שיורדים לי המיים..
אוקיי....ממשיכה לעצום עיניים ופתאם נזרקת לתוכי מחשבה: " רגע רגע רגע..ב2 הלידות הקודמות המיים ירדו לי רק בפתיחה מלאה."
מה? יכל להיות ש....?
ללא מספיקה לחשוב ומרגישה פתאם שבלי להתכוון אני לוחצת..
אאני אומרת לבעלי-" תקרא למיילדת. אני חייבת ללחוץ עכשין".
הוא היה בשוק. לא הבין.
חיברו אותי לגז צחוק בשעה 1:00. עם פתיחה 5.
השעה עכשיו 1:07 .ללחוץ??
המיילדת באה השכיבה אותי על הגב לבדוק ו....." היי הראש ממש כאן! לחיצה אחת והוא בחוץ
בעלי קפץ למאחורי הוילון וחשב שהוא מדמיין.
אני בשלב הזה התמלאתי באדרנלין מטורף. הייתי בשוק לא פחות..
אבל לא חשבתי פשוט לחצתי חזק חזק חזק עם כל הכח שלי....
הרגשתי את השריפה המוכרת אבל רק לשניה. אפילו לא הספיק לכאוב לי בכלל....ו......הראש בחוץ!
מה? וואו אבל זה בכלל לא כאב.
לא האמנתי שזה אמיתי. אבל גם לא חשבתי.
עוד לחיצה אחת והכתפיים והגוף יוצאים החוצה....
המיילדת מתחילה לנגב אותה עוד לפני שאני רואה אותה ואני : " לא לא אל תנגבי אני רוצה אותה ככה עלי,כמו שהיא"
ותוך רגע היא מונחת עלי.
עוד לפני שראיתי אותה הרחתי אותה.
"יש לה ריח של גן עדן!"
ריח כזה מתוק וטהור.
פנים של מלאך.
והנה היא כאן.
השעה 1:15. רבע שעה מפתיחה 5.
והנה היא כאן
אחרי כל המסע הארוך הזה
אחרי כל הפחד
תינוקת מתוקה מתוקה 3.350 קילו. שיעור שחור .
כולה מריחה כמו גן עדן.
תינוקת בריאה !!!!!!
ומי שלא חווה על בשרו לא יבין איזה אושר צרוף טמון במילה הזאת.
"אוחילה לא-ל אחלה פניו....
אשר בקהל עם אשירה עוזו. אביעה רננות בעד מפעליו....
ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך..."
(בסוגריים אמנם יצאתי בלי תפרים ב"ה אבל היה אישפוז קשה ממש עם אינספור אנטיביוטיקות ו4 לילותת מחוסרי שינה לחלוטין...ומיילדת אנטיפטית..אבל זה כבר לסיפור אחר )
אבל מעתיקה גם לכאן
מזהירה
ארוך מאוד מאוד מאוד מאוד..
רק מי שאמיצה תחזיק מעמד
(כאן עוד קיצרתי חלק)
זה סיפור ארוך.יותר ממה שדמיינתי.
באמת הסיפור מתחיל הרבה לפני הלידה.
זה היה הריון שהעביר אותי מסע..
מסע לצאת מהפחד
להאמין גם בחוסר ידיעה.
ובעצם מתחילתו עד סופו הוא נגע באותה הנקודה ..
הכל התנהל על מי מנוחות עד שבוע 23 בו הלכתי לסקירה המאוחרת.
נכנסתי לחדר ברוגע חושבת רק שמסקרן אותי לראות אותו מקרוב...
אז ההפתעה הראשונה היתה שלמרות שב2 הבדיקות הקודמות הרופאה אמרה שכמעט בטוח שזה בן...
בסקירה הרופאה מייד ראתה שזאת בת.
הסקירה היתה תקינה לגמרי.היא כבר סיימה הכל.
בסוף נזכרה- טוב רק נבדוק מה עם המי שפיר
ואז נתקעה קצת...ונהייתה רצינית ומאותו הרגע השתנתה לי כל חוויית ההריון...
פתאם גילתה שיש ריבוי גבולי
ופתאם..היי יש נקודה אקוגנית בלב ועוד אחת..
ואז רצף של דבורים שלא הכרתי ולא קלטתי..
בדיקות,תסמונות,סטטיסטיקות,עוד בדיקות,מי שפיר,ייעוץ גנטי,הפסקת הריון...
היא דברה בשטף
ואני שתקתי בהלם
מה? איך כל זה קשור א לי?.מה קורה כאן?
אח''כ התאפסתי קצת. וכשיצאתי הרגשתי מוטרדת אבל לא ממש לחוצה.
גוגל סיפר לי שכל ממצא בפני עצמו הוא לרוב תקין
אבל הבעיה והחשש הוא כשיש שני סימנים
יופי . עכשיו נתנו אישור שיש סיבה לחשוש...
לא חושבת שממש נכנסתי לסרטים השתדלתי דווקא להאמין שזה רק נסיון שבא לגדל את האמונה שלי ובטח תכף הכל יתאזן
אבל בכל בדיקה אצל הרופאה רק נלחצתי יותר.
בעיקר מהשדר שלה שמעולם לא שידר-'אין מה לדאוג יהיה בסדר...''
תמיד הנכיח את האופציה לבעיה
ושידר- טוב זה את שלא מוכנה לעשות ייעוץ גנטי או מי שפיר...
בהמשך המיים נהיו תקינים
ועשיתי אקו לב שיצא תקין ונרגעתי
ואז באו הפחדות על ראש גדול...
ואז בסקירה מכוונת גילו חלק מוגדל במח. וזה גמר אותי..די... מאיפה זה נוחת עלי עכשיו?!?
.
שבוע 35
ערב תשעה באב
הרגשתי שאני לא מסוגלת ללדת ככה
חודש תשיעי אמור להביא איתו ציפיה ורצון להיות אחרי..
ואני לא מסוגלת לצפות כי אני כ''כ מפחדת מהרגע שאחרי
שאולי ישנה לי את כל החיים
מפחדת מהתגובה שלי, מהתרסקות..מלפגוש את החוסר אמונה של עצמי.
מפחדת שקודם ארגיש מולה התמודדות ורק עם הזמן אלמד לאהוב
אולי עמוק מפחדת שלא אצליח לאהוב כמו שאני רוצה
בשיחה עם בעלי
מגיעים למסקנה שכדי להגיע ללידה בשפיות סאגת הבדיקות נגמרת.
אין במילא דרך לדעת בוודאות
ואין באמת שום השלכה מעשית לגבי התינוקת בבדיקות.
אז זה כבר הקל עלי.
ובהשגחה ה' זימן לי להיות בהופעה של ביני לנדאו
והוא דיבר כמה דיבורים שפשוט הפכו אותי לגמרי,
הרגשתי ממש שלראשונה כל ההריון הזה אני ממש מוכנה לקבל.הכל.באהבה. בהבנה שזאת השליחות של הנשמה הזאת. שככה בדיוק ה' בחר להביא לי אותה. שזה לגמרי גם חלק מהשליחות שלי.
וכשהוא שר בסוף את "יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך..."
ממש הנחתי ידיים על הבטן וברכתי אותה
שה' ישמור אותך
שיתן לך חן מיוחד שיאפשר לי ולכולם לאהוב אותך בכל מצב.
שהכל יעבור בשלום.
וממש דברתי אליה. אמרתי לה שאני אוהבת אותה. ככה כמו שהיא .לא משנה מה. אוהבת בפשטות. כמו אמא.
אוהבת ומחכה לה. מחכה לחבק אותה. להכיר אותה. להיות אמא שלה לתמיד.
לא יכולה להסביר איזה רגע עמוק זה היה עבורי..
אולי הוא נגע בפחד הכי עמוק שלי. הפחד שקודם כל אפגוש אותה כהתמודדות ונסיון וקושי ורק לאט לאט בהמשך אלמד לאהוב.
לא יכלתי לחשוב על מציאות ששמים עלי את התינוקת שלי ואני לא מייד מתאהבת בה בפשטות.
באותו רגע חלף הפחד. ידעתי בוודאות שאני אוהב אותה בכל מצב.
וזה בעצם מה שהייתי צריכה.
ואז הגיע חודש תשיעי
החלטתי שאני ממש מהדרת בלהתכונן ללידה. להיות עסוקה בהכנות.פשוטות. לשכוח קצת מכל ההפחדות. להחזיר ללב שלי את הציפיה הפשוטה וההתרגשות הרגילה לקראת לידה.
הלכתי וקניתי דברים ללידה,אירגנתי תיק מראש,קראתי סיפורי לידה.
ולגמרי לגמרי חיכיתי שכבר יגיע היום.
האמת שיחד עם כל המתח הנפשי היה גם לא קל פיזית..מחודש שביעי הייתי עם רצועות מתוחות ברגליים ,תופעה הזויה וכואבת ברמות כאילו במקום שרירים יש לי מיתרי גיטרה מתוחים מתוחים
וכל תזוזה וכל צעד ייסורים..
והצטרפו הצרבות במלוא הדרן ונדודי השינה ו...
קיצר חיכיתי ללדת מאוד.
בניגוד להריונות הקודמים בהם הייתי בטוחה שאלד אחרי התאריך...הפעם לא הסכמתי לקבל אופציה כזאת.
יום שלישי .הגיע שבוע 39+2
תור ביקורת שגרתי אצל הרופאה
מגיעה וחשכו עיניי- תור ארוךךךך
הבנתי שזה או לחכות 3 שעות או לוותר.
החלטתי לוותר .יצאתי החוצה.
אמרתי לעצמי שלא נורא עוד כמה ימים יש לי כבר במילא ביקורת מעקב הריון עודף בבי''ח..
אף פעם לא היה לי משהו בעייתי בשלב הזה..אז לא נורא..
בסוף בלי להבין למה לא הייתי רגועה אז חזרתי.
מה שהסתבר אח"כ כנס.
חיכיתי 3 שעות באמת.סיוט.
הרופאה בודקת...
"יש מיעוט מיים. אמנם הוא גבולי אבל עוד אחוז אחד פחות כבר הייתי שולחת אותך מיידית לזרוז..
אז את על גבול דק מאוד...המממ בואי נאמר את זה ככה: כדאי מאוד שתלדי ימים הקרובים...."
קובעת לי תור לביקורת לעד כמה ימים..
ואני יוצאת הביתה. האמת לא מודאגת..משום מה לא הפנמתי מה זה אומר..
איכשהו אחרי ההריון הזה היתה לי מחשבה מוטעית שה' בטוח יפנק אותי בלידה קלה .
לא תכננתי שמשהו יסתבך.
אבל בכל זאת ניסיתי לזרז טבעי-
עשיתי שני טיפולי עיסוי ורפלקסולוגיה..
יום רביעי בערב גם השאלתי משאבה ושאבתי מלא זמן...תוך כדי מתחילה להרגיש התכווצויות ברחם. אפילו כואבות. מפסיקה- ממשיכות עד שנרגעות.
בלילה שואבת שוב לפני השינה למרות שההתכווצויות כואבות.
נרדמת בחצות.
מתעוררת ב3 בלילה
כאב משונה.לא צירים. לא גלי כאב.
פשוט בטן קשה מתוחה וכואבת כאב מתמשך.
לא יודעת להסביר..לא מכירה כזה.
לא הצלחתי לישון...קמה מסתובבת..נשכבת.מתהפכת.
איכשהו מגיע הבוקר.
מספרת לבעלי שכואב לי כאב לא ברור.
אמנם הוא נסבל. אבל לא מבינה מה עובר עלי.
זה היום האחרון של החופש הגדול (31.8) הבת הגדולה שלי שבת 3.5 אמורה להיות איתי בבית.
אני מנסה לסדר לה בייביסיטר כי אני שפוכה וכאובה. היא מתעקשת שלא רוצה.
אני ממש מתוסכלת. אין לי כח להעסיק אותה בוקר שלם. אני רוצה לישון.אפילו שאני בטח לא ארדם.
בסוף בעלי מביא את החברותא שלו לבית והם משגיחים עליה בסלון ולומדים ואני בחדר מנסה לישון.
כל עשרים דקות מתעוררת מציר. כן עכשיו זה כן ברור לי שזה ציר. הוא מתחיל מתחזק ומתפוגג.
אבל בקטנה כזה..נושמת לתוכו והוא נסבל. וממשיכה לישון.
ככה נחתי שעתיים וקמתי יותר עם כח.
הצירים ממשיכים . לא סדירים. כל 15-20 דקות ..לא משהו עקבי .כואבים באותו רגע אבל לגמרי לא נורא.
האמת? שמחתי! חיכיתי כבר שיכאב לי..שיתחיל שיתקדם.
הלידה הראשונה היתה ארוכה.
אבל השניה היתה יחסית זריזה..כמה שעות צירים נסבלים ואז תוך פחות מ3 שעות מהצירים הכואבים ממש כבר ילדתי.
אז משום מה ציפיתי לתרחיש דומה. וגם אמרו שלידה שלישית זה מהיר יותר..
הבן הקטן חזר מהגן. הגשתי להם צהריים. חותכת את העוף תוך כדי ציר. ומשעשע אותי דווקא הסיטואציה הזאת של צירים תוך כדי לטפל בילדים...
בשעה 3 בצהריים ביקשתי מאבא שלי שיבוא לקחת אותם. רציתי קצת שקט.
ואז לאט לאט התחיל כבר להימאס לי. כלום לא זז מהבוקר צירים לא סדירים ,בעוצמה לא גבוהה ובתדירות משתנה.
אשכרה לידה ראשונה...מה הולך כאן??
דברנו קצת אני ובעלי ..עיבדנו יחד את הץחושות..וזה הרגיע אותי.
זיהיתי שדווקא המהלך האיטי הזה סילק ממני את הפחד שלי מהעוצמה של הצירים ומצאתי את עצמי ממש מחכה כבר שיכאב לי.
בעלי ניגן קצת בגיטרה ושרנו והיה זמן נחת ממש.
שלחתי אותו קצת לנוח. שמתי את הדיסק 'אוחילה' של אודהליה ברלין ..אלול..קפצתי על הכדור פיזיו ושרתי.
היה ממש טוב.
ובאופן פלאי בכלל לא פחדתי מהאולי תסמונת אלי לא..
השעה היתה כבר 19:00-לאט לאט הצירים הועילו בטובם להצטופף לכל 5-10 דקות.
לאט לאט הם התחילו לכאוב יותר..הרגשתי מעורפלת יותר מרגע לרגע. כל ציר כבר הצריך ממני הרבה מאמץ.
האיזי טנס עזר. וגם הרצון שלי שיתקדם נתן כח.
הייתי שמחה הרגשתי שבניגוד ללידה הקודמת,אני לא מפחדת ולא מתכווצת מול הכאב.
ממש הייתי רגועה,בטוחה שהנה זה מתקדם ויותר טוב ממה שדמיינתי.
ואז...
פתאם הרגשתי צמרמורות,כאבי ראש..
אמרתי לבעלי שאם לא הייתי בלידה הייתי אומרת לו שאני מרגישה עם שפעת..
לא זכרתי תחושה כזאת..פתאם לא הייתי רגועה...ביקשתי שיביא לי מדחום..
38.5
חום? מה הקשר?
הממ...זה לא נשמע לי טוב.
התקשרנו למיילדת שאני מכירה.
אמרה לנו ללכת לבי"ח כי צריך לבדוק וזה כן לא מצב שגרתי.
אוף. התבאסתי. לא רוצה להגיע מוקדם.
אני יודעת שיש עוד זמן..ולא בא לי. בבית טוב לי.
אבל אין ברירה...
מתארגנים...שמה יד על המזוזה כמו בכל לידה ומבקשת לחזור לכאן בידיים מלאות ועם תינוקת בריאה.
בנסיעה אני מפנטזת על איזה נס מטורף. שאגיע ויגלו פתאם שאני עם פתיחה 8...
יודעת שאין מצב...ובכל זאת...מנסה להשאר אופטימית...
מגיעה לבי"ח ומרגישה משהו מוזר.
אני מרגישה טוב.
טוב מדי.
הממ...נעלם העירפול. כבר כמה וכמה דקות שאין ציר וגם כשיש הוא נסבל. נסבל מדי.
הייייי מה קורה כאן??
אני לא דמיינתי.
זה כאב ממש מקודם.
ואני לא כמו בסיפורים.אצלי לידות אף פעם לא התחילו והפסיקו.
ניגשת אלי מיילדת:"שלום,למה הגעת?"
אני:" הממ..אהה..אני יודעת שזה לא נראה ככה אבל הגעתי ללדת."
תכלס התביישתי קצת.
הרגשתי טירונית כזאת שלא יודעת מה זה צירים..
למזלי המיילדת הציעה שהיא תבדוק ישר פתיחה לפני המוניטור-
פתיחה 2.5צוואר אחורי גבוה. 70% מחיקה
מה??
יאוו אפילו בלידה ראשונה הגעתי עם פתיחה 4
מה הולך כאן??
האמת לראשונה אהבתי את המוניטור. קצת נחתי כי אכן הצירים נרגעו בעוצמה ובתדירות.
לא שמתי לב לזה שהמיילדת מילמלה משהו על דופק מהיר מדי..
ואז בדיקת רופאה...
אולטרסאונד...היי את במיעוט מיים רציני!
רציני? אמרו לי לפני יומיים גבולי..
לא לא..אין כאן מיים בכלל..ממש טיפונת...
ואז בשכלול הנתונים- חום(חשש לזיהום), דופק מהיר לתינוקת, מיעוט מיים רציני
נוחתת עלי מילה שלא ציפיתי לפגוש- פיטוצין (זרוז) עכשיו.
שוק.
ניסינו לשכנע שתיתן אופציה לטבעי..שאעשה מקלחת ועיסויים וכו
בסוף היא אישרה לנו רבע שעה.
אז החזירו אותנו לחדרון בקבלה רק כדי לתת לי אנטיביוטיקה לgbs וגם בגלל החום
אני שוכבת..קצת בהלם עדיין מההשתלשלות הלא צפויה
השעה כבר 24:00 בלילה
ופתאם נכנסת מיילדת חדשה לחדר.
מחליפה שקית באינפוזיהה ויוצאת
לא אומרת כלום.
אני לא יודעת למה..פתאם קוראת לה:" היי, מה שמת לי עכשיו?"
והיא עונה בנחת: " פיטוצין"
מה? רגע! אבל הרופאה נתנה לנו רבע שעה לזרז טבעי..מה פיטוצין עכשיו?"
היא אמרה שתלך לחפש אותה לברר.
טוב.
אני מחכה.
בינתיים הפיטוצין מטפטף לו בנחת טיפה אחרי טיפה...
היא לא הסבירה לי כלום.
לא מתי הוא יתחיל לפעול ומה עומד לקרות. כלום.
משום מה דמיינתי את זה שרק אחרי הרבה זמן זה אמור לייצר צירים חזקים..לא מהר..
השעה 24:15
המיילדת לא חזרה.
פתאם אני קופצת בבהלה
"מה? מה זה הדבר הזה....???"
ציר מטורף.פתאומי. ארוך ארוך.כואב ברמות שלא הכרתי.
אחרי דקה עוד ציר כזה.
אני יושבת על המיטה נושמת נושמת נושמת.
זה לא עוזר.
מבקשת מבעלי שילחץ לי בגב הכי חזק שיכל.
זה לא עוזר.
כל ציר 2 דקות שלמות.
יש רק דקה באמצע לנוח.
עברתי 2 לידות טבעיות בלי אפידוראל. אני יודעת מה זה צירים. אני לא מכירה דבר כזה.
האמת שמה שהיה סיוט זה שבניגוד לעירפול חושים הרגיל שיש בלידה ועוזר לך לשמור את עצמך במן בועה ולכנס את כל הכוחות למאמץ..
כאן הייתי מפוקחת לגמרי. כל ציר צריכה ממש למרכז את עצמי בכח.
אחרי 3/4 שעה כזאת הרגשתי שאני כבר לא בן אדם. שאי מצב אני שורדת ככה עוד ציר אחד.
עד אז עוד הייתי גיבורה..אבל זהו הרגשתי שעוד ציר אחד אני אצא מכאן עם טראומה ממש מרוב כאב לא מותאם לכוחותי.
ומצאתי את עצמי, שהדבר שהכי הכי לא רציתי זה אפידוראל,שמחכה ללדת כדי להרגיש את התהליך...מצאתי את עצמי מכריזב=ה ש- זהו. אפידוראל. עכשיו.
בעלי שאל:- בטוח בטוח?
כי ידע כמה לא רציתי..
ואני: כן כן. ועכשיו.
הוא קרא למיילדת הנעלמת שכאמור יצאה בחצות ולא חזרה...
והיא הגיעה ואמרה טוב אם את לא מסוגלת אז בואי לחדר לידה
(עד היום כועסת שהשאירו אותי ככה בחדר בקבלה ולא הציעו לי שום עזרה להתמודדות וגם לא הכינו אותי אליה)
אז הכניסה אותי לחדר לידה. לראשונה הייתי בחדר הרגיל ולא בטבעי החלומי והמהמם...
בחדר הצמוד היתה אישה בצירי לחץ צורחת את נשמתה. בואו נגיד שזה לא הוסיף לרוגע שלי..
בדקה פתיחה- פתיחה 5.
טוב. בסדר עם צירים כאלה אוי ואבוי אם לא היתה התקדמות...
לא התפעלתי כי בלידה הקודמת הגעתי בהתחלה עם פתיחה כזאת..
הבנתי שיש לי עוד קצת זמן
היא רצתה לחבר לי שוב פיטוצין..הסתכלתי עליה בכזה מבט ואמרתי לה שבשום פנים ואופן. אני כבר בלידה פעילה ושתיתן לגוף שלי ללדת.
היא לא התעקשה.
שאלה אם בטוח אני רוצה אפידוראל...
אמרתי שכן. הייתי גמורה ומפורקת..
השעה האחרונה התישה אותי יותר מעשר שעות של צירים רגילים.
ואז היא הציעה אולי אני רוצה קודם גז צחוק
פתאם נזכרתי כמה הוא עזר לי בלידה הראשונה...
אז אמרתי לה שיאללה ננסה אותו ואם לא יעזור אז נעבור לאפידוראל..
בחדר השני נשמע בכי של תינוק. לכל דבר יש סוף כנראה.
השעה היתה 1:00 בלילה.
היא שמה לי את המסכה של הגז צחוק.
אני נשכבת על הצד ותוך 2 נשימות מרגישה את העמימות המוכרת...פתאם המח נח קצת ממרוצת המחשבות..ויחד איתו גם נחות המחשבות שמדמיינות קדימה והשאלות איך יהיה ומה יהיה...
מסוגלת להרפות ולהרגישש שבעצם לא נורא לי ככה.
כואב מאוד . אבל אני מסוגלת. יכולה לדמיין את עצמי מעבירה ככה עוד כמה שעות.
פתאם מרגישה זרם חמים נוזל ממני.....עוד ועוד ועוד..בהתחלה לא מבינה מה קורה..
לאט לאט קולטת במעורפל שיורדים לי המיים..
אוקיי....ממשיכה לעצום עיניים ופתאם נזרקת לתוכי מחשבה: " רגע רגע רגע..ב2 הלידות הקודמות המיים ירדו לי רק בפתיחה מלאה."
מה? יכל להיות ש....?
ללא מספיקה לחשוב ומרגישה פתאם שבלי להתכוון אני לוחצת..
אאני אומרת לבעלי-" תקרא למיילדת. אני חייבת ללחוץ עכשין".
הוא היה בשוק. לא הבין.
חיברו אותי לגז צחוק בשעה 1:00. עם פתיחה 5.
השעה עכשיו 1:07 .ללחוץ??
המיילדת באה השכיבה אותי על הגב לבדוק ו....." היי הראש ממש כאן! לחיצה אחת והוא בחוץ
בעלי קפץ למאחורי הוילון וחשב שהוא מדמיין.
אני בשלב הזה התמלאתי באדרנלין מטורף. הייתי בשוק לא פחות..
אבל לא חשבתי פשוט לחצתי חזק חזק חזק עם כל הכח שלי....
הרגשתי את השריפה המוכרת אבל רק לשניה. אפילו לא הספיק לכאוב לי בכלל....ו......הראש בחוץ!
מה? וואו אבל זה בכלל לא כאב.
לא האמנתי שזה אמיתי. אבל גם לא חשבתי.
עוד לחיצה אחת והכתפיים והגוף יוצאים החוצה....
המיילדת מתחילה לנגב אותה עוד לפני שאני רואה אותה ואני : " לא לא אל תנגבי אני רוצה אותה ככה עלי,כמו שהיא"
ותוך רגע היא מונחת עלי.
עוד לפני שראיתי אותה הרחתי אותה.
"יש לה ריח של גן עדן!"
ריח כזה מתוק וטהור.
פנים של מלאך.
והנה היא כאן.
השעה 1:15. רבע שעה מפתיחה 5.
והנה היא כאן
אחרי כל המסע הארוך הזה
אחרי כל הפחד
תינוקת מתוקה מתוקה 3.350 קילו. שיעור שחור .
כולה מריחה כמו גן עדן.
תינוקת בריאה !!!!!!
ומי שלא חווה על בשרו לא יבין איזה אושר צרוף טמון במילה הזאת.
"אוחילה לא-ל אחלה פניו....
אשר בקהל עם אשירה עוזו. אביעה רננות בעד מפעליו....
ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך..."
(בסוגריים אמנם יצאתי בלי תפרים ב"ה אבל היה אישפוז קשה ממש עם אינספור אנטיביוטיקות ו4 לילותת מחוסרי שינה לחלוטין...ומיילדת אנטיפטית..אבל זה כבר לסיפור אחר )
נשארתי פעורת פה! את גיבורה!חביבית
וואו. איזה סיפור. מדהים. הייתי מגדירה את הסיפורי לידה כ-נביעה
סיפורי אמונה.
מלאי ניסים והשגחה
וגבורה נשית יהודית
לעבור מסע מלא תלאות
להבאת נשמות טהורות.
בזכות נשים צדקניות נגאלנו-
ובזכותכן, ובזכותינו (כן-כן!)- נגאל.
.
זה כל כך שונה מסיפורי לידה חילוניים..
הסיפורים האלה-
מרוממים
מעצימים.
ומכאן אני מברכת-
שה' יתן לכל אחת בעם ישראל
לידה קלה כתרנגולת
בלי אף סיבוך
תינוקות בריאים
הריונות תקינים- בלי תופעות מעצבנות של הריון..
ושנזכה יחד כולנו לראות בגאולה השלימה בעיניים עוד השנה!
ושיהיה לנו חג פסח ש-מ-ח!!
אמן.
מלאי ניסים והשגחה
וגבורה נשית יהודית
לעבור מסע מלא תלאות
להבאת נשמות טהורות.
בזכות נשים צדקניות נגאלנו-
ובזכותכן, ובזכותינו (כן-כן!)- נגאל.
.
זה כל כך שונה מסיפורי לידה חילוניים..
הסיפורים האלה-
מרוממים
מעצימים.
ומכאן אני מברכת-
שה' יתן לכל אחת בעם ישראל
לידה קלה כתרנגולת
בלי אף סיבוך
תינוקות בריאים
הריונות תקינים- בלי תופעות מעצבנות של הריון..
ושנזכה יחד כולנו לראות בגאולה השלימה בעיניים עוד השנה!
ושיהיה לנו חג פסח ש-מ-ח!!
אמן.
כולכן מדהימות! אני בוכהחדשה.
תודה נביעה על הסיכום המרגש
שנזכה.
שנזכה.
אמן אמןרק אמונה
וואו איזה סיפור אמונה מדהים ומרגש!ג'ינג'ר
קראתי מרותקת!דבורית
ואני שונאת בדיקות
בגלל כל מה שתיארת
אפילו כתבתי על זה פעם שיר
זו מסכת ייסורים מה שמעבירים היום אשה בהריון
מפנטזת על הריון בלי מעקב
גיבורה וכל הכבוד על התהליך והבירור האמוני
בגלל כל מה שתיארת
אפילו כתבתי על זה פעם שיר
זו מסכת ייסורים מה שמעבירים היום אשה בהריון
מפנטזת על הריון בלי מעקב
גיבורה וכל הכבוד על התהליך והבירור האמוני
לפעם הבאה אני באמת מתכננת לעשות מינימום נצרךמעין אהבה
לא אעמוד בזה שוב...
זה מה שכתבתי...דבורית
*מותר לך לא לדעת*
מותר לך לא לבדוק
להרגיש בטוחה, לסמוך
מותר לך לתת לפלא הזה להיות מוסתר בתוכך
לא לפלוש לתוכו, לא להתלבט
מותר לך להניח, לתת לו להתפתח
פעם הוא קטן מידי פעם הוא צומח
פעם זה מוגדל, פעם יש שם נקודה
פעם יש איזה חיידק ששמו נותרה חידה
כי בפלא הזה טמונה ברכה
הוא לא הולך לפי הספר, לא נכנס למדדים
פעם הוא ילד טוב, פעם לא באחוזים
מותר לך להניח , מותר לך לב שקט
לפעום ולהזרים לו דם, נס יש מתוך יש
מותר לך לא לדעת, להצמיח כוח בינה
לייצור, להחיות להפיח נשמה
הניחי לעצמך רק לחוות, להרגיש
לנשום אוויר פנימה, ללטף לא להחיש
לא לזרז, לא להאיץ
במקצב הזה זר לא יביט
יש בך פלא, לא לחינם הוא מוסתר
שרוי בברכה, מוצנע, מוטמן
את נעה בין השתדלות לבין אמונה
מותר לך גם לקחת נשימה
זה לא מתכנס לתוך השכל
יש בזה גם סיכונים
כאילו יש תעודת ביטוח
כשמדובר בכוח שנקרא חיים
מותר לך לא להבין הכל, אפילו לא למדוד
לתת למלאכים ללחוש לך איזה סוד
מותר לך לא לבדוק
להרגיש בטוחה, לסמוך
מותר לך לתת לפלא הזה להיות מוסתר בתוכך
לא לפלוש לתוכו, לא להתלבט
מותר לך להניח, לתת לו להתפתח
פעם הוא קטן מידי פעם הוא צומח
פעם זה מוגדל, פעם יש שם נקודה
פעם יש איזה חיידק ששמו נותרה חידה
כי בפלא הזה טמונה ברכה
הוא לא הולך לפי הספר, לא נכנס למדדים
פעם הוא ילד טוב, פעם לא באחוזים
מותר לך להניח , מותר לך לב שקט
לפעום ולהזרים לו דם, נס יש מתוך יש
מותר לך לא לדעת, להצמיח כוח בינה
לייצור, להחיות להפיח נשמה
הניחי לעצמך רק לחוות, להרגיש
לנשום אוויר פנימה, ללטף לא להחיש
לא לזרז, לא להאיץ
במקצב הזה זר לא יביט
יש בך פלא, לא לחינם הוא מוסתר
שרוי בברכה, מוצנע, מוטמן
את נעה בין השתדלות לבין אמונה
מותר לך גם לקחת נשימה
זה לא מתכנס לתוך השכל
יש בזה גם סיכונים
כאילו יש תעודת ביטוח
כשמדובר בכוח שנקרא חיים
מותר לך לא להבין הכל, אפילו לא למדוד
לתת למלאכים ללחוש לך איזה סוד
וואו. מדהים!חדשה.
יש לך כשרון.
ותודה, נגע בי.
ותודה, נגע בי.
וואו. מדהים!חדשה.
יש לך כשרון.
ותודה, נגע בי.
ותודה, נגע בי.
ממש מזדהה!מחי
בתור אחת שעשתה א"ס אחד בשבוע 12 כדי לוודא את גיל ההריון ועוד אחד בחודש תשיעי כדי להירשם ללידה, וזהו. חוץ ממעקב אצל אחות הריון פעם בכמה שבועות. עם רוגע ואמונה, וחששות טבעיים, אבל הרבה פחות מכל מי שכן בדקה ודאגה והדאיגו אותה ועוד בדיקות ועוד הפחדות...
חלום. אולי אאמץדבורית
חייבת להרוס את אווירת הרוגע הזויעל מהדרום
לק"י
יש מקרים שמעקב יכול להציל את העובר..
וגם אני הייתי במעקב בגלל התרחבות בחבל הטבור, והרופא של הסקירות חשב שיילדו מוקדם. בסוף בבית חולים בשבוע 37 לא ראו כלום, לא יודעת אם זה הסתדר או שלא הצליחו לראות. בכל מקרה החליטו לא לזרז מוקדם, וילדתי בשבוע 40+5.
אבל בשביל הסיכון הקטן שחס וחלילה היה קורה משהו, היה עדיף לי להגיע לבדיקות כל פעם...
אולי פשוט עדיף למצוא רופא טוב, אבל לא היסטרי.
וכותבת את זה, כדי שמי שקוראת- תדע את שני הצדדים. ולא תוותר על בדיקות מקריאת צד אחד בלבד.
ומאחלת לכולנו רק בריאות⚘
יש מקרים שמעקב יכול להציל את העובר..
וגם אני הייתי במעקב בגלל התרחבות בחבל הטבור, והרופא של הסקירות חשב שיילדו מוקדם. בסוף בבית חולים בשבוע 37 לא ראו כלום, לא יודעת אם זה הסתדר או שלא הצליחו לראות. בכל מקרה החליטו לא לזרז מוקדם, וילדתי בשבוע 40+5.
אבל בשביל הסיכון הקטן שחס וחלילה היה קורה משהו, היה עדיף לי להגיע לבדיקות כל פעם...
אולי פשוט עדיף למצוא רופא טוב, אבל לא היסטרי.
וכותבת את זה, כדי שמי שקוראת- תדע את שני הצדדים. ולא תוותר על בדיקות מקריאת צד אחד בלבד.
ומאחלת לכולנו רק בריאות⚘
כתבת יפה!!מעין אהבה
אני על עצמי מרגישה בתווך
מצד אחד עם הרבה מודעות ולכן גם יש חששות מלא לבדוק ואולי אני לא בוחרת נכון
וזה אולי לא אחראי
ומצד שני הסטטיסטיקות הן פשוט עוול ומלחיצות כ''כ ולא זה העולם שאני מאמינה בו
לסטטיסטיקה אין בו משמעות
רק להשגחה פרטית
והלחץ שמייצרים..והאמירות הביקורתיות של הרופאים
ממש הרסו לי את כל חוויית ההריון
עד אז כל כך אהבתי הריון
ועכשיו גם..אבל רק אם ממש אוותר על הבדיקות שלא הכרחיות
נראה לי אעשה רק או''ס רגיל כל חודש וחצי
והעמסת סוכר
וזהו
מצד אחד עם הרבה מודעות ולכן גם יש חששות מלא לבדוק ואולי אני לא בוחרת נכון
וזה אולי לא אחראי
ומצד שני הסטטיסטיקות הן פשוט עוול ומלחיצות כ''כ ולא זה העולם שאני מאמינה בו
לסטטיסטיקה אין בו משמעות
רק להשגחה פרטית
והלחץ שמייצרים..והאמירות הביקורתיות של הרופאים
ממש הרסו לי את כל חוויית ההריון
עד אז כל כך אהבתי הריון
ועכשיו גם..אבל רק אם ממש אוותר על הבדיקות שלא הכרחיות
נראה לי אעשה רק או''ס רגיל כל חודש וחצי
והעמסת סוכר
וזהו
דווקאברכת ה
אולטראסאונד רגיל לא נותן כמעט מידע
וסקירת מערכות אחת בסיסית יכולה לתת מידע מאוד חשוב לבריאות העובר וללידה בטוחה.
הדוגמא הקלאסית זה מומי לב. שלדעת עליהם מראש ממש יכול להציל את חיי היילוד על ידי בחירת בית החולים המתאים והתאמת אופן הלידה (לפעמים עדיף קיסרי) והתערבות מיידית לפי הידע המוקדם. מה שיכולים לאבד דקות או שעות ארוכות ויקרות כשלא יודעים מראש ורק כשמתחילות בעיות עם התינוק אז מתחילים לחפש את הבעיה וכו...
בברכת בריאות איתנה לכולם!
וסקירת מערכות אחת בסיסית יכולה לתת מידע מאוד חשוב לבריאות העובר וללידה בטוחה.
הדוגמא הקלאסית זה מומי לב. שלדעת עליהם מראש ממש יכול להציל את חיי היילוד על ידי בחירת בית החולים המתאים והתאמת אופן הלידה (לפעמים עדיף קיסרי) והתערבות מיידית לפי הידע המוקדם. מה שיכולים לאבד דקות או שעות ארוכות ויקרות כשלא יודעים מראש ורק כשמתחילות בעיות עם התינוק אז מתחילים לחפש את הבעיה וכו...
בברכת בריאות איתנה לכולם!
ולכן עד ההריון האחרון עשיתי סקירהמעין אהבה
אבל המחיר הנפשי ששילמתי על הסקירה האחרונה...לא מסוגלת לעבור אותו שוב
לא באה לפתוח על זה דיון
כל אחת תעשה מה שנכון לה
אני לא נגד בדיקות
אבל לי זה לא מתאים
יש גבול בין כמה משקיעים בהשתדלות וכמה באמונה
וכל אחד שם את הגבול כפי ראות עיניו
אין כמעט סוף להשתדלות-את אומרת שסקירה זה מינימום אחרת תגיד שחלבון ושקיפות השלישית תגיד שבדיקה גנטית ורביעי ת תג יד שחייב מי שפיר
לא באה לפתוח על זה דיון
כל אחת תעשה מה שנכון לה
אני לא נגד בדיקות
אבל לי זה לא מתאים
יש גבול בין כמה משקיעים בהשתדלות וכמה באמונה
וכל אחד שם את הגבול כפי ראות עיניו
אין כמעט סוף להשתדלות-את אומרת שסקירה זה מינימום אחרת תגיד שחלבון ושקיפות השלישית תגיד שבדיקה גנטית ורביעי ת תג יד שחייב מי שפיר
חלילה לא באתיברכת ה
להגיד מה מינימום ומה מקסימום או להוכיח אותך על בחירתך!
סליחה עם השתמע כך!
רק ציינת שתעשי כמינימום את האולטראסאונד הפשוט כל כמה זמן אז חשבתי שאולי יש כאן חוסר ידע מה זה נותן ומה נותנת הסקירה..
בהצלחה רבה והריון קל ובידיים מלאות ובריאות!
סליחה עם השתמע כך!
רק ציינת שתעשי כמינימום את האולטראסאונד הפשוט כל כמה זמן אז חשבתי שאולי יש כאן חוסר ידע מה זה נותן ומה נותנת הסקירה..
בהצלחה רבה והריון קל ובידיים מלאות ובריאות!
הכל בסדר יקרה!מעין אהבה
באמת הבעיה שלי היא עודף ידע
באמת שנראה לי שאני כבר יודעת יותר מדי כמעט על כל נושא הריון ולידה
ולכן לא קל לי
בעלי נגיד ממש לא יודע כלום
אבל לא פקטתי כאן את כל מה שעברנו בהריון האחרון -וכמה עולם הסטטיסטיקות עשה לי רע
וכמה לא מזדהה עם התפיסת עולם שבאה איתו
ולכן באמת- לא אומרת למישהי לא להבדק
פשוט לי יודעת שזה לא נכון
כרגע.
ואת עשר!
באמת שנראה לי שאני כבר יודעת יותר מדי כמעט על כל נושא הריון ולידה
ולכן לא קל לי
בעלי נגיד ממש לא יודע כלום
אבל לא פקטתי כאן את כל מה שעברנו בהריון האחרון -וכמה עולם הסטטיסטיקות עשה לי רע
וכמה לא מזדהה עם התפיסת עולם שבאה איתו
ולכן באמת- לא אומרת למישהי לא להבדק
פשוט לי יודעת שזה לא נכון
כרגע.
ואת עשר!
וגם את ברכת ה
בהצלחה יקרה ורק בריאות!
אני מזדהה ממש עם כל מילה...+mp8
מקסים. איזו כתיבה נוגעת.נביעה
מקסים. איזו כתיבה נוגעת.נביעה
מקסים ממשרק אמונה
כתבתי כבר, מעתיקה גם לפהאני והגיטרה
ללידה השניה התכוננתי רבות. אצל הבכור כלל לא הייתי מוכנה להתמודדות עם הצירים, למה? כי ידעתי מראש שאני רוצה אפידורל. הקטע המצחיק הוא שרציתי אפידורל כדי להימנע מהחוסר אונים בלידה. לא רציתי להיות כאובה, לא רציתי להיות באובדן שליטה. אבל מה שקרה בפועל זה שהחל מהציר הראשון פשוט השתגעתי. לא התמודדתי בגרוש. עצרתי את הנשימה והתפתלתי מכאב. הייתי חסרת אונים. ולכן, ללידה השניה ידעתי שאני חייבת ללמוד טכניקות התמודדות עם צירים. לא בהכרח כדי להימנע מאפידורל, אלא כדי שאהיה שפויה, ובשליטה בזמן הצירים, עד לשלב שבו ניתן אם רוצים לקבל אפידורל.
נוסף על זה, כן חלמתי על להימנע מאפידורל. אפידורל מעכב לידה. התינוק נולד רדום, אז רציתי לנסות. חרשתי על יוטיוב, קראתי את לידה פעילה, שמעתי הרבה סיפורי לידה, קיבלתי טיפים, עשיתי תרגילים, ועוד.
כל ההריון אני תוהה עם עצמי אם אצליח ללדת טבעי אם באמת אני יכולה להתמודד עם הכאבים, עד שבחודש תשיעי, כשצפיתי בסרטון אחרי תקופה ארוכה שבה לא ראיתי, החלטתי שאני לא רוצה לצעוק, ואני לא רוצה להיות כאובה (ולכן אפידורל).
הציפיה ללידה הייתה מצחיקה. בחודש תשיעי הלכנו למופע של אנדרדרוס, אמרתי לעצמי "המ, לחץ בטני מוגבר לאיזה שעתיים, אולי זה יקדם משהו", אבל לא. שבוע 38, צעדנו למעיין בחום, חשבנו שאולי זה יקדם משהו, אבל לא. כמה ימים אח"כ שבוע 39 + 3 החלטתי שדי, ועשיתי גירוי פטמות למשך 20 דקות בכל צד. באותו לילה היינו ביחד, ואז זה הגיע.
2:30 ציר ראשון. בהתחלה עוד מתלבטת אם זה זה, אחרי כמה כאלה מבינה שזה שזה (רמה של כאבי מחזור). בהתחלה עוד נשארתי שוכבת במיטה אבל מהר מאד גיליתי שאני מעדיפה בהרבה לזוז, וללכת, ולנשוף כשכואב. בינתיים נתתי לבעלי להמשיך לישון, שיאגור כוחות, הייתי בסדר לבד. והוא כן דיבר איתי כזה מתוך שינה, וזה הספיק לי.
באיזה שהוא שלב נחתי עם ברכיים על הרצפה והראש על המזרון, הוא ראה אותי ככה ושאל אם אנחנו נוסעים לבית חולים, אמרתי לו שלא, שעוד מעט.
אגב, הייתי ממש מבסוטית מעצמי. הייתי בשליטה. התמודדתי. לא סבלתי. בין הצירים הייתי 100% בסדר. אמרתי לבעלי (ועכשיו לכן) שכבר בשביל הרוגע שאני שרויה בו עכשיו, כל ההכנות שעשיתי היו שוות את זה.
כבר תקופה שהבן הבכור מתעורר במהלך הלילה ונשאר ער ומבסוט לבדו בחדר. כך גם הלילה. אז כשאבא שלי בא לקחת אותנו לבי"ח, הבכור היה ער וחמוד כאילו שזה אמצע היום.
בשלב הזה הצירים היו במרחק של כל 3 4 דקות. והם היו יותר משמעותיים. הייתי צריכה להתכופף עד לרצפה במהלך ציר, ולשאוף החוצה עם השמעת קול בטון נמוך או/ו לזוז כזה. בזמן שבעלי שם את הבכור אצל ההורים שלי, אני חיכיתי מחוץ לאוטו (למרות שאבא שלי אמר לי לחכות בפנים), אבל ברור שהעדפתי להיות בחוץ ולזוז עוד קצת לפני הנסיעה. היה ציר אחד. כרעתי עד לרצפה וכו, ועבר. בעלי חזר ונסענו. ברכב הצירים התחזקו. בין הצירים קצת נימנמתי על בעלי. או נחתי. או דיברתי עם בעלי. בעלי תיזמן את הצירים, אמר לי מתי הם אמורים להגיע ומתי הם לקראת הסוף. בצירים באוטו נעזרתי בהשמעת קולות בהתאם לכאב, ונשמתי. אחרי ציר אחד שלא הצלחתי לנשום טוב, החלטתי שבציר שאחריו לעשות נשימות מהירות וזה היה לי יותר טוב. בדרך אבא שלי שואל אם אנחנו רוצים לעצור בבי"ח קרוב יותר אמרתי שלא. מתישהו בדרך היה ציר שהגיע באיחור. בעלי אמר כזה הינה מגיע ציר, והוא לא הגיע. הייתה לי הפסקה יחסית ארוכה. אחרי ההפסקה הזו היו כנראה הצירי מעבר. מעבר משלב ראשון לשלב שני בלידה. גם הקאתי קצת. ממש קצת. הכנו שקית מבעוד מועד למקרה שזה יקרה. הבנתי שהלידה מתקרבת, כי הקאה זה סימן. אבל לא הבנתי כמה מתקרבת.
4:27 הגענו לחניית בית החולים. איך שחנינו היה עוד ציר, אז נשארתי באוטו כי כבר התרגלתי לצירים באוטו, ואז יצאתי. בסבבה. כאילו לא קרה כלום לפני. זה פשוט מדהים. אבא שלי רצה להביא לי כיסא גלגלים, אני לא רציתי, אז שמנו את הציוד על הכיסא.
כמה מטרים לפני הכניסה לבניין היה לי ווחאד ציר. זה היה הציר לחץ הראשון. פשוט הרגשה של ללכת לשרותים (צרחתי יש לי ***, פשוט כי לא ידעתי שכך מרגישים צירי לחץ...) . וגם הרגשתי משהו רטוב.
לפני שהבנתי שזה ירידת מים, חשבתי שאולי זה שתן, והמחשבה הראשונה שלי לא הייתה פאניקה, אלא שזה בסדר, צריך לזרום, מקסימום נעשה. כנ"ל על התחושה העזה של השרותים.
בעיני זה מדהים, וזה הרבה הודות להכנה שעשיתי לקראת לידה טבעית, שמדברים הרבה הרבה על זה שאסור להילחם עם הצירים ועם הלידה, אלא צריך לזרום עם זה. וממש ממש שמחתי שלא החדרתי לי לראש מחשבות מפגרות ומחלישות של אוי, ואיזה פדיחות וכו.
הנוזל הזו פחות משניה אחרי זה התגלה כפאק של ירידת מים חמים. ואז אמרתי או צעקתי כזה שירדו לי המים. אה, גם בציר הזה כרעתי על הרצפה. בעלי תמך בי, ובהתחלה הוא ניסה למנוע ממני לרדת אבל אמרתי לו שאני רוצה לרדת, וגם הוא לחץ לי על הגב וזה היה מעולה.
למזלנו ממש בדיוק היה שם עובד בית, שרץ והביא מיטה. איזה אחות שבמקרה הייתה בחוץ עזרה לי למיטה. אני לא הייתי כאובה עכשיו אבל הייתי קצת בשוק, ולא כ"כ יכולתי לזוז. העובד בית השפיץ גילגל את המיטה הישר לתוך חדר לידה. שאלו אותי אם אני יולדת, אמרתי שאני לא יודעת כי זו לידה שניה. אמרתי שירדו לי המים. הכניסו אותי לחדר. המיילדת, הייתה פשוט מקסימה. עוד לא הייתי מוכנה לזוז, שכבתי על הצד כזה, חוויתי איזה 'כאב' עמום כזה, עשיתי לה עם היד אסימן של לחכות, והיא פשוט חיכתה.
4:30 בהינתן האישור אז היא לאט לאט בדקה אותי, ביקשתי להישאר בשכיבה על הצד והיא הסכימה, לאט לאט עברתי על הגב כשהייתי מוכנה. (ואז התיישבתי כמעט לגמרי עם תמיכה). עוד ציר, ציר לחץ, צווחתי בטון גבוה. המיילדת קראה לי, תתרכזי, את מוציאה את האנרגיות במקום הלא נכון, והיא צדקה, מיד התאפסתי התרכזתי ועברתי להשמעת קולות נמוכים שעוזרים לי להתרכז כלפי מטה. אח"כ מתי שהו, המיילדת אמרה לי כזה, אנחנו צריכים שהתינוק הזה יהיה בחוץ. ולרגע נלחצתי, נזכרתי שוואלה, עד שהתינוק לא בחוץ, יש סכנה. התפללתי לבורא עולם שיעזור לי להוציא את התינוק בריא ושלם, ושישלח רפואה שלמה לחברתי הטובה.
4:33 עכשיו המיילדת אמרה לי לא ללחוץ, הבנתי שאנחנו ב"קראווניג", פה הבנתי שאני עומדת ללדת בכל רגע. למזלי לא היה ציר, אז לא הרגשתי צורך ללחוץ, וגם אגב, לא הייתי כאובה! ( אצל הבכור הקטע הזה של הלידה היה כ"כ שונה. הייתי כאובה. הייתי חלשה. והייתי חסרת אונים! שזה הדבר שהכי פחדתי ממנו והכי רציתי להימנע ממנו! בגלל שאז הייתי עם אפידורל אז את צרי הלחץ לא הרגשתי, לחצתי כשאמרו לי, ולחיצות שאתה עושה על "עיוור" הם הרבה הרבה פחות יעילות מלחיצות שאתה עושה כי אתה פשוט מרגיש מתי ואיך לעשות אותם. עם הבכור בכל הסוף הייתי כאובה ומסכנה. ועם השני, פשוט לא.).
הודעתי לה שמגיע ציר, לחצתי, והוא היה בחוץ. תינוק. חמוד. לא מעוות. פשוט חמוד. היא שמה אותו עלי. אמרתי לבעלי avid">I did it, ודברים בסגנון. הייתי מאד גאה בעצמי, שאשכרה עשיתי את זה. אגב- כל הקטע מהירידת מים עד שהשני נולד היה בערך איזה 4 דקות. הגעתי בפתיחה מלאה ראש בספינה + 3. בדרך לבי"ח עוד אמרתי לבעלי שמסקרן אותי באיזה פתיחה נגיע. חח. אחרי שהדם מחבל הטבור גמר לזרום הנקתי אותו. וואי, הוא ינק ממש יפה. פשוט לא הפסיק. אחרי כמה דקות האחות ביקשה רשות, לא לקחה ואז אמרה 'אפשר?', ביקשה רשות לשקול אותו וכו, ואז מיד החזירה לי אותו. הוא ינק בערך שעה ברצף. חח. אגב, בצירי לחץ, אז ממש צרחתי, אבל זה היה במודע. בשליטה. מה לעשות, תחושה מאד חזקה של ללכת לשרותים זה לא דבר נעים, אבל זאת תחושה כ"כ ברורה. זה כ"כ ברור מה את צריכה לעשות. רוצה שייגמר, אז תלחצי. כשהיינו בחדר התאוששות הרגשתי מצויין, אבל ממש רציתי אמבטיה. הגוף הרגיש כזה כאב עמום כזה. אכלתי מנטוס, שתיתי מים והייתי מאושרת. תודה שקראתם
מדהים!!!! מעורר השראה!!!!!אנונימית 770
לידת התאומים שליתאומים
העתקתי לכן את הלידה האחרונה והמהממת שלי.
אני כמעט שנה אחרי וכל פעם שאני נזכרת בה אני נפעמת מחדש.
אחרי שבועיים של מעקבים כל יומיים/שלושה - פעם צירים פעם ירידה בתנועות, פעם סתם נמאס לי.... וכד'
הגעתי לבית החולים שבוע 37 כי אמרו לי לחזור למעקב.
כמובן שעד שהצלחנו לחבר מוניטור... וכמובן שהיו צירים במוניטור, כמו תמיד אבל אני כבר לא מתרגשת מזה.
עומס מטורף במיון ובחדרי הלידה.
אני מחכה שעה וחצי בשביל להיכנס לרופאה.
אני עם מחיקה 80% ופתיחה 2.5 כבר שבוע וחצי.
השינוי היחיד היה שהראש כבר ירד.
הרופאה אומרת לי שיותר משבוע 38 הם לא נותנים למשוך בתאומים ושאם אני רוצה יש תנאים מעולים לסטריפינג, אפשר אפילו היום או מחר או בראשון, מתי שאבחר.
אמרתי לה שאתייעץ עם בעלי ואחזור אליה.
לי ממש התחשק לסיים אם זה כי עמדתי לצאת מדעתי.... מהכובד והצירים התכופים.
דיברתי עם בעלי והחלטנו שנעשה את זה היום וזהו בעלי רק יארגן את הילדים ויבוא להיות איתי.
בשעה 13:00 חזרתי אליה שתעשה לי, כמעט לא הרגשתי כנראה כי הצוואר היה מאדד רך.
רק וידאתי איתה שיהיה לי חדר לידה, כי אני יולדת מהר...
היא הרגיעה אותי שלא אדאג ותבדוק אותי בשעה 15:00 לראות אם נהיה משהו ושנחליט מה הלאה.
בשעה 14:00 התחילו קצת צירונים כל 10 דקות.
עד השעה 15:00 הצירים הצטופפו לכל 5 דקות, צירים חלשים.
נכנסתי אליה שוב, הפתיחה כבר הייתה 3 שאלה אותי מה אני רוצה לעשות, האם ללכת הביתה או להתאשפז, אמרתי לה שאני מרגישה שזה מתקרב ורוצה להישאר קרוב, היא הפנתה אותי לאישפוז.
האישפוז התעכב כי הייתה בדיוק החלפת משמרות.
בינתיים הצירים מתחילים להתחזק, השעה 16:00 ניגשתי למיילדת וביקשתי שתבדוק אותי כי אני רוצה להיכנס לחדר לידה.
הפתיחה נשארה אותו הדבר, אבל אני הרגשתי שזה מאד מתקרב ודרשתי ממנה להיכנס לחדר לידה, ממש התווכחתי איתה... בסוף ראתה שאין לה ברירה ואמרה לי שתכניס אותי.
בדרך היא אומרת לי שהיא נותנת לי את החדר האחרון שפנוי... אמרתי לה שרק בגלל זה היא צריכה לשמור לי אותו...
נכנסתי לחדר לידה בערך בשעה 16:15 התחילו להכין אותי ואת החדר ללידת תאומים, שאלו אם אני רוצה אפידורל אמרתי שלא, המיילדת אמרה לי שרק בלידת תאומים הם מנסים לשכנע לקחת אבל כנראה שלא נראיתי להם מספיק סובלת... אז לא ניסו יותר לשאול אותי.
הכינו אולטרא סאונד בחדר, צמידים לתינוקות, פיטוצין בעירוי שאם יצטרכו לתת אחרי שהראשון יוצא המיילדת הייתה מהממת, הסבירה לי כל מה שהיא עושה.
חצי שעה היו עסוקים בלתפוס את שתיהם במוניטור.
והתחילו לי לחצים... בדקו אותי הייתה פתיחה 6.5 הם התחילו לפרק את המיטה ולהכין הכל... תוך כמה דקות הייתה פתיחה 10 המים בקעו לבד והראשונה יצאה בציר אחד 2,650.
שמו אותה עלי וישר עשו אולטרא סאונד וראו שהשני נשאר ראש ב"ה ולא התהפך.
ציר אחד הכניס אותו לתעלת הלידה ועוד ציר אחד לחצתי והוא היה בחוץ במשקל של 3,065
5 דקות הפרש בינהם.
ולא הספיקו להגיע בכלל מציצנים.... היו בלידה רק המיילדת ושתי רופאות אפילו הרופא ילדים הגיע רק אחרי ששתיהם היו בחוץ.
הראשונה נולדה בשעה 17:10 והשני בשעה 17:15.
אמרתי למיילדת שתספר למיילדת שבחוץ שילדתי כבר... אז היא אומרת לי שכולם בחוץ כבר יודעים שילדתי... הם היו בהלם.
רק להודות לה' על מה שהיה ועל מה שיהיה.
פשוט לראות נפלאות.
אני כמעט שנה אחרי וכל פעם שאני נזכרת בה אני נפעמת מחדש.
אחרי שבועיים של מעקבים כל יומיים/שלושה - פעם צירים פעם ירידה בתנועות, פעם סתם נמאס לי.... וכד'
הגעתי לבית החולים שבוע 37 כי אמרו לי לחזור למעקב.
כמובן שעד שהצלחנו לחבר מוניטור... וכמובן שהיו צירים במוניטור, כמו תמיד אבל אני כבר לא מתרגשת מזה.
עומס מטורף במיון ובחדרי הלידה.
אני מחכה שעה וחצי בשביל להיכנס לרופאה.
אני עם מחיקה 80% ופתיחה 2.5 כבר שבוע וחצי.
השינוי היחיד היה שהראש כבר ירד.
הרופאה אומרת לי שיותר משבוע 38 הם לא נותנים למשוך בתאומים ושאם אני רוצה יש תנאים מעולים לסטריפינג, אפשר אפילו היום או מחר או בראשון, מתי שאבחר.
אמרתי לה שאתייעץ עם בעלי ואחזור אליה.
לי ממש התחשק לסיים אם זה כי עמדתי לצאת מדעתי.... מהכובד והצירים התכופים.
דיברתי עם בעלי והחלטנו שנעשה את זה היום וזהו בעלי רק יארגן את הילדים ויבוא להיות איתי.
בשעה 13:00 חזרתי אליה שתעשה לי, כמעט לא הרגשתי כנראה כי הצוואר היה מאדד רך.
רק וידאתי איתה שיהיה לי חדר לידה, כי אני יולדת מהר...
היא הרגיעה אותי שלא אדאג ותבדוק אותי בשעה 15:00 לראות אם נהיה משהו ושנחליט מה הלאה.
בשעה 14:00 התחילו קצת צירונים כל 10 דקות.
עד השעה 15:00 הצירים הצטופפו לכל 5 דקות, צירים חלשים.
נכנסתי אליה שוב, הפתיחה כבר הייתה 3 שאלה אותי מה אני רוצה לעשות, האם ללכת הביתה או להתאשפז, אמרתי לה שאני מרגישה שזה מתקרב ורוצה להישאר קרוב, היא הפנתה אותי לאישפוז.
האישפוז התעכב כי הייתה בדיוק החלפת משמרות.
בינתיים הצירים מתחילים להתחזק, השעה 16:00 ניגשתי למיילדת וביקשתי שתבדוק אותי כי אני רוצה להיכנס לחדר לידה.
הפתיחה נשארה אותו הדבר, אבל אני הרגשתי שזה מאד מתקרב ודרשתי ממנה להיכנס לחדר לידה, ממש התווכחתי איתה... בסוף ראתה שאין לה ברירה ואמרה לי שתכניס אותי.
בדרך היא אומרת לי שהיא נותנת לי את החדר האחרון שפנוי... אמרתי לה שרק בגלל זה היא צריכה לשמור לי אותו...
נכנסתי לחדר לידה בערך בשעה 16:15 התחילו להכין אותי ואת החדר ללידת תאומים, שאלו אם אני רוצה אפידורל אמרתי שלא, המיילדת אמרה לי שרק בלידת תאומים הם מנסים לשכנע לקחת אבל כנראה שלא נראיתי להם מספיק סובלת... אז לא ניסו יותר לשאול אותי.
הכינו אולטרא סאונד בחדר, צמידים לתינוקות, פיטוצין בעירוי שאם יצטרכו לתת אחרי שהראשון יוצא המיילדת הייתה מהממת, הסבירה לי כל מה שהיא עושה.
חצי שעה היו עסוקים בלתפוס את שתיהם במוניטור.
והתחילו לי לחצים... בדקו אותי הייתה פתיחה 6.5 הם התחילו לפרק את המיטה ולהכין הכל... תוך כמה דקות הייתה פתיחה 10 המים בקעו לבד והראשונה יצאה בציר אחד 2,650.
שמו אותה עלי וישר עשו אולטרא סאונד וראו שהשני נשאר ראש ב"ה ולא התהפך.
ציר אחד הכניס אותו לתעלת הלידה ועוד ציר אחד לחצתי והוא היה בחוץ במשקל של 3,065
5 דקות הפרש בינהם.
ולא הספיקו להגיע בכלל מציצנים.... היו בלידה רק המיילדת ושתי רופאות אפילו הרופא ילדים הגיע רק אחרי ששתיהם היו בחוץ.
הראשונה נולדה בשעה 17:10 והשני בשעה 17:15.
אמרתי למיילדת שתספר למיילדת שבחוץ שילדתי כבר... אז היא אומרת לי שכולם בחוץ כבר יודעים שילדתי... הם היו בהלם.
רק להודות לה' על מה שהיה ועל מה שיהיה.
פשוט לראות נפלאות.
וואו מדהים ממשמסגרות
וואו איזו לידת תאומים חלומית!!!!!ב''המעין אהבה
מדהים. ממש לידה קסומה!ג'ינג'ר
הודו לה' ממש!!!!דבורית
ואוווו איזה לידה ניסית וחלומיתב"ה אמא מאושרת
טוב אז קיבלתי חשק (וגם אומץ..) לספר על לידת התאומים שלי ברכת ה
ובהזדמנות זו אומר שוב תודה לכולן על הסיפורים ותודה לפותחת על השרשור המצליח!!
הריון ראשון, התרגשות גדולה...
ההריון עובר חלק ברוך השם, אני בעבודה.
שבוע 29 מרגישה לראשונה מה זה ציר.. ציר בודד, לא מטריד, אבל בטוחה שזה ציר.
מידי פעם מופיע ציר, ואני לא מתרגשת.
ערב אחד, שבוע 30 בערך, פתאום שעתיים של צירים כל עשר דקות... קצת מוטרדת, נחה, שותה- עובר ברוך השם. ממשיכה הלאה.
כל כמה ימים- שוב ארוע כזה. כל פעם בערב, המרפאות סגורות, בית חולים קצת רחוק, אומרת לעצמי עד שאגיע לשם הכל ייפסק ישאלו למה בכלל באתי, ולא נוסעת.
שבוע 31, בוקר אחד כמה שעות רצופית של צירים. מתייעצת עם איזו אחות שאני מכירה, היא ממליצה לגשת להבדק... זה לא כל כך מסתדר לי ויש לי תור לרופא שלי בעוד 3 ימים. מחכה.
כשאני נכנסת לרופא כמובן מציינת שכבר כמה שבועות יש הרבה צירים...
הוא בודק- ומגלה קיצור צוואר!
מיד למיון, עוקבים, בודקים, נותנים מנה ראשונה של צלסטון להבשלת ראות, מאשפזים ל 24 שעות עד למנה שניה. יום ראשון בערב.
יום שני שוב בודקים, צוואר התארך, אין צירים, מיועדת לשחרור מחר.
יום שני בערב מנה שניה של צלסטון.
שלישי לפנות בוקר שוב צירים. אני קוראת לאחות, היא קוראת לרופא, בודק פתיחה- אין פתיחה הכל טוב מבחינתו (היום לא מבינה למה לא עשו מוניטור, נוזלים, משהו...) והוא הולך.
איך שהוא הולך- מרגישה רטיבות וחושבת שזה מג׳ל הבדיקה. הולכת לשרותים להתנגב- בום! ירידת מים! ולמרות שזו לידה ראשונה- בטוחה שזו ירידת מים! כזה שטף שאיי מה להתבלבל.
אומרת לאחות, היא קוראת לרופא, שבודק את הפד עם איזה מקל ואומר שזה לא ירידת מים, ממש זלזול....
טוב מחכים לביקור רופאים.
שעה 11 ביקור רופאים. גם כן סקפטיים אבל בסוף הביקור עושים בדיקה פנימית ורואים- אכן ירידת מים!
בודקים פתיחה- 2.5. מועברת לחדר לידה.
בחדר לידה כמה שעות מנוחה, מקבלת נוזלים, שעתיים אין צירים, הפתיחה לא התקדמה- מחזירים למחלקה עם אנטיביוטיקה.
איך שמגיעה למחלקה- מתחילים שוב צירים! הפעם כבר יותר כואבים!
קוראת לרופא, הוא אומר הרגע נבדקת בואי נחכה קצת תסיימי את האנטיביוטיקה נראה. כעבור כשעה או שעתיים הוא משתכנע, בודק, פתיחה 4. חוזרים לחדר לידה.....
השעה 23:00 בערך, יום שלישי בלילה.
פתיחת סוגריים- לגבי אפידורל- מאמצע ההריון בערך שמעתי שבלידת תאומים מומלץ אפידורל כדי להיות מוכנים לאפשרות של צורך בהיפוך עובר שני לאחר לידת הראשון, או לצורך לעבור לניתוח דחוף במהלך הלידה. כך שבעקרון הייתי מוכנה לאפידורל. סגירת סוגריים.
סוגריים שניים- במהלך ההריון מטופלת בנוגדי קרישה. כשהחזירו אותי למחלקה בצהרים כשהלידה לא התקדמה, הוחלט לתת לי את הזריקה הקבועה כי אין לדעת מתי תתפתח הלידה.. סגירת סוגריים.
אז אני מגיעה לחדר לידה, שעה 11 בלילה, פתיחה 4. שואלת על אפידורל, שואלים את המרדים- אומר לא מה פתאום. קיבלת בדיוק לפני מספר שעות זריקה נוגדת קרישה. אסור!
ואני שואלת- אבל אמרו לי חובה בתאומים. אומרים לי- מומלץ. אבל אם אי אפשר אי אפשר....
מתחילה להעביר את השעות עם צירים.
עוד אוסיף שלמעשה אין לי כלי יעיל להתמודדות עם הצירים בגלל הלידה המוקדמת לא הגעתי לשלב הזה בקורס הכנה ללידה..
אבל עובר עלי בסדר בחסדי השם ממש.
7 בבוקר החלפת משמרות. פתיחה 9. מגיעה מיילדת מקסימה ממש ומתחילה לברר וללחוץ שוב על סוגיית האפידורל (בגלל התאומים...)
בנתיים הפתיחה גם לא מתקדמת והיא רוצה להוסיף פיטוצין, אבל היא רוצה אפידורל לפני זה..
מגיעה מרדימה בכירה מאוד, מבררת, חוקרת, שואלת, בודקת, אומרת- אפשר!
אני כבר קצת בחששות שואלת את המרדימה- במצבי עדיף ניתוח או אפידורל? והיא חד משמעית- אפידורל! אז אני ממש בלב שלם מחליטה לסמוך עליה וחותמת על האפידורל.
השעה 10. 3 שעות בפתיחה 9. עושים אפידורל ומתחילים פיטוצין, ולי באה סוף סוף המנוחה! אחרי 15 שעות של צירים, 3 שעות מנוחה!! היה כל כך חשוב ונתן כוחות ללחיצות ללידה!
הנחיות המרדימה- אל תחכי שממש כואב. ברגע שאת מתחילה להרגיש את הלחץ, כבר תלחצי על הכפתור ותוסיפי מנה. יוצא שכל שעה ורבע- וחצי הוספתנ מנה.
שעה רבע לאחת בערך נכנסת מיילדת אחרת, בודקת פתיחה אומרת פתיחה מלאה אקרא למיילדת שלך, ויוצאת. בנתיים אני מתחילה להרגיש את הלחץ- מוסיפה מנת אפידורל.
נכנסת המיילדת המדהימה שלי, מכינה את החדר והמיטה ללידה ותוך כדי שואלת- מתי לאחרונה לחצת על האפידורל- ואני לתומי- לפני חמש דקות...
המיילדת- מה??? לא אמרו לך שמפתיחה מלאה לא מוסיפים?? לא, לא אמרו לי.. המיילדת קצת בלחץ האם אצליח ללחוץ כמו שצריך...
מגיעים שני גניקולוגים, שתי מיילדות ורופא ילדים. מתחילים לידה. שבוע 32 בדיוק.
השעה 13:10.
חסדי השם המרובים אני מצליחה לשתף פעולה וללחוץ כשאומרים לי.
13:32 תינוק ראשון בחוץ! מראים לי אותו מלמעלה וישר נלקח עי רופא ילדים לבדיקה.
הגניקולוגים מיד מתנפלים אחד עם אולטראסאונד שני במישוש פנימי- השני נשאר ראש! קדימה ללחוץ!
13:35 תינוק שני בחוץ!
מראים לי אותו ולוקחים גם כמובן מיד..
מחזירים את השני (הראשון שנולד) ונותנים לי להחזיק קצת... בנתיים עוד לחיצה ושתי השליות יצאו ביחד דבוקות.
חסדי השם כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו!!!
שני ילדים בריאים לחלוטין, ללא בעיות נשימה או אחרות, בסביבות 1.8 קג כל אחד. 3 שבועות השגחה בפגיה ביחידה הכי קלה שנקראת מחלימים, ובשבוע 35- הביתה!
מבחינתי אחרי הלידה המרדימה המדהימה והסופר אחראית התקשרה אחרי כמה שעות למחלקה לדרוש בשלומי ולמחרת הגיעה פיזית לבקר! הודיתי לה בכל פה! ב״ה לא הייתה שום תופעת לוואי ולו הקלה ביותר מהאפידורל, ובזכותו הגעתי ללידה עם כוחות ובסיעתא דשמיא הלידה הייתה חלקה, קלה ומהירה!
ועוד פרטים רבים שהכל היה כל כך מאת השם, החלמה קלה ומהירה, הנקה שהסתדרה בקלות ממש, קהילה ומשפחה תומכת ממש וגידול עם הרבה הרבה נחת ושמחה!
היום כמעט בני שש ומודים להשם בכל פה על כל דבר ודבר!
תודה למי שקראה עד הסוף... יצא ארוך אבל כנראה כל סיפור לידה הוא ארוך, יחיד ומיוחד
שוב תודה לכולן על השיתופים ועל ההשתתפות!
מועדים לשמחה!
הריון ראשון, התרגשות גדולה...
ההריון עובר חלק ברוך השם, אני בעבודה.
שבוע 29 מרגישה לראשונה מה זה ציר.. ציר בודד, לא מטריד, אבל בטוחה שזה ציר.
מידי פעם מופיע ציר, ואני לא מתרגשת.
ערב אחד, שבוע 30 בערך, פתאום שעתיים של צירים כל עשר דקות... קצת מוטרדת, נחה, שותה- עובר ברוך השם. ממשיכה הלאה.
כל כמה ימים- שוב ארוע כזה. כל פעם בערב, המרפאות סגורות, בית חולים קצת רחוק, אומרת לעצמי עד שאגיע לשם הכל ייפסק ישאלו למה בכלל באתי, ולא נוסעת.
שבוע 31, בוקר אחד כמה שעות רצופית של צירים. מתייעצת עם איזו אחות שאני מכירה, היא ממליצה לגשת להבדק... זה לא כל כך מסתדר לי ויש לי תור לרופא שלי בעוד 3 ימים. מחכה.
כשאני נכנסת לרופא כמובן מציינת שכבר כמה שבועות יש הרבה צירים...
הוא בודק- ומגלה קיצור צוואר!
מיד למיון, עוקבים, בודקים, נותנים מנה ראשונה של צלסטון להבשלת ראות, מאשפזים ל 24 שעות עד למנה שניה. יום ראשון בערב.
יום שני שוב בודקים, צוואר התארך, אין צירים, מיועדת לשחרור מחר.
יום שני בערב מנה שניה של צלסטון.
שלישי לפנות בוקר שוב צירים. אני קוראת לאחות, היא קוראת לרופא, בודק פתיחה- אין פתיחה הכל טוב מבחינתו (היום לא מבינה למה לא עשו מוניטור, נוזלים, משהו...) והוא הולך.
איך שהוא הולך- מרגישה רטיבות וחושבת שזה מג׳ל הבדיקה. הולכת לשרותים להתנגב- בום! ירידת מים! ולמרות שזו לידה ראשונה- בטוחה שזו ירידת מים! כזה שטף שאיי מה להתבלבל.
אומרת לאחות, היא קוראת לרופא, שבודק את הפד עם איזה מקל ואומר שזה לא ירידת מים, ממש זלזול....
טוב מחכים לביקור רופאים.
שעה 11 ביקור רופאים. גם כן סקפטיים אבל בסוף הביקור עושים בדיקה פנימית ורואים- אכן ירידת מים!
בודקים פתיחה- 2.5. מועברת לחדר לידה.
בחדר לידה כמה שעות מנוחה, מקבלת נוזלים, שעתיים אין צירים, הפתיחה לא התקדמה- מחזירים למחלקה עם אנטיביוטיקה.
איך שמגיעה למחלקה- מתחילים שוב צירים! הפעם כבר יותר כואבים!
קוראת לרופא, הוא אומר הרגע נבדקת בואי נחכה קצת תסיימי את האנטיביוטיקה נראה. כעבור כשעה או שעתיים הוא משתכנע, בודק, פתיחה 4. חוזרים לחדר לידה.....
השעה 23:00 בערך, יום שלישי בלילה.
פתיחת סוגריים- לגבי אפידורל- מאמצע ההריון בערך שמעתי שבלידת תאומים מומלץ אפידורל כדי להיות מוכנים לאפשרות של צורך בהיפוך עובר שני לאחר לידת הראשון, או לצורך לעבור לניתוח דחוף במהלך הלידה. כך שבעקרון הייתי מוכנה לאפידורל. סגירת סוגריים.
סוגריים שניים- במהלך ההריון מטופלת בנוגדי קרישה. כשהחזירו אותי למחלקה בצהרים כשהלידה לא התקדמה, הוחלט לתת לי את הזריקה הקבועה כי אין לדעת מתי תתפתח הלידה.. סגירת סוגריים.
אז אני מגיעה לחדר לידה, שעה 11 בלילה, פתיחה 4. שואלת על אפידורל, שואלים את המרדים- אומר לא מה פתאום. קיבלת בדיוק לפני מספר שעות זריקה נוגדת קרישה. אסור!
ואני שואלת- אבל אמרו לי חובה בתאומים. אומרים לי- מומלץ. אבל אם אי אפשר אי אפשר....
מתחילה להעביר את השעות עם צירים.
עוד אוסיף שלמעשה אין לי כלי יעיל להתמודדות עם הצירים בגלל הלידה המוקדמת לא הגעתי לשלב הזה בקורס הכנה ללידה..
אבל עובר עלי בסדר בחסדי השם ממש.
7 בבוקר החלפת משמרות. פתיחה 9. מגיעה מיילדת מקסימה ממש ומתחילה לברר וללחוץ שוב על סוגיית האפידורל (בגלל התאומים...)
בנתיים הפתיחה גם לא מתקדמת והיא רוצה להוסיף פיטוצין, אבל היא רוצה אפידורל לפני זה..
מגיעה מרדימה בכירה מאוד, מבררת, חוקרת, שואלת, בודקת, אומרת- אפשר!
אני כבר קצת בחששות שואלת את המרדימה- במצבי עדיף ניתוח או אפידורל? והיא חד משמעית- אפידורל! אז אני ממש בלב שלם מחליטה לסמוך עליה וחותמת על האפידורל.
השעה 10. 3 שעות בפתיחה 9. עושים אפידורל ומתחילים פיטוצין, ולי באה סוף סוף המנוחה! אחרי 15 שעות של צירים, 3 שעות מנוחה!! היה כל כך חשוב ונתן כוחות ללחיצות ללידה!
הנחיות המרדימה- אל תחכי שממש כואב. ברגע שאת מתחילה להרגיש את הלחץ, כבר תלחצי על הכפתור ותוסיפי מנה. יוצא שכל שעה ורבע- וחצי הוספתנ מנה.
שעה רבע לאחת בערך נכנסת מיילדת אחרת, בודקת פתיחה אומרת פתיחה מלאה אקרא למיילדת שלך, ויוצאת. בנתיים אני מתחילה להרגיש את הלחץ- מוסיפה מנת אפידורל.
נכנסת המיילדת המדהימה שלי, מכינה את החדר והמיטה ללידה ותוך כדי שואלת- מתי לאחרונה לחצת על האפידורל- ואני לתומי- לפני חמש דקות...
המיילדת- מה??? לא אמרו לך שמפתיחה מלאה לא מוסיפים?? לא, לא אמרו לי.. המיילדת קצת בלחץ האם אצליח ללחוץ כמו שצריך...
מגיעים שני גניקולוגים, שתי מיילדות ורופא ילדים. מתחילים לידה. שבוע 32 בדיוק.
השעה 13:10.
חסדי השם המרובים אני מצליחה לשתף פעולה וללחוץ כשאומרים לי.
13:32 תינוק ראשון בחוץ! מראים לי אותו מלמעלה וישר נלקח עי רופא ילדים לבדיקה.
הגניקולוגים מיד מתנפלים אחד עם אולטראסאונד שני במישוש פנימי- השני נשאר ראש! קדימה ללחוץ!
13:35 תינוק שני בחוץ!
מראים לי אותו ולוקחים גם כמובן מיד..
מחזירים את השני (הראשון שנולד) ונותנים לי להחזיק קצת... בנתיים עוד לחיצה ושתי השליות יצאו ביחד דבוקות.
חסדי השם כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו!!!
שני ילדים בריאים לחלוטין, ללא בעיות נשימה או אחרות, בסביבות 1.8 קג כל אחד. 3 שבועות השגחה בפגיה ביחידה הכי קלה שנקראת מחלימים, ובשבוע 35- הביתה!
מבחינתי אחרי הלידה המרדימה המדהימה והסופר אחראית התקשרה אחרי כמה שעות למחלקה לדרוש בשלומי ולמחרת הגיעה פיזית לבקר! הודיתי לה בכל פה! ב״ה לא הייתה שום תופעת לוואי ולו הקלה ביותר מהאפידורל, ובזכותו הגעתי ללידה עם כוחות ובסיעתא דשמיא הלידה הייתה חלקה, קלה ומהירה!
ועוד פרטים רבים שהכל היה כל כך מאת השם, החלמה קלה ומהירה, הנקה שהסתדרה בקלות ממש, קהילה ומשפחה תומכת ממש וגידול עם הרבה הרבה נחת ושמחה!
היום כמעט בני שש ומודים להשם בכל פה על כל דבר ודבר!
תודה למי שקראה עד הסוף... יצא ארוך אבל כנראה כל סיפור לידה הוא ארוך, יחיד ומיוחד
שוב תודה לכולן על השיתופים ועל ההשתתפות!
מועדים לשמחה!
סיפור מדהיםם!!שנהא
וואו סיפור מדהים ויולדת מדהימה.ממש נס כפולמעין אהבה
חסדי ה'! איזו לידה מדהימה!ג'ינג'ר
מדהים!! בלי עין הרע!!+mp8
סיפור הלידה שליטוהר ב
שבת, יום ראשון התל"מ. חברות אומרות לי - לפי הבטן הגבוהה שלך יאוו שיש לך זמן ארוך עד ללידה. בנחת. גם לי זה נראה כאילו זה יקרה לפחות עוד שבועיים. מוצ"ש חוזרים הביתה והולכים לישון.
2 בלילה, קמה עם כאבי מחזור. בסדר.. כל חודש תשיעי אני כבר סובלת מהם. מנסה להמשיך לישון. אבל כבר מתחילה להתפתל. מרגישה שאני צריכה לשירותים, דם רירי בניגוב, מבינה שיצא הפקק הרירי. מתקשרת לאמא ומנסה לתזמן איתה צירים. סופרת. 4 דק' ציר. ושוב... אומרת לבעלי שיאאלה נוסעים. יורדים לאוטו ונוסעים לביח הכי קרוב. מגיעים 3 בלילה. בית חולים ענק.. איפה החדר לידה?? אין אף אחד לשאול. מחפשים ומחפשים. לבנתיים אני נקרעת. מתזמנת כל 2 דק' ציר. מתקפלת ברחוב. בקיצור מתבחבשים הרבה הרבה זמן עד שמוצאים. נכנסים. האחות בקבלה בנחת. מחתימה אותנו על טפסים. אומרת לי שאני לא נראת כאילו אני הולכת ללדת עכשיו. בודקים פתיחה 4.מבקשת לידה בחדר טבעי, אומרים לי שבשביל זה אני צריכה להיות חצי שעה על הגב עם מוניטור. אני לא רוצה! רוצה לזוז וללכת. אומרים לי שאם לא אין חדר לידה טבעי. נכנעת. שוכבת על הגב עד שמרגישה שכבר לא מסוגלת. קמה עם המוניטור. האחות נכנסת. ואומרת לי שבגלל שקמתי המוניטור הפסיק קצת ולכן צריך עוד חצי שעה. בעעע. סיוט. איכשהו עוברת את זה. איך שאני קמה מהמיטה. ירידת מים חמימים ולחץץץ למטה מטורף. מכניסים אותי לחדר לידה. פתיחה 8. האחות מציעה אמבטיה כדור וכו. אבל אני רק מתפתלת כואב לי ואני רוצה אפידורל. בעלי מנסה להסביר שכבר חבל לקחת עכשיו אני משתכנעת. אבל מתה ללדת. מסתובבת בחדר כמו משוגעת מקיאה ונקרעת על הרצפה עם כל ציר. החלוק לא קשור לי מאחורה ואני חשופה. מציק לי שאף אחד לא עושה עם זה משהו אבל גם אין לי אנרגיות לחשןב על זה בכלל. מרגישה שהראש כבר שם. עולה למיטה ויאללה צירי לחץ. 20 דק. השעה 6. והיא בחוץ. סינית קטנה ומתוקה 3.200. בול בתלמ. מודה לה' עד היום.
2 בלילה, קמה עם כאבי מחזור. בסדר.. כל חודש תשיעי אני כבר סובלת מהם. מנסה להמשיך לישון. אבל כבר מתחילה להתפתל. מרגישה שאני צריכה לשירותים, דם רירי בניגוב, מבינה שיצא הפקק הרירי. מתקשרת לאמא ומנסה לתזמן איתה צירים. סופרת. 4 דק' ציר. ושוב... אומרת לבעלי שיאאלה נוסעים. יורדים לאוטו ונוסעים לביח הכי קרוב. מגיעים 3 בלילה. בית חולים ענק.. איפה החדר לידה?? אין אף אחד לשאול. מחפשים ומחפשים. לבנתיים אני נקרעת. מתזמנת כל 2 דק' ציר. מתקפלת ברחוב. בקיצור מתבחבשים הרבה הרבה זמן עד שמוצאים. נכנסים. האחות בקבלה בנחת. מחתימה אותנו על טפסים. אומרת לי שאני לא נראת כאילו אני הולכת ללדת עכשיו. בודקים פתיחה 4.מבקשת לידה בחדר טבעי, אומרים לי שבשביל זה אני צריכה להיות חצי שעה על הגב עם מוניטור. אני לא רוצה! רוצה לזוז וללכת. אומרים לי שאם לא אין חדר לידה טבעי. נכנעת. שוכבת על הגב עד שמרגישה שכבר לא מסוגלת. קמה עם המוניטור. האחות נכנסת. ואומרת לי שבגלל שקמתי המוניטור הפסיק קצת ולכן צריך עוד חצי שעה. בעעע. סיוט. איכשהו עוברת את זה. איך שאני קמה מהמיטה. ירידת מים חמימים ולחץץץ למטה מטורף. מכניסים אותי לחדר לידה. פתיחה 8. האחות מציעה אמבטיה כדור וכו. אבל אני רק מתפתלת כואב לי ואני רוצה אפידורל. בעלי מנסה להסביר שכבר חבל לקחת עכשיו אני משתכנעת. אבל מתה ללדת. מסתובבת בחדר כמו משוגעת מקיאה ונקרעת על הרצפה עם כל ציר. החלוק לא קשור לי מאחורה ואני חשופה. מציק לי שאף אחד לא עושה עם זה משהו אבל גם אין לי אנרגיות לחשןב על זה בכלל. מרגישה שהראש כבר שם. עולה למיטה ויאללה צירי לחץ. 20 דק. השעה 6. והיא בחוץ. סינית קטנה ומתוקה 3.200. בול בתלמ. מודה לה' עד היום.
אווה גיבורה! מרגשדבורית
וואו איזו לידה מהירה.מסגרות
תודה לכל המשתפות, היה מדהים לקרוא💓ניקיתוש
סיפור הלידה שליתותי פרוטי 1
הלכתי למעקב גדילה,שבוע 40, אמרו לי שהכל תקין,קצת מיעוט מי שפיר אבל לא נראה שהלידה קרובה. מגיעה הבייתה,נכנסת לשרותים ומגלה שהתחיל דימום. נוסעת לבית חולים,מוניטור ובדיקות וכו', חצי פתיחה והרופא אומר שזה יכול לקחת כמה ימים עד הלידה ומשחרר הבייתה.
מגיעה להורים שלי, תוך חצי שעה אני מגלה דימום אדיר, ירידת מים וצירים כואבים כל 2 דקות. ההורים שלי לחוצים ורוצים לטוס לבית חולים ואני די אדישה אומרת להם שנחכה קצת כי הרגע היינו ופדיחות,יצחקו עלי (לידה ראשונה חח).
בסוף כמובן שנסענו מגיעים למיון,בודקים פתיחה שתיים וחצי.
מאשפזים אותי במחלקה. אני נשארת עם בעלי.לא עובר שעה ואני מרגישה שהצירים מתגברים. בעלי קורא לאחות ומבקש ממנה שתבדוק אותי כי אולי משהו התקדם. האחות מתנגדת ואומרת שלידה ראשונה לוקחת זמן....אני מבקשת ממש שתבדוק. בסוף היא בודקת ו....פתיחה 4 . היא אומרת שחדר לידה עמוס ותיכף יורידו אותי. אני מתחננת לאפידורל אבל מסתבר שבמחלקה לא מביאים אפידורל אלא רק בחדר לידה...הייתי עוד איזה שעה במחלקה כאשר כל שניה בעלי הולך ושואל מתי כבר מורידים אותי לחדר לידה כדי שאוכל כבר לקבל אפידורל. בסופו של דבר צרחתי מכאבים ולא היה אכפת לי שהשעה ארבע לפנות בוקר ואני מעירה את כל המחלקה ( לא מתאים לי,אבל לא יכולתי לסבול את הכאב) רק שצרחתי נזכרו להוריד אותי לחדר לידה. בחדר לידה, מיילדות לא נחמדות,אמרו לי לא לצעוק ושאם אצעק זה לא יעזור לי ולא יהיה לי כח ללדת. ממש כעסו עלי. אני מתחננת לאפידורל והצוות אדיש....בסופו של דבר מביאים לי לחתום על שני דפים דו צדדיים כדי לאשר קבלת אפידורל. אני חותמת בלי לקרוא ( מי מסוגל לקרוא את זה?) האחות מתעקשת שאקרא ואני מסבירה לה שבקושי לחתום יכלתי...בסופו של דבר היא מסכימה לשים לי אפידורל ואז שניה לפני בעלי מבקש שיבדקו פתיחה כי אולי משהו התקדם ואפידורל לא יעזור.. המיילדות צוחקות עליו שזה לידה ראשונה וזה לא הגיוני שיתפתח כל כך מהר. בעלי מתעקש. הם בודקות ו....פתיחה 8!!! אי אפשר אפידורל...חשבתי שאני מתעלפת....אני מנסה לנחם את עצמי שתיכף זה נגמר והאחות צוחקת ואומרת שלידה ראשונה לוקחת זמן....נכנסת לאמבטיה לבד כדי להרגיע את הצירים....בנתיים אמא שלי מגיעה ואני מרגישה שמשהו רוצה לצאת...קוראת למיילדת. המיילדת לא רוצה לבוא ואומרת שאני מדמיינת וזה לידה ראשונה ויש לי זמן. בסופו של דהק היא מגיעה. אני יוצאת כולי רטובה והיא מתעצבנת עלי שלא התנגבתי. אני מתחננת שתחכה רגע ואתנגב. אבל היא כבר הולכת. מתנגבת וקוראת לה ואז היא באה שוב ויש לי בדיוק ציר, המיילדת כועסת שאני קוראת לה בזמן ציר...אני מנסה להסביר שכל דקה יש לי ציר וקשה לתזמן ומתחננת שתחכה אבל היא כבר הולכת...ככה כמה פעמים היא מוצאת תירוצים ללכת ואז כשסוף סוף היא באה היא בודקת ומסתבר שפתיחה עשר ורואים את הראש....היא צועקת לי לדחוף....שתי לחיצות והיא צועקת לי לעצור. חבל הטבור מסביב לצוואר. היא מחזיקה עם האצבע אני לוחצת שוב לחיצה אחת ו... נולדה בת מתוקה מתוקה!!!!
מגיעה להורים שלי, תוך חצי שעה אני מגלה דימום אדיר, ירידת מים וצירים כואבים כל 2 דקות. ההורים שלי לחוצים ורוצים לטוס לבית חולים ואני די אדישה אומרת להם שנחכה קצת כי הרגע היינו ופדיחות,יצחקו עלי (לידה ראשונה חח).
בסוף כמובן שנסענו מגיעים למיון,בודקים פתיחה שתיים וחצי.
מאשפזים אותי במחלקה. אני נשארת עם בעלי.לא עובר שעה ואני מרגישה שהצירים מתגברים. בעלי קורא לאחות ומבקש ממנה שתבדוק אותי כי אולי משהו התקדם. האחות מתנגדת ואומרת שלידה ראשונה לוקחת זמן....אני מבקשת ממש שתבדוק. בסוף היא בודקת ו....פתיחה 4 . היא אומרת שחדר לידה עמוס ותיכף יורידו אותי. אני מתחננת לאפידורל אבל מסתבר שבמחלקה לא מביאים אפידורל אלא רק בחדר לידה...הייתי עוד איזה שעה במחלקה כאשר כל שניה בעלי הולך ושואל מתי כבר מורידים אותי לחדר לידה כדי שאוכל כבר לקבל אפידורל. בסופו של דבר צרחתי מכאבים ולא היה אכפת לי שהשעה ארבע לפנות בוקר ואני מעירה את כל המחלקה ( לא מתאים לי,אבל לא יכולתי לסבול את הכאב) רק שצרחתי נזכרו להוריד אותי לחדר לידה. בחדר לידה, מיילדות לא נחמדות,אמרו לי לא לצעוק ושאם אצעק זה לא יעזור לי ולא יהיה לי כח ללדת. ממש כעסו עלי. אני מתחננת לאפידורל והצוות אדיש....בסופו של דבר מביאים לי לחתום על שני דפים דו צדדיים כדי לאשר קבלת אפידורל. אני חותמת בלי לקרוא ( מי מסוגל לקרוא את זה?) האחות מתעקשת שאקרא ואני מסבירה לה שבקושי לחתום יכלתי...בסופו של דבר היא מסכימה לשים לי אפידורל ואז שניה לפני בעלי מבקש שיבדקו פתיחה כי אולי משהו התקדם ואפידורל לא יעזור.. המיילדות צוחקות עליו שזה לידה ראשונה וזה לא הגיוני שיתפתח כל כך מהר. בעלי מתעקש. הם בודקות ו....פתיחה 8!!! אי אפשר אפידורל...חשבתי שאני מתעלפת....אני מנסה לנחם את עצמי שתיכף זה נגמר והאחות צוחקת ואומרת שלידה ראשונה לוקחת זמן....נכנסת לאמבטיה לבד כדי להרגיע את הצירים....בנתיים אמא שלי מגיעה ואני מרגישה שמשהו רוצה לצאת...קוראת למיילדת. המיילדת לא רוצה לבוא ואומרת שאני מדמיינת וזה לידה ראשונה ויש לי זמן. בסופו של דהק היא מגיעה. אני יוצאת כולי רטובה והיא מתעצבנת עלי שלא התנגבתי. אני מתחננת שתחכה רגע ואתנגב. אבל היא כבר הולכת. מתנגבת וקוראת לה ואז היא באה שוב ויש לי בדיוק ציר, המיילדת כועסת שאני קוראת לה בזמן ציר...אני מנסה להסביר שכל דקה יש לי ציר וקשה לתזמן ומתחננת שתחכה אבל היא כבר הולכת...ככה כמה פעמים היא מוצאת תירוצים ללכת ואז כשסוף סוף היא באה היא בודקת ומסתבר שפתיחה עשר ורואים את הראש....היא צועקת לי לדחוף....שתי לחיצות והיא צועקת לי לעצור. חבל הטבור מסביב לצוואר. היא מחזיקה עם האצבע אני לוחצת שוב לחיצה אחת ו... נולדה בת מתוקה מתוקה!!!!
ואוווו איזה סיפור ואיזו גיבורה !!!שמחה!!
ואיזה מעצבנים.....!!! ואי...מקווה שהתאוששת מזה..
איזה הזוי..אני מכירה מלא לידות ראשונות מהירותמעין אהבה
אז איך מיילדת שראתה הרבה יותר לידות ממני לא יודעת דבר כזה פשוט שיש ויש??
פשוט התנהלות מגוחכת של המיילדת
ואת גיבורה
פשוט התנהלות מגוחכת של המיילדת
ואת גיבורה
אמא שלי תמיד מספרתחדשה.
שבלידה השלישית היא הרגישה שזה עוד שניה, וגם לה האחות אמרה שיש זמן.. וטעתה.
לפעמים הן סתם מזלזלות לצערינו.
לכותבת, כל הכבוד על היכולת ללדת תחת כזה זלזול!! ועוד בפעם הראשונה!!
לפעמים הן סתם מזלזלות לצערינו.
לכותבת, כל הכבוד על היכולת ללדת תחת כזה זלזול!! ועוד בפעם הראשונה!!
וואוו, איזה מילדות חוצפניות!אם ל2
ואת, מגיע לך צל"ש!
ואווו איזה סיפור מדהיםב"ה אמא מאושרת
היחס של הצוות מממש ממש מזעזע, כזה זילזול עוד לא שמעתי. מקווה שאף אחת מאיתנו לא תיפגש בהתנהגות כזאת יותר
סיפור מס' 2-אמא אאא
אזהרת אורך-
למי שקראה למעלה אז זה היתה לידת הפיצוי , למרות שהתחילה זועה....
שבוע 36+
הולגכת לרופא להערכת משקל. נכנסת קודמת לאחות , לחץ דם גבולי מאד.
נכנסת לרופא, לא נלחץ אומר לי להמשיך מעקב כל יום לחץ דם ושתן.
כל יום בדרך לעבודה נכנסת לקופ"ח, נחה 20 דק' נבדקת (הלחץ דם ממשיך להיות גבולי), ממשיכה לעבודה....
אחרי שלוש ימים, אופס הלחץ דם קופץ, שתן גבולי, שולחים אותי לבי"ח...
מזעיקה את הבעל נוסעים לבית חולים, נבדקת שוב כל המדדים תקינים מתמיד...
מחכים לבדיקות דם, שורפים ת'בוקר. חוזרים לילדים לצהרים.
ממשיכה במעקב.
שבוע 38 שוב בעיות בשתן ובלחץ דם, שוב בית חולים...
(בטוחה שהסאגה הולכת לחזור על עצמה, אבל הביתה בסוף) עוצרת ליתר בטחון לקנות חצאית נוחה ומטפחת (אני בדרך לעבודה!!!)
בבית חולים מתלבטים מה לעשות, מגיעה איזה פורפסורית מחילטה לזרז. בהתיעצות עם רופא הנשים שלי בלב כואב מחליטה ללכת על זה. רק מה יש 10 ממתינות בתור לזרוז.
עולה לאשפוז....
הבעל חוזר לילדים (מגיע הביתה מגלה שהמפתח אצלי הוא בחוץ 40 מעלות ...)
אמא שלי מגיעה לבית חולים מחליטה לשגע את כולם שיזרזו לי תתור...
בוקר למחרת, ביקור רופאים, התור מגיע, הרופאה תוהה מי אשפז אותי ועל מה הזרוז, מחליטה לחכות למחר לפרופסורית שהמליצה על האשפוז. בעלי אמר לה שאין על מה לדבר או שמעלים אותי עכשיו לחדר לידה, או שאני הולכת הביתה, מעדיפים לידה טבעית.
הרופאה מתרצה, רק אני הפסדתי את התור.
חוזרת למחלקה, עצבנית עיפה העיקר החוסר ודאות הורג אותי.
מטבעי אני שונאת לישון במקומות אחרים, במיוחד לא בבתי חולים ובמיוחד לא במחלקת נשים במיטה הכי גרועה במלחקה...
ההורמנים מטפסים בתיל ואני שמה לי קצת מוזיקה באזניות, שומעת את "רבון העולמים הנני בידך כחומר ביד היוצר..."
מזדהה עם המילים, מתפללת ובוכה, תוך כדי נכנסת אחות ושואלת אם אני רוצה לעלות לחדר לידה.
אני באושר וגיל אורזת את חפצי ועולה לחדר הלידה.
שולחים אותי לאולטסרסאונד (כשהגענו הראש לא היה במקום...)
התינוק נמצא במקום לא מבוסס עדין.
אני מתקשרת לבעלי, והוא מגיע במהירות.
מילדת מהממת מקבלת אותי ואני עולה להבדק.
צואר קשה ואחורי -0 פתיחה ואין מחיקה בכלל....
מגיע רופא נחמד בטרוף מחליט לשים לי פרופס לזרוז, הוא מודיע שהוא אפילו לא דורך בחדר לפני עוד 12 שעות (השעה 9 בערב)
אני אופטימית מתמיד... נכנסת למקלחת טובה. בעלי מציעה שהוא ילך לישון קצת אצל ההורים שלו (3 דק' נסיעה מבית החולים)
אני מודיעה לו שהוא הולך להורים שלו רק כדי להביא לי משהו לאכול ויותר הוא לא זז....
החלפת משמרות הולכת המילדת הראשונה ודואגת לי למילדת מס' 1!
ההורים שלי מגיעים, מביאים קצת נשנושים,, בעלי חוזר עם אוכל מההורים שלו, אוירה טובה הכל שקט ורגועה אני מתחילה להרגיש וואחד צירים. לא פוצה פה, מחכה שההורים ילכו .(לא אוהבת אנשים איתי בחדר לידה ואמא שלי קשב לה לשחרר...)
רק ההורים הולכים אני מבקשת אפידורל דחוף (רציתי מאד לידה בלי, העיפות הפיזית והנפשית מהימים האחרונים, לא נתנה לי כוחות להתמודד).
מגיעה המילדת בודקת פתיחה 4!!!! אחרי 3 שעות....
מוציעים לי את הפרופס, מחכה למרדים. לבינתיים המילדת המדהימה מלמדת אותי נשימות בשיטת פאולה שעוזרות לי בטירוף בכל מהלך הלידה.
מגיעה מרדימה, מבצעת את התהליך שכאב בטירוףףף.(שמעתי אח"כ מכמה שהיא הרדימה אותם שכאב להם מאד, תהליך שלא אמור להיות כואב כלל חוץ מקצת מהזריקת הרדמה)
נשכבת בחזרה מרגישה שאני מאבדת את ההכרה.
העינים כבדות לי ואני לא מצליחה להשאר ערה. בעלי נלחץ בטירוף, קורא למילדת שנלחצת גם היא ומביאה על טיל מרדים (אחר משבצע את ההתהליך) הוא אומר שזה בסדר.
אני נרגעת, ואז מתחילה לרעוד בטירוף בעלי תופס אותי, מביאים לי שמיכות ואני רוקדת על המיטה, ככה כמה שעות.
ואז מגיעה המנוחה.
נחה בין ציר לציר (נרדמת יותר נכון.)
פתאום מתחילות האטות בדופק, מביאים רופא, משנים לי תנוחה הדופק חוזר למקומו ככה כמה פעמים, אמאלהההה...
לקראת השעה חמש וחצי אני מתחילה להרגיש לחץ, קוראת למילדת שמודיעה לי שהנה זה קרב ובא. האפידורל מפסיק להשפיע ואני בכל ציר נושפת, מפוקסת בטירוף, מגיעים צירי הלחץ, המילדת אומרת לי לשכב על הצד ומתחילים ללחוץ אני הכל ציר נושפת, כמו שלימה אותי המילדת, אני מפוקסת מתמיד, לא צורחת, לא מתפרקת (מה שקרה בלידות הקודמות בצירי הלחץ) מצליחה להתפלל מעומק הלב, אני מחוברת לתהליך, מרגישה מדהים!!!!
הכל רגוע וטוב,
יוצא לו הנסיך עם חבל התבור כרוך סביב הצואר 3 פעמים!!!! פלוס קשר בחבל!
הרופא שבדיוק נכנס לחדר בהלם.
התינוק קצת כחול ולוקחת לו כמה שניות (שנראות כנצח) לבכות ואז הוא צורח, מניחים אותו עלי והוא כמו תותח ישר מחפש אוכל מתחבר ויונק, ככה איזה שעה!
אני מתעקשת על ביות מלא, המחלקה מלאה ואז בס"ד מסדרים לי חדר. אני מבסוטית!
אולי פה המקום להודות למילדת המקסימה זהר קלטיליאן מירושלים, אין עליך בעולם, היית שליחה מדהימה!
אם משהיא מכירה אותה, אשמח שתעבירו לה, יותר ממגיע לה!
ב"ה!!! הודו לה' כי טוב דבורית
אכתוב גםהבת של המלך
היו הרבה לידות
אבל אכתוב על השניה שציפיתי לה כמה שנים טובות
אזהרה - ארוך .... אבל חייבים להודות על הנס!
תודה לך ה'!
)תוך כדיי כתיבה אני כותבת וואווו כמה זה עושה לי טוב להעיף קצת את הסיפור הזה מתוכי - נראה לי שלא סיפרתי אותו אפ פעם)
מתחיל
מלידה ראשונה -
שהשאירה בי המון זכרונות רעים
בית חולים לא ברמה. משתחררת עם שאריות שליה הביתה ועם דימומים בלתי פוסקים
תור אצל הרופאה מבשר לי שאצטרך לעבור היסטרוסקופיה וגרידה לצערי
בניתוח- מסיימים
לא לא הצלחנו להוציא לך את כל השאריות ....😯
בעל ואמא דואגים
אני קמה מהרדמה כללית
אז מה עושים?
תרופה שתקחי ל3 שבועות
ואח"כ שוב היסטרוסקופיה בבית חולים
חשכו עניי
לוקחת את התרופה
הולכת להיסטרוסקופיה
קוראים לפרופסור
)בהיסטרוסקופיה הזו הייתי ללא הרדמה)
פתאום הרופאה צועקת
נס! נס! היה פה נס
הייתי בטוחה שהבחורה הזו לא הולכת לסיים עם זה!
יש לך רחם תקין לחלוטין !
ואוו
יוצאת מהבית חולים מודה לה'
אבל עם טראומהההה
מונעת
ואחרי חצי שנה רוצים שוב הריון
לא הוא לא מגיע - הטראומה עוד חזקה
שנה ועוד אחת ועוד...
וחברות כבר עם מספר ילדים ואני 😢
הרצון כ"כ מתחזק
וכלום
המחזור דופק כמו שעון
אוהבת כ"כ את הילד הראשון
ומתחננת לבורא עולם לזכות שוב להרות
רואה נשים בהריון הלב יוצא
לא לא קנאה כמו התחושה של אלוקים ברך אותי גם!
הולכת לטיפול פסיכולוגי להשתחרר מטראומה
ונקלטת
שמחה מאושרת עברו שנים
פעם ראשונה מאז שנקלטתי
מתחיל דימום נגמר לו ההריון
הכאב חזק
מנסה לעכל
מתפללת לבורא עולם
למה
למהההה
נקלטת שוב אחרי 4 חודשיםז
מפחדת מאוד
בבקשה אלוקים שמור לי על ההריון
אבל מתחיל דימום שוב שנגמר בהפלה
הלב נשבר לרסיסים
הדבר היחיד שניחם אותי
זה
שברוך ה' הרחם שלי נכנסה להריון פעמיים עכשיו
אני כן מסוגלת למרות כל הבלאגן שהיה
אחרי חצי שנה נקלטת שוב
אלוקים אעשה הכל רק שישמר ההריון
עושה כל סגולה אפשרית עובר שבוע ועוד אחד
ההריון ממשיך
הדופק ..העובר שהופך לגוף של בן אדם
ולאשה עם בטן
יש אלוקים
שבוע 40 מגיע ההתרגשות בשיא
תיכף אראה את תינוקי
הולכת למעקב הריון עודף
שבוע 40 +3 מוניטור עם צירים
הרופאה אמרה שלא סדיר
אבל קרוב
חוזרת לעבודה וכל ציר שמגיע האושר מטפס לשמיים
תיכף תינוקי אחבקקק אותך חזק
5 בערב מתחילים צירים חזקים
ואני מול לקוחה - לא נעים
כל 5 דק ציר
הייתי נחמדה רק שתגמרררר כבר הפגישה הזו
מתקשרת לבעלי ששמח איתי על כל ציר
איזה נס זה ואוווו
החלטתי שהפעם לא אקח אפידורל
לידה קודמת הייתי כ"כ תלותית
הפעם רק אני והקב"ה
בלי אפידורל.קטטר.עירוי.בדיקת פתיחה מעצבנת
רוצה להגיע בסוף!
אומרת לבעל
בוא נלך לקנות ממתקים
והוא זורם....
קונים דברים טעימים הצירים מתחזקים
חוזרים הביתה
רצה להתקלח המקלחת מרגיעההה
יוצאים עם הילד שמים אצל גיסה
ונלך ברגל לתחנת מונית
רק שיעבור הזמן
מגיעה פתיחה 2 מחיקה 80
תעשי סיבוב
לאאאא בתוך החדר בקבלה אני מתעקשת
מרגישה שלא יכול להיות
בדקי שוב
למה??
כי מרגישה לוחץ
היא בודקת שוב (אחרי 5 דק מהבדיקה הראשונה)
פתיחה 5 מחיקה מלאה
את נכנסת לחדר לידה
ישששש
תינוקי חיכיתי לך שנים
תצא בקלות
נכנסים לחדר לידה
מודיעים להורים
המיילדת שואלת אם אני רוצה אפידורל
אני מודיעה לה שלא
נכנסת להתקלח
עושה חוקן ומקלחת
ומרגישה טובבבב
יוצאת הצירים מתחזקים כאב איום
בדיקת פתיחה עדיין 5
מה?????
אני לא מסוגלת
בעל יצא מהחדר ( בהוראת רב - אצלנו מזמן שהאשה שמה חלוק בית חולים הבעל צריך לצאת)
מרגישה לבד עם הכאב
ואמא במרחק שעה נסיעה.
מתחננת למילדת שתשאר איתי
והיא - "חמודה יש לי עוד לידות לקבל "
מרגישה בודדה וכאובה
ומחוברת למוניטור מעצבן
צועקת שרוצה אפידורל
מחברים אותי לעירוי
ציר מתחיל - צועקת רוצה אפידורל
ציר נגמר - לאאאא אל תביאו לי
מתחיל - כן כן רוצה
נגמר לאאאא לא אפידורל
המילדת צוחקת והולכת
אם את מרגישה שאת צריכה ללחוץ תלחצי על הכפתור ותקראי לי
"אל תשאירי אותי לבד😭"
פוחדת
אבל המילדת יוצאת
פתאום סטודנטית חמודה ניגשת אליי
רוצה שאשאר איתך?
שמעתי שאת לא רוצה להיות לבד
כן כן המלאך הגואל
אני לא מסוגלת יותררררר כואב לי
היא עושה לי מסאג בגב ומחבקת אותי
היא עשתה לי כ"כ טוב
אני עושה על עצמי אני צועקת
תלחצי על הכפתור
תעלי על המיטה
המילדת נכנסת
עומדת על שש
לוחצתתתת
ושוב לחיצה
ותינוקי יוצאאאאאא
אלוקיםםםם
שלחת לי
נתת לי חויה מתקנת
מסתכלת על התינוק והוא עלי
מודיעה לו שחיכיתי לו כ"כ הרבה
אבל הוא היה שווה הכל
משתחררת
הולכת לביקורת אחרי 6 שבועות
והרופאה מודיעה לי רחם במקום נקיה
יאווו רחם תקינה ובמקום ונקיה
ותינוק ובכור מקסימים
תודה לך בורא עולם
שוב אומרת
שעשה לי טוב לכתוב
תודה יקרות על הפורום!
אבל אכתוב על השניה שציפיתי לה כמה שנים טובות
אזהרה - ארוך .... אבל חייבים להודות על הנס!
תודה לך ה'!
)תוך כדיי כתיבה אני כותבת וואווו כמה זה עושה לי טוב להעיף קצת את הסיפור הזה מתוכי - נראה לי שלא סיפרתי אותו אפ פעם)
מתחיל
מלידה ראשונה -
שהשאירה בי המון זכרונות רעים
בית חולים לא ברמה. משתחררת עם שאריות שליה הביתה ועם דימומים בלתי פוסקים
תור אצל הרופאה מבשר לי שאצטרך לעבור היסטרוסקופיה וגרידה לצערי
בניתוח- מסיימים
לא לא הצלחנו להוציא לך את כל השאריות ....😯
בעל ואמא דואגים
אני קמה מהרדמה כללית
אז מה עושים?
תרופה שתקחי ל3 שבועות
ואח"כ שוב היסטרוסקופיה בבית חולים
חשכו עניי
לוקחת את התרופה
הולכת להיסטרוסקופיה
קוראים לפרופסור
)בהיסטרוסקופיה הזו הייתי ללא הרדמה)
פתאום הרופאה צועקת
נס! נס! היה פה נס
הייתי בטוחה שהבחורה הזו לא הולכת לסיים עם זה!
יש לך רחם תקין לחלוטין !
ואוו
יוצאת מהבית חולים מודה לה'
אבל עם טראומהההה
מונעת
ואחרי חצי שנה רוצים שוב הריון
לא הוא לא מגיע - הטראומה עוד חזקה
שנה ועוד אחת ועוד...
וחברות כבר עם מספר ילדים ואני 😢
הרצון כ"כ מתחזק
וכלום
המחזור דופק כמו שעון
אוהבת כ"כ את הילד הראשון
ומתחננת לבורא עולם לזכות שוב להרות
רואה נשים בהריון הלב יוצא
לא לא קנאה כמו התחושה של אלוקים ברך אותי גם!
הולכת לטיפול פסיכולוגי להשתחרר מטראומה
ונקלטת
שמחה מאושרת עברו שנים
פעם ראשונה מאז שנקלטתי
מתחיל דימום נגמר לו ההריון
הכאב חזק
מנסה לעכל
מתפללת לבורא עולם
למה
למהההה
נקלטת שוב אחרי 4 חודשיםז
מפחדת מאוד
בבקשה אלוקים שמור לי על ההריון
אבל מתחיל דימום שוב שנגמר בהפלה
הלב נשבר לרסיסים
הדבר היחיד שניחם אותי
זה
שברוך ה' הרחם שלי נכנסה להריון פעמיים עכשיו
אני כן מסוגלת למרות כל הבלאגן שהיה
אחרי חצי שנה נקלטת שוב
אלוקים אעשה הכל רק שישמר ההריון
עושה כל סגולה אפשרית עובר שבוע ועוד אחד
ההריון ממשיך
הדופק ..העובר שהופך לגוף של בן אדם
ולאשה עם בטן
יש אלוקים
שבוע 40 מגיע ההתרגשות בשיא
תיכף אראה את תינוקי
הולכת למעקב הריון עודף
שבוע 40 +3 מוניטור עם צירים
הרופאה אמרה שלא סדיר
אבל קרוב
חוזרת לעבודה וכל ציר שמגיע האושר מטפס לשמיים
תיכף תינוקי אחבקקק אותך חזק
5 בערב מתחילים צירים חזקים
ואני מול לקוחה - לא נעים
כל 5 דק ציר
הייתי נחמדה רק שתגמרררר כבר הפגישה הזו
מתקשרת לבעלי ששמח איתי על כל ציר
איזה נס זה ואוווו
החלטתי שהפעם לא אקח אפידורל
לידה קודמת הייתי כ"כ תלותית
הפעם רק אני והקב"ה
בלי אפידורל.קטטר.עירוי.בדיקת פתיחה מעצבנת
רוצה להגיע בסוף!
אומרת לבעל
בוא נלך לקנות ממתקים
והוא זורם....
קונים דברים טעימים הצירים מתחזקים
חוזרים הביתה
רצה להתקלח המקלחת מרגיעההה
יוצאים עם הילד שמים אצל גיסה
ונלך ברגל לתחנת מונית
רק שיעבור הזמן
מגיעה פתיחה 2 מחיקה 80
תעשי סיבוב
לאאאא בתוך החדר בקבלה אני מתעקשת
מרגישה שלא יכול להיות
בדקי שוב
למה??
כי מרגישה לוחץ
היא בודקת שוב (אחרי 5 דק מהבדיקה הראשונה)
פתיחה 5 מחיקה מלאה
את נכנסת לחדר לידה
ישששש
תינוקי חיכיתי לך שנים
תצא בקלות
נכנסים לחדר לידה
מודיעים להורים
המיילדת שואלת אם אני רוצה אפידורל
אני מודיעה לה שלא
נכנסת להתקלח
עושה חוקן ומקלחת
ומרגישה טובבבב
יוצאת הצירים מתחזקים כאב איום
בדיקת פתיחה עדיין 5
מה?????
אני לא מסוגלת
בעל יצא מהחדר ( בהוראת רב - אצלנו מזמן שהאשה שמה חלוק בית חולים הבעל צריך לצאת)
מרגישה לבד עם הכאב
ואמא במרחק שעה נסיעה.
מתחננת למילדת שתשאר איתי
והיא - "חמודה יש לי עוד לידות לקבל "
מרגישה בודדה וכאובה
ומחוברת למוניטור מעצבן
צועקת שרוצה אפידורל
מחברים אותי לעירוי
ציר מתחיל - צועקת רוצה אפידורל
ציר נגמר - לאאאא אל תביאו לי
מתחיל - כן כן רוצה
נגמר לאאאא לא אפידורל
המילדת צוחקת והולכת
אם את מרגישה שאת צריכה ללחוץ תלחצי על הכפתור ותקראי לי
"אל תשאירי אותי לבד😭"
פוחדת
אבל המילדת יוצאת
פתאום סטודנטית חמודה ניגשת אליי
רוצה שאשאר איתך?
שמעתי שאת לא רוצה להיות לבד
כן כן המלאך הגואל
אני לא מסוגלת יותררררר כואב לי
היא עושה לי מסאג בגב ומחבקת אותי
היא עשתה לי כ"כ טוב
אני עושה על עצמי אני צועקת
תלחצי על הכפתור
תעלי על המיטה
המילדת נכנסת
עומדת על שש
לוחצתתתת
ושוב לחיצה
ותינוקי יוצאאאאאא
אלוקיםםםם
שלחת לי
נתת לי חויה מתקנת
מסתכלת על התינוק והוא עלי
מודיעה לו שחיכיתי לו כ"כ הרבה
אבל הוא היה שווה הכל
משתחררת
הולכת לביקורת אחרי 6 שבועות
והרופאה מודיעה לי רחם במקום נקיה
יאווו רחם תקינה ובמקום ונקיה
ותינוק ובכור מקסימים
תודה לך בורא עולם
שוב אומרת
שעשה לי טוב לכתוב
תודה יקרות על הפורום!
מדהימההה ומרגשת!! כמה כוחות!!שנהא
ממש!!!חדשה.
את גיבורה
משתפת גם!bula
הלידה הייתה לפני שנתיים ועכשיו ברוך השם אני באמצע הדרך ללידה הבאה.. עשיתן לי ממש חשק גם לעבד ולשתף לקראת הבאות..
לאורך כל ההריון היה לי חלום ללדת בחדר לידה הטיבעי בךניאדו. קבעתי עם דולה מהממת שהכרתי מקרוב אבל אף פעם לא להיותה אותי.
התינוקי היה גדול יחסית(עד היום הוא חסון ושמנמון), ולקראת הסוף כבר ממש צלעתי והייתי פשוט ענקית. חברה טובה שלחה אותי לעיסוי שהתברר כמועיל.. למחרת בבוקר כבר התחילו צירים.
הדולה המליצה לי לנוח כמה שיותר ולאכול דברים קלים לעיכול, וככה העברתי את היום בכיף עם בעלי שנשאר איתי ואחכ עם הילדים.. בשמונה בערב הרגשתי שזה כבר רציני ובהחלטה משונה אמרתי לבעלי שישאר לשמור על הילדים ואני אסע עם הדולה ללדת..זכרתי שבלידות הקודמות הרגשתי שאני יותר מידי דואגת לו, שיאכל שיישן שיסתדר.. רציתי שחרור. בסוף קלטתי שגם לדולה אני דואגת את אותן הדאגות.. חח מצחיקה שכמוני.
טוב הגענו ללניאדו, הרגשתי שמוזר לי להגיע למקום שלא מוכר לי.. מרחו אותי בקבלה העמוסה וממש הרגשתי לא נעים. רציתי כבר להגיע לחדר החלומי שלי! עד שהואילו בטובם להכניס אותי לחדר לידה רגיל כדי לעשות מוניטור. שיגעו אותי, מרחו אותי, כאב לי ממש ועשיתי שם אקרובטיקות על הרצפה..עד שסוף סוף הסכימו להכניס אותי לטבעי! כעבור שלוש שעות בערך! התחלנו ללכת מסדרון ארוך ארוךךך ארוךךך שאני כבר בפתיחה גדולה, לא זוכרת איזה וכאובה ממש! ואז מגיעים, והדלת נעולה!! לא!! המיילדת מתחילה לחפש מפתחות ולא יודעת מה היא עשתה ככה איזה עשר דקות, ואני בנתיים כורעת לי שם על הרצפה בתנוחטת משונות, הצילו! לא כעסתי רק רציתי כבר פינה שקטה ללדת בה!
אני נכנסת ואומרת זה החדר?! אפילו המצעים לא תואמים! ח.. נצמדתי למיטה שם והרגשתי שאני מתה! שעוד שנייה נשמתי פורחת כפשוטו! כאבים מטורפים!!! המיילדת ביקשה שאעלה על המיטה, ורק אחרי שממש לחצה עליי בקושי עשיתי את זה. זה כבר היה בצירי לחץ.
עברו דקות ארוכות של לחיצות, ואני חושבת לעצמי למה נכנסתי בכלל להריון?? מה עשיתי.. והדולה בנתיים אומרת לי את עושה דבר גדול את מורידה נשמה לעולם! וחיזקה אותי ממש להמשיך. בדיעבד סיפרו לי שהתינוק נתקע כי הראש היה באלכסון וכבר היה לו ממש סכנה והמיילדת הייתה מאוד לחוצה. קראה מלא פעמים בפעמון לרופא ואף אחד לא בא..
בחסדי השם לא יודעת איך, הוא נולד! בריא ושלם בלי נזק! המיילדת הייתה מאוד נסערת והיו צריכים להרגיע אותה אחריי הלידה. שנייה אחריי שיצא הגיעו מליון צוות לטפל בו. אף אחד לא התפנה בכלל להסביר לי מה קרה. רק הדולה אח"כ, ממה ששמעה בחצאי משפטים..
הכי נורא ששניה אחרי, הכריחו אותי לקום, לעבור לכיסא גלגלים ולעבור לחדר לידה רגיל, ולעלות שוב למיטה, כי לא תופרים בחדר הטיבעי. פשוט עינוי. התחננתי שייתנו לי כמה דקות להתאושש אבל אמרו שאי אפשר כי אני מדממת. ואז התפירות הכואבות, והלחיצות שם על הבטן כדי שהדם יצא. די כבר תנו לי לנוח!! ואיפה התינוק? הוא בסדר?? קיבלתי אותי רק אחרי המון המון זמן.. אולי רק אחרי שהעבירו אותי למחלקה. אולי שעה שעתיים אחרי. עצוב. ממש דאגתי לו! מזל שהדולה ביקרה אותו. ודיברה איתי והרגיעה אותי איזה שעתיים נוספות אחריי הלידה.
חלום החדר הטיבעי התנפץ לו.. וגם סבלתי מאוד מזה שהבית חולים היה רחוק מאוד מכל המשפחה.
סל הכל הלידה נחשבת טובה והילד ואני בריאים ושלמים. וזה העיקר! הלוא י שיהיה תמעד לכולנו בקלות ובידיים מלאות!
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!
לאורך כל ההריון היה לי חלום ללדת בחדר לידה הטיבעי בךניאדו. קבעתי עם דולה מהממת שהכרתי מקרוב אבל אף פעם לא להיותה אותי.
התינוקי היה גדול יחסית(עד היום הוא חסון ושמנמון), ולקראת הסוף כבר ממש צלעתי והייתי פשוט ענקית. חברה טובה שלחה אותי לעיסוי שהתברר כמועיל.. למחרת בבוקר כבר התחילו צירים.
הדולה המליצה לי לנוח כמה שיותר ולאכול דברים קלים לעיכול, וככה העברתי את היום בכיף עם בעלי שנשאר איתי ואחכ עם הילדים.. בשמונה בערב הרגשתי שזה כבר רציני ובהחלטה משונה אמרתי לבעלי שישאר לשמור על הילדים ואני אסע עם הדולה ללדת..זכרתי שבלידות הקודמות הרגשתי שאני יותר מידי דואגת לו, שיאכל שיישן שיסתדר.. רציתי שחרור. בסוף קלטתי שגם לדולה אני דואגת את אותן הדאגות.. חח מצחיקה שכמוני.
טוב הגענו ללניאדו, הרגשתי שמוזר לי להגיע למקום שלא מוכר לי.. מרחו אותי בקבלה העמוסה וממש הרגשתי לא נעים. רציתי כבר להגיע לחדר החלומי שלי! עד שהואילו בטובם להכניס אותי לחדר לידה רגיל כדי לעשות מוניטור. שיגעו אותי, מרחו אותי, כאב לי ממש ועשיתי שם אקרובטיקות על הרצפה..עד שסוף סוף הסכימו להכניס אותי לטבעי! כעבור שלוש שעות בערך! התחלנו ללכת מסדרון ארוך ארוךךך ארוךךך שאני כבר בפתיחה גדולה, לא זוכרת איזה וכאובה ממש! ואז מגיעים, והדלת נעולה!! לא!! המיילדת מתחילה לחפש מפתחות ולא יודעת מה היא עשתה ככה איזה עשר דקות, ואני בנתיים כורעת לי שם על הרצפה בתנוחטת משונות, הצילו! לא כעסתי רק רציתי כבר פינה שקטה ללדת בה!
אני נכנסת ואומרת זה החדר?! אפילו המצעים לא תואמים! ח.. נצמדתי למיטה שם והרגשתי שאני מתה! שעוד שנייה נשמתי פורחת כפשוטו! כאבים מטורפים!!! המיילדת ביקשה שאעלה על המיטה, ורק אחרי שממש לחצה עליי בקושי עשיתי את זה. זה כבר היה בצירי לחץ.
עברו דקות ארוכות של לחיצות, ואני חושבת לעצמי למה נכנסתי בכלל להריון?? מה עשיתי.. והדולה בנתיים אומרת לי את עושה דבר גדול את מורידה נשמה לעולם! וחיזקה אותי ממש להמשיך. בדיעבד סיפרו לי שהתינוק נתקע כי הראש היה באלכסון וכבר היה לו ממש סכנה והמיילדת הייתה מאוד לחוצה. קראה מלא פעמים בפעמון לרופא ואף אחד לא בא..
בחסדי השם לא יודעת איך, הוא נולד! בריא ושלם בלי נזק! המיילדת הייתה מאוד נסערת והיו צריכים להרגיע אותה אחריי הלידה. שנייה אחריי שיצא הגיעו מליון צוות לטפל בו. אף אחד לא התפנה בכלל להסביר לי מה קרה. רק הדולה אח"כ, ממה ששמעה בחצאי משפטים..
הכי נורא ששניה אחרי, הכריחו אותי לקום, לעבור לכיסא גלגלים ולעבור לחדר לידה רגיל, ולעלות שוב למיטה, כי לא תופרים בחדר הטיבעי. פשוט עינוי. התחננתי שייתנו לי כמה דקות להתאושש אבל אמרו שאי אפשר כי אני מדממת. ואז התפירות הכואבות, והלחיצות שם על הבטן כדי שהדם יצא. די כבר תנו לי לנוח!! ואיפה התינוק? הוא בסדר?? קיבלתי אותי רק אחרי המון המון זמן.. אולי רק אחרי שהעבירו אותי למחלקה. אולי שעה שעתיים אחרי. עצוב. ממש דאגתי לו! מזל שהדולה ביקרה אותו. ודיברה איתי והרגיעה אותי איזה שעתיים נוספות אחריי הלידה.
חלום החדר הטיבעי התנפץ לו.. וגם סבלתי מאוד מזה שהבית חולים היה רחוק מאוד מכל המשפחה.
סל הכל הלידה נחשבת טובה והילד ואני בריאים ושלמים. וזה העיקר! הלוא י שיהיה תמעד לכולנו בקלות ובידיים מלאות!
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!
וואו! ניסים! והמחשבה הידועה-נביעה
'למה בכלל נכנסתי להריון...'
מוכר-! והמחשבה אחכ- 'זהו, אני את שלי עשיתי. סיימתי ללדת.......'
אה, וכמובן ברגע שהתינוק יוצא-'זהו? אין יותר צירים זוועתיים?? אני אחרי?? אני לא מאמינה!!
מוכר-! והמחשבה אחכ- 'זהו, אני את שלי עשיתי. סיימתי ללדת.......'
אה, וכמובן ברגע שהתינוק יוצא-'זהו? אין יותר צירים זוועתיים?? אני אחרי?? אני לא מאמינה!!
וואי נשמע חוויה קשהגלי91
ממש לא עושה חשק לחדר לידה טבעי, בסוף לא נהנית ממנו בכלל..
ב"ה שאת והתינוק בסדר!
ב"ה שאת והתינוק בסדר!
לגבי החדר הטיבעיbula
הדולה הסבירה לי אחכ שיש להם אינטרס למשוך אותי כמה שיותר לפני שהם מכניסים אותי לשם, כי הם מביאים במיוחד מיילדת שמומחית בלידה טיבעית ומשלמים לה אקסטרה . זה לא שהיא כבר שם..וזה גם טכנית לוקח לה זמן עד שהיא מגיעה..
וחוצמזה היא אמרה לי שהם היו חייבים לבדוק לפני לפני כן שהמוניטור יוצא תקין כי אחרת לא נותניםפ להכנס. ואצלי עשו כמה פעמים עד שיצא תקין אז זה גם מרח אותי שם. וגם רק מפתיחה מסויימת.
וגם לגבי התפרים ממש עיצבן אותי שלא ידעתי את זה קודם.
מה הסיכוי שלא יהיה תפרים? למה לשגע יולדות שניה אחרי שילדו?? מה הקטע לא להביא לשם תופר?
כדאי שבנות ידעו את זה לפני שהן מפנטזות כמוני..
תכלס הכי רציתי מקום שקט ללדת בו, ובמקום זה טירטרו אותי מהקבלה לחדר לידה לחדר הטיבעי (תוך כדי צירים משמעותיים כמו שהכללים שלהם אומרים, אם זה היה בתחילת הצירים לא היה לי אכפת לעבור)
וגם הטרטור שאחרי הוא משמעותי. היה עינוי אולי יותר מהלידה עצמה.
רק מציינת שאלו נהלים ספציפיים לשםמעין אהבה
לא בכל חדר טבעי זה ככה
אצלי לא היה ככה בכלל
אצלי לא היה ככה בכלל
באיזה בית חולים?bula
בזיומעין אהבה
גם לי היתה חוויה דומהרק עונה עכשיו
של טרטור ועינוי לפני אישור להכנס לחדר הטבעי בלניאדו.
בדיעבד הייתי פשו מוותרת על התענוג. עם השנים והלידות למדתי שבעצם אפשר ללדת לגמרע טבעי גם בחדר לידה רגיל, מה שחשוב זה ללכת לביתצחולים שבאמת מאמין וזורם עם זה.
לצעריהיה לי נסיון דומה:
ילדתי שלוש פעמים בלניאדו: פעם אחת בחדר הטבעי ופעמיים בחדר רגיל, ובשלושת הלידות היו להם כל מיני קטעים מוזרים והתעקשויות לא הגיוניות.
אחכ עברתי ללדת בבתי חולים אחרים ומרוצה הרבה יותר...
לא תמיד מי שמצהיר על עצמו שהוא בגישה טבעית אכן נותן לזה כיסוי ברגעי האמת...
בדיעבד הייתי פשו מוותרת על התענוג. עם השנים והלידות למדתי שבעצם אפשר ללדת לגמרע טבעי גם בחדר לידה רגיל, מה שחשוב זה ללכת לביתצחולים שבאמת מאמין וזורם עם זה.
לצעריהיה לי נסיון דומה:
ילדתי שלוש פעמים בלניאדו: פעם אחת בחדר הטבעי ופעמיים בחדר רגיל, ובשלושת הלידות היו להם כל מיני קטעים מוזרים והתעקשויות לא הגיוניות.
אחכ עברתי ללדת בבתי חולים אחרים ומרוצה הרבה יותר...
לא תמיד מי שמצהיר על עצמו שהוא בגישה טבעית אכן נותן לזה כיסוי ברגעי האמת...
אצלי דווקא ההבדל בין הטבעי לרגיל הוא שמיים וארץמעין אהבה
הטבעי ענק מרווח עם חלונות ונוף מהנם
מיטה זוגית נוחה,ג'קוזי
מלא אביזרים
והכל חינם
ועיקר הכיף-נותנים להשאר עם התינוק מלא זמן אחרי הלידה בנחת..
וברגיל חדרים קטנים צפופים אין מקום לזוז אין חלונות ..
והבאסה הגדולה -מייד אחרי לידה מעבירים אותך עם התינוק ללובי עם וילונות להתאוששות..שיא המבאס
מיטה זוגית נוחה,ג'קוזי
מלא אביזרים
והכל חינם
ועיקר הכיף-נותנים להשאר עם התינוק מלא זמן אחרי הלידה בנחת..
וברגיל חדרים קטנים צפופים אין מקום לזוז אין חלונות ..
והבאסה הגדולה -מייד אחרי לידה מעבירים אותך עם התינוק ללובי עם וילונות להתאוששות..שיא המבאס
איפה ילדת?סימן שאלה?
מרגש!! הרבה נחת!+mp8
ושוב הסיפור שלי...שפע ברכה
איזה סיפורים מרגשים
כל כך רוצה שוב!!
המהממת שלי בת 9 חודשים
אושר לא רגיל. אין מילים. רק תודה גדולה
כתבתי בעבר.. והנה שוב:
הריון ראשון שבוע 40 +0
יום חמישי עבודה. הכל כרגיל.
בבית מכינה שבת ואיפשהו מתחילה להרגיש שהיום זה קורה
בעלי יוצא בערב לחתונה של חבר קרוב
לא מעדכנת אותו בשלב הזה שיש לי צירים. שילך ויהנה
במילא הם קלים וכמעט לא מורגשים
הערב ממשיך ובשלב מסויים קולטת שהצירים אמנם חלשים מאוד אבל בהחלט סדירים
מתחילה להתרגש אומרת תהילים תוך כדי סיבובי אגן (שהקטנטונת תתברג)
שעה 1.00 האיש היקר חוזר. משתפים חוויות
מספרת לו על הצירים כלאחר יד וזהו.. 2.30 הולכים לישון ופאק.. ירידת מים במלוא העוצמה שלא מותירה מקום לספק: אני בלידה!
בעקבות דימום קל מחליטים לצאת לביה"ח
אנחנו בהיי מטורף. מרגישה רעננה ומלאת חיים
מגיעים.. קבלה.. הרבה שאלות רלוונטיות יותר ופחות
"את מכירה את x? ההיא מ z? מה היא שלך?"
נכנסת למוניטור שאמור להיות 10 דקות.. מוצאת את עצמי שם חצי שעה.. בשלב מסויים על כדור הפיזיו וממש נהנית
נכנסת לרופא שעושה בדיקה ומזהה פתיחה של 1.5
ומציע זירוז עם ציטוטק. מנסה להבין עד כמה זה הכרחי
אבל הוא לא ממש נתן מקום לסרב ועולים למחלקת נשים
במחלקה מחכים לכדור ומשום מה העסק מתעכב ובינתיים מורים לי ללבוש חלוק ולהתארגן
הבעל שוחרר בינתיים לישון קצת באוטו
נכנסת אחות לחדר מתנצלת ואומרת ששכחו לפתוח לי וריד ולא יכולים לתת לי כדור אז צריך לרדת שוב לקבלה.
יורדת עם חלוק ענק מגוחך.. הולכת לאיבוד עד שמגיעה למקום. האחיות שוב מתנצלות תוך שיחות רכילות ביניהן
מסתבכת שוב בחזור ואיכשהו שוב במחלקה
מקבלת כדור. ותוך רבע שעה צירים חזקים וכואבים ממש.
בעלי חוזר ונרדם על המיטה באשפוז ;) אני מתגלגלת על כדור פיזיו
הצירים נעשים קשים ואני נכנסת למקלחת
לא עזר אבל בעיקר העביר לי את הזמן
חוזרת ומחכה שיגיע הזמן לבדוק אותי
הזמן מגיע אבל לא בודקים אותי
הולכת בצליעה לקרוא להם ועונים לי שרק עוד שעה יבואו
ככה עובר הלילה וגם הבוקר. בינתיים לידי מישהי צועקת את נשמתה והצוות גוער ונוזף בה וכולי רחמים
עוד אחת מדברת בטלפון ומספרת כמה הצירים עם הזירוז מזעזעים. לא היה ברור לי איך היא בכלל מסוגלת לדבר. הייתי עסוקה רק בלהסדיר את הנשימה
לחילופין בחדר ליד נולד תינוק וזה הופך לשיחת המחלקה
אני כבר ממש סובלת ומרגישה כל ציר כמו נצח
וממש מתקשה לנשום
מגיעים לבדוק - פתיחה 2.5
אין לתאר את התסכול. בפרט שידעתי שהדרך לאפידורל עוד ארוכה
עושים לי מוניטור בשכיבה ואני מתפתלת כולי ומתיישבת
האחות באה וצועקת עלי שאני חסרת אחריות שזה משבש את המוניטור (שאגב אני הכרחתי אותם לעשות כי לא הרגשתי תנועות.. אז מי פה חסר אחריות?)
באורח פלא מחליטים להוריד אותי לחדר לידה
מובילים אותי בכיסא גלגלים.. כבר לא מסוגלת לזוז
בקיצור... מחלקת נשים זכורה כמקום קשה ואטום
ואז מגיעים לחדר לידה.. בדרך פוגשת חברת ילדות שמסתבר שהיא מזכירה שם.. לא ממש הזמן שבו רציתי להיפגש ;)
מקבלת אותי מילדת נחמדה ונעימה מאוד ודולה מתנדבת
הדולה מציעה לי מים ומסאג' ומתאמצת להקל על הכאב כמעט ללא הצלחה. הכאבים בשלב הזה הזויים וממש קשה לי להתמודד איתם.
המיילדת מציגה את עצמה ומציעה לי מייד אפידורל
חששתי לקחת מוקדם שלא יעכב את הלידה.. היא משכנעת שזה לא נכון וחבל לסבול ובכלל- מאוד מרגיעה
מגיע מרדים. מתארגנים. זריקה תוך כדי ציר וזה מאחורי.
בדיקת פתיחה ו- וואו- 6. מתקשרים לעדכן את ההורים
עוברת רבע שעה שבה האפידורל מתחיל להשפיע. אני מתחילה להרגע ולנשום ולעכל את החוויה המדהימה שאני בתוכה
סוף סוף מתפנה לדבר עם בעלי וחוזרת לשפיות זמנית
השעה 1 בצהריים. יום שישי. אני מדליקה מוזיקה ועוצמת עיניים.
ברקע השיר "הנני בידך" מרגישה איך הרוגע והשלווה
עוטפים אותי ואני בטוחה ומוגנת.
מדי פעם רואה את המיילדת מציצה לראות שאני בסדר
בכל מהלך הלידה אני על הצד ומסובבת את האגן
בשלב מסויים מתחילה כבר להרגיש לחץ. בדיקת פתיחה ו - 10!!
המיילדת מציעה לחכות שהראש ירד למטה ולא להתיש בלחיצות מיותרות
עוברת לה עוד חצי שעה ואז כבר אין ספק שצריך ללחוץ.
הכל כואב ושורף. מגיעה עוד מיילדת והן מותחות ומשמנות.
בשעה 2.35 מגיעה אלי הנסיכה שלי
היא בודקת את סביבותיה בעיניים גדולות וסקרניות והיא הדבר הכי מדהים בכל החדר
המיילדת מספרת לי שאין קרעים וחתכים ואני מופתעת ובעיקר מודה ושמחה על מה שנחסך ממני
אנחנו מספרים למיילדת שהשם שלהן זהה והן מצטלמות יחד
(כן... מהרגע שידענו שזו בת היה ברור שזה יהיה השם)
אני מחבקת את האוצר המדהים שלי ומניקה אותה.
נותנים לי להישאר איתה גם בהתאוששות ואין מאושרת ממני ברגעים האלה
"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו..
אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו.."
כל כך רוצה שוב!!
המהממת שלי בת 9 חודשים
אושר לא רגיל. אין מילים. רק תודה גדולה
כתבתי בעבר.. והנה שוב:
הריון ראשון שבוע 40 +0
יום חמישי עבודה. הכל כרגיל.
בבית מכינה שבת ואיפשהו מתחילה להרגיש שהיום זה קורה
בעלי יוצא בערב לחתונה של חבר קרוב
לא מעדכנת אותו בשלב הזה שיש לי צירים. שילך ויהנה
במילא הם קלים וכמעט לא מורגשים
הערב ממשיך ובשלב מסויים קולטת שהצירים אמנם חלשים מאוד אבל בהחלט סדירים
מתחילה להתרגש אומרת תהילים תוך כדי סיבובי אגן (שהקטנטונת תתברג)
שעה 1.00 האיש היקר חוזר. משתפים חוויות
מספרת לו על הצירים כלאחר יד וזהו.. 2.30 הולכים לישון ופאק.. ירידת מים במלוא העוצמה שלא מותירה מקום לספק: אני בלידה!
בעקבות דימום קל מחליטים לצאת לביה"ח
אנחנו בהיי מטורף. מרגישה רעננה ומלאת חיים
מגיעים.. קבלה.. הרבה שאלות רלוונטיות יותר ופחות
"את מכירה את x? ההיא מ z? מה היא שלך?"
נכנסת למוניטור שאמור להיות 10 דקות.. מוצאת את עצמי שם חצי שעה.. בשלב מסויים על כדור הפיזיו וממש נהנית
נכנסת לרופא שעושה בדיקה ומזהה פתיחה של 1.5
ומציע זירוז עם ציטוטק. מנסה להבין עד כמה זה הכרחי
אבל הוא לא ממש נתן מקום לסרב ועולים למחלקת נשים
במחלקה מחכים לכדור ומשום מה העסק מתעכב ובינתיים מורים לי ללבוש חלוק ולהתארגן
הבעל שוחרר בינתיים לישון קצת באוטו
נכנסת אחות לחדר מתנצלת ואומרת ששכחו לפתוח לי וריד ולא יכולים לתת לי כדור אז צריך לרדת שוב לקבלה.
יורדת עם חלוק ענק מגוחך.. הולכת לאיבוד עד שמגיעה למקום. האחיות שוב מתנצלות תוך שיחות רכילות ביניהן
מסתבכת שוב בחזור ואיכשהו שוב במחלקה
מקבלת כדור. ותוך רבע שעה צירים חזקים וכואבים ממש.
בעלי חוזר ונרדם על המיטה באשפוז ;) אני מתגלגלת על כדור פיזיו
הצירים נעשים קשים ואני נכנסת למקלחת
לא עזר אבל בעיקר העביר לי את הזמן
חוזרת ומחכה שיגיע הזמן לבדוק אותי
הזמן מגיע אבל לא בודקים אותי
הולכת בצליעה לקרוא להם ועונים לי שרק עוד שעה יבואו
ככה עובר הלילה וגם הבוקר. בינתיים לידי מישהי צועקת את נשמתה והצוות גוער ונוזף בה וכולי רחמים
עוד אחת מדברת בטלפון ומספרת כמה הצירים עם הזירוז מזעזעים. לא היה ברור לי איך היא בכלל מסוגלת לדבר. הייתי עסוקה רק בלהסדיר את הנשימה
לחילופין בחדר ליד נולד תינוק וזה הופך לשיחת המחלקה
אני כבר ממש סובלת ומרגישה כל ציר כמו נצח
וממש מתקשה לנשום
מגיעים לבדוק - פתיחה 2.5
אין לתאר את התסכול. בפרט שידעתי שהדרך לאפידורל עוד ארוכה
עושים לי מוניטור בשכיבה ואני מתפתלת כולי ומתיישבת
האחות באה וצועקת עלי שאני חסרת אחריות שזה משבש את המוניטור (שאגב אני הכרחתי אותם לעשות כי לא הרגשתי תנועות.. אז מי פה חסר אחריות?)
באורח פלא מחליטים להוריד אותי לחדר לידה
מובילים אותי בכיסא גלגלים.. כבר לא מסוגלת לזוז
בקיצור... מחלקת נשים זכורה כמקום קשה ואטום
ואז מגיעים לחדר לידה.. בדרך פוגשת חברת ילדות שמסתבר שהיא מזכירה שם.. לא ממש הזמן שבו רציתי להיפגש ;)
מקבלת אותי מילדת נחמדה ונעימה מאוד ודולה מתנדבת
הדולה מציעה לי מים ומסאג' ומתאמצת להקל על הכאב כמעט ללא הצלחה. הכאבים בשלב הזה הזויים וממש קשה לי להתמודד איתם.
המיילדת מציגה את עצמה ומציעה לי מייד אפידורל
חששתי לקחת מוקדם שלא יעכב את הלידה.. היא משכנעת שזה לא נכון וחבל לסבול ובכלל- מאוד מרגיעה
מגיע מרדים. מתארגנים. זריקה תוך כדי ציר וזה מאחורי.
בדיקת פתיחה ו- וואו- 6. מתקשרים לעדכן את ההורים
עוברת רבע שעה שבה האפידורל מתחיל להשפיע. אני מתחילה להרגע ולנשום ולעכל את החוויה המדהימה שאני בתוכה
סוף סוף מתפנה לדבר עם בעלי וחוזרת לשפיות זמנית
השעה 1 בצהריים. יום שישי. אני מדליקה מוזיקה ועוצמת עיניים.
ברקע השיר "הנני בידך" מרגישה איך הרוגע והשלווה
עוטפים אותי ואני בטוחה ומוגנת.
מדי פעם רואה את המיילדת מציצה לראות שאני בסדר
בכל מהלך הלידה אני על הצד ומסובבת את האגן
בשלב מסויים מתחילה כבר להרגיש לחץ. בדיקת פתיחה ו - 10!!
המיילדת מציעה לחכות שהראש ירד למטה ולא להתיש בלחיצות מיותרות
עוברת לה עוד חצי שעה ואז כבר אין ספק שצריך ללחוץ.
הכל כואב ושורף. מגיעה עוד מיילדת והן מותחות ומשמנות.
בשעה 2.35 מגיעה אלי הנסיכה שלי
היא בודקת את סביבותיה בעיניים גדולות וסקרניות והיא הדבר הכי מדהים בכל החדר
המיילדת מספרת לי שאין קרעים וחתכים ואני מופתעת ובעיקר מודה ושמחה על מה שנחסך ממני
אנחנו מספרים למיילדת שהשם שלהן זהה והן מצטלמות יחד
(כן... מהרגע שידענו שזו בת היה ברור שזה יהיה השם)
אני מחבקת את האוצר המדהים שלי ומניקה אותה.
נותנים לי להישאר איתה גם בהתאוששות ואין מאושרת ממני ברגעים האלה
"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו..
אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו.."
מהמם! איזה לידה מתוקה!bula
מרגש ממש שפע ברכה דבורית
מדהים. מרגש.נביעהאחרונה
איזה כיף לקרוא סיפורי לידהאמא ל 2
ואגב כשחבל הטבור כרוך סביב התינוק בלידה. זה מסכן אותו?
עונהמחי
אם החבל כרוך מסביב לצוואר אז כן, בעיקרון.
אבל לאחרונה אני שומעת הרבה סיפורים על תינוקות שנולדו ככה, אז כנראה שזה יותר נדיר שזה באמת יגרום לחנק. בכל אופן, כל לידה היא נס...
אבל לאחרונה אני שומעת הרבה סיפורים על תינוקות שנולדו ככה, אז כנראה שזה יותר נדיר שזה באמת יגרום לחנק. בכל אופן, כל לידה היא נס...
זה קורה בערך בשליש מהלידותפרי עץ הדר
מיילדות יודעות לזהות בקלות מצב כזה וליילד בצורה שלא תסכן את התינוק.
התינוק בבטן נושם דרך חבל הטבור ולא דרך האףלמה לא123
החשש הוא שהחבל הדוק מידי ועוצר את זרימת הדם לשעתי
המיילדות לא מידי מתרגשות מזה
אני חושבת שאצל כל הילדים שלי זה קרה
המיילדות לא מידי מתרגשות מזה
אני חושבת שאצל כל הילדים שלי זה קרה
ספור לידהMsk
בשעה טובה ילדתי בן לפני חודשיים. מאד הייתי לחוצה מהלידה בגלל הסטורית הלידות של אמא שלי. היא ילדה את כולנו הרבה אחרי התאריך במשקל גבוה ורק לידה אחת רגילה כל השאר היו וואקום וניתוח אחד. בשבוע 39.3 התחילו לי צירים ב12 בלילה, בגלל שזו לידה ראשונה חשבתי בהתחלה שזה סתם כאבי גב. ב4 לפנות בוקר הערתי את אמא שלי ובעלי ונסנו לבית החולים. אחרי שעה במוניטור ירדו לי המים והייתי בפתיחה של 5 סמ. בשעה שמונה נכנסתי לחדר לידה וקבלתי אפידורל ובשעה 10.30 הייתי בפתיחה מלאה. ב12 התינוק כבר היה בחוץ...היתה לי חוויה מדהימה! הענין הוא שמכינים אותנו ללידה אבל לא מכינים אותנו להחלמה מהלידה...סבלתי מאד ועד היום אני לא חזרתי לעצמי בקושי...
ולא מכינים לחיים שאחרי.. להורות..bula
אני חטפתי שוק שלקח לי המון זמן להתמודד איתו
במיוחד בגלל שהבכורה היתה תינוקת נודניקית למדי
מזל טוב!!שנהא
נשמע שהיתה לך חוויה טובה!
אפשר לשאול מה היה קשה בהחלמה?יש משהו שהיה יכול להכין אותך יותר? פשוט אני לקראת לידה ראשונה ואני קצת חוששת..
אפשר לשאול מה היה קשה בהחלמה?יש משהו שהיה יכול להכין אותך יותר? פשוט אני לקראת לידה ראשונה ואני קצת חוששת..
לדעתיbula
פשוט לא להתבייש לשאול כשמשהו מציק
אני גיליתי בדיעבד פתרונות לכל מיני כאבים שהיו לי ובעיות שהיו.. וחבל שלא שאלתי
אי אפשר להתכונן להכל, את לא יודעת מה יהיה
בעזרת השם שכל יהיה בקלות!
אני גיליתי בדיעבד פתרונות לכל מיני כאבים שהיו לי ובעיות שהיו.. וחבל שלא שאלתי
אי אפשר להתכונן להכל, את לא יודעת מה יהיה
בעזרת השם שכל יהיה בקלות!
התפרים כאבו לי מאד וגםMsk
עד היום האזור עדין כואב לי מדי פעם...הטכנאית באולטראסאונד לפני שבועיים פתחה לי כנראה את החתך שהיה לי שם...אבל אין לך מה לחשוש, תחשבי על זה כחוויה והכל שווה את התינוק המתוק...עם כל הכאב אני מאוהבת בילד שלי!!!
רציתי לשתף גם ונמחק לי הכללללל 😔אודיה.
בעז"ה בהזדמנות...
אויש!מחי
עגלה נוחה במדרגות- יש חיה כזו?nik
אשמח לשמוע מבעלות ניסיון..
יש לי ספורטליין סיילו בת 6.5, אבל בשניים הקודמים לא היו מדרגות בבית..
עכשיו המדרגות הן על בסיס יומיומי, והאמת שלי קצת קשה לסחוב אותה במדרגות.
יש עגלות טובות יותר? מה אני מחפשת?
גוגל מציע לי בוגבו פוקס 5, שיש לה איזה פיצ'ר מיוחד למדרגות, אבל היא יקרה ברמות..
קיצור אשמח להמלצות🙏
היירק לרגע 1
את צריכה לחפש עגלה יציבה קלה עם גלגלים אחוריים גדולים ושאין לה קיפול מטריה
לגבי מדרגות,כנה שנטעה
מהניסיון שלי צריך גלגלים אחוריים גדולים וזה מקל מאוד. ותהיה קלה כמה שאפשר. ולגבי הבוגבו פוקס - היתה לי והיא כבדה מאווווד. נכון, הגלגלים שלה ענקיים, אבל הכובד בעיניי לא שווה את זה.
טוב לדעת! כי היתה לי איזושהי מחשבה כן להשקיע🫣nik
עונה לשתיכן- ספורטליין נחשבת עם גלגלים גדולים?nik
לא מכירה אבל לא צריכים גלגלים מאוד גדוליםרק לרגע 1
הברייטקס מהדגמים הישנים מעולה במדרגות.
למרות שיש לה הרב חסרונות אחרים אבל אל יד צורך ממד יום יומי במדרגות אז זה טוב
מוסיפה שלא משנ איזו עגלה מדובר על טיולוןרק לרגע 1
כשהילד קשור האמבטיה בשום אופן לא
אז אם מדובר בתינוק קטן חשוב טיולון שמתאים מגיל 0
אז מה עושים בתקופת האמבטיה?nik
מעבירים למנשא?
בגדול כל החברות אומרות שגם טיולון אסוררק לרגע 1
להוריד במדרגות אבל אמבטיה זה ממש סכנה
אם באמת יד צורל גדול יום יום במדרגות אז הפתרון הוא טיולון מגיל 0
מה מהכנה שנטעה
מה הכוונה אסור להוריד במדרגות? מאיזה בחינה ואיך אמורים להוריד?
מדרגות יכולות להרוס את העגלההשם שלי
ויכול להיות שאם עגלה נהרסת עם שימוש במדרגות, לא יתנו אחריות.
אין לי בעיה גם עם אמבטיה במדרגותהשם שליאחרונה
עולים ויורדים לאט ובזהירות.
לי יש את הספורטליין xl , אני חושבת שהגלגלים שלההשקט הזה
יותר גדולים מהסיילו הרגילה.
יחסית סבבה לי איתה במדרגות (אני עולה איתה קומה וחצי כזה) אבל בסוף זה עדיין עגלה ומדרגות😅
הסיילו הרגיל מותר טוב מהאקסל מצד גלגליםהלוואייי
האקסל יותר כבדה והדלגלים יותר מסיביים
פחות להיט במרגות
ממליצה גם על בייבי בוס
אז נשמע שהעגלה שיש לי תהיה מספיק טובהnik
תודה!
כן אה..מדרגות ועגלה זה לא שילוב מוצלח ככה או ככה🫣nik
תודה!
במדרגות יש שתי בעיותהשם שלי
גם הכובד של לסחוב את העגלה במדרגות (בעיקר בעלייה).
וגם עד כמה עגלה עולה יורדת חלק, בלי להיתקע.
לבעיה הראשונה עדיף עגלה כמה שיותר קלה.
לבעיה השנייה עדיף עגלה עם גלגלים גדולים שנוחים יותר במדרגות, ולא נתקעים.
אבל גלגלים גדולים מכבידים על העגלה.
לי יש ספורט ליין סיילו xl, ואני מסתדרת איתה במדרגות.
בטיולון של צ'יקו לייטוואי פחות נח במדרגות.
התייעצות - שמות דומים מדי?*אורחת
נראה לכן סביר לקרוא לשתי אחיות נועה ונעמה, או שזה דומה מדי?
נועה ונעמה כן כי זה נשמע שונה מספיקטארקו
תנסי לצעוק את השמות עם בליעה של התחלה או סוף, זה לא מבלבל...
יש לי בן ובת עם שמות דומיםשיח סוד
(רק אות אחת שונה)
כן חשבתי על זה בבחירת השם, אבל זה לא מורגש ביומיום לא חושבים על זה והשמות בול מדוייקים להם כל אחד לאופי
מכירה אחיות עם השמות האלההשם שלי
(לאחת יש גם עוד שם).
לדעתי זה דומה ולא הייתי נותנת, אבל אפשר גם לתת.
בעיניי ממש סבירשלומית.
נשמע לי סבבההשקט הזה
נגיד נועה ונועם לא הייתי קוראת. אבל נועה ונעמה זה נשמע מספיק שונה
מסכימהאמאשוניאחרונה
תודה לעונות! אשמח מאוד לשמוע נוספות*אורחת
לדעתי בכלל לא דומה בצלילים, לגמרי הייתי קוראתnik
נראה לי שאני לא הייתי קוראתמכחול
מרגיש לי כן דומה מדי.
כאבים בקיום יחסים (נשים בלבד)אנונימית בהו"ל
אני כמה חודשים אחרי לידה
כבר בסוף ההריון התחילו לי כאבים, רופא הביא לי ג'ל לשים כל פעם, עזר חלקית מאוד
בפועל כל סוף ההריון כמעט לא היינו ביחד כי סבלתי
חיכיתי ממש לאחרי הלידה
התאוששתי והכל טוב, אין תפרים, בדיקות טהרה לא כאב לי,
ושוב כאבים בזמן קיום יחסים
זה מייאש אותי
זה אמור להיות דבר טוב ונעים
ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שנהניתי
או שאני ממש סובלת או שלא נעים לא נורא
נמאס לי, זה מבטל לי את החשק לגמרי ולא בא לי כלום
אפילו לא חיבוק
לא יודעת מה אני רוצה ממכן
אולי תתנו לי רעיונות מה יכול לעזור מנסיונכן
מניקה? אם כן,הייתי חוזרת לרופא לברר על קרם אובסטיןאלישבע999
(Ovestin).
זו משחה רפואית, מכילה תוספת של ההורמון אסטרוגן, ומשמשת בעיקר לטיפול ביובש בנרתיק.
תודה!אנונימית בהו"ל
בפנים. לנשים בלבד!!!מרגול
כדאי לנסות לדייק מה הכאב.
האם הכאב הוא בפתח או עמוק בפנים
האם שורף או לוחץ
האם כואב גם אחרי? מדממת? יום אחרי האיזור רגיש יותר?
פשוט יכולות להיות כל מיני סיבות.
ממליצה ללכת לרופאת עריה ולדן (שזה גניקולוגית שמתעסקת בעיקר בעריה והלדן, שזה מילים יפות לפות ונרתיק. הן ה-כתובת לכאבים ביחסים)
לא יודעת מה הרופא נתן לך אבל הנה טיפים שניתנו לי ולא אמורים להזיק:
-הרבה משחק מקדים, שהוא יכנס כשאת ממש מגורה
-להשתמש בסיכוך.תנסי חמאת שיאה או שמן שקדים.זה טבעי שניהם ולא שורף או עם ריח
-להדריך אותו כשנכנס, אפשר להאט. אם הכאב עמוק-תנסי לעצור אותו שניה כשכואב, לכווץ חזק ואז להרפות וכשאת מרפה שיכנס עמוק יותר.
מנהלות- ניסיתי לכתוב בצורה עניינית.אם יש צורך לצנזר - לכו על זה.
תודהאנונימית בהו"ל
שלושת הטיפים אנחנו כבר עושים
זה ממש כואב כל חיכוך בפנים
לא ממש בפתח אבל גם לא מאוד עמוק
לא מדממת וכן כואב אחרי אבל בבוקר כבר לא
אז רופאת עריה וגם ייעוץ הלכתימרגול
באתר של ארגון שלמה אמור להיות רשימה
בכל קופה אמורות להיות, לפעמים קשה להשיג תור. אם יש ביטוח/תקציב יש גם אפשרויות לפרטי. לרוב זו פגישה אחת עם הרופאה (ואז טיפול בהתאם. למשל פיזיו)
ייעוץ הלכתי- חשוב! יש דרכים להתיר כל מיני דברים בין בני זוג בסיטואציות כאלו. (תכלס- מגע מיני ללא חדירה). תפנו למי שאתם סומכים עליו, אני לא פוסקת (ובטח שלא בפורום). חשוב להסביר את הכאב, את כמות הזמן וכד'
מצטרפת לגבי החשיבות של ייעוץ הלכתישיפור
מהניסיון שלישיפור
זה יכול להיות הורמונלי, העור דקיק ורגיש, ומה שעוזזאת משחה הורמונלית שקוראים לה אובסטין. מורחים אותה עם האצבע ותוך כמה שבועות ממש כושר אם זאת הבעיה
ויכול להיות קשור לפיזיותרפיהשל רצפת האגן. ממליצה לבדוק את 2 הכיוונים במקביל.
(אני אנונימית אחרת)אנונימית בהו"ל
את המרשם הזה רק רופא נשים מביא? או שאפשר לבקש פניה באפליקציה מרופא משפחה?
תוהה לעצמי אם אני חייבת לקבוע תור בשביל לקבל את המרשם
אני חושבת שמרשם למשחה פעם ראשונהשיפור
זה אצל רופא נשים. גם כנראה ירצה לבדוק שיש צורך בנרתיק ושהכל תקין ברחם לפני שייתן. אחר כך לחדש מרשם אפשר גם אצל רופא משפחה.
יש וגיפם שזה אותו דבר בלי מירשםעל הנס
בהנקה הקודמתאנונימית בהו"ל
זה היה לי והשתמשתי באובסטין
הרגשתי שזה עוזר אבל לא לגמרי
כן היה עדיין רגיש שם הכל
אצלי כשלא הספיק אובסטין אז פיזיו' עזרשיפור
בגלל זה המלצתי לבדוק את 2 הכיוונים במקביל. וזה תהליך, לוקח כמה שבועות עד שהאובסטין עוזר וצריך להתמיד אחרת חוזר להיות רגיש. אם אני לא טועה הרופאה גם המליצה להעלות ל3 פעמים במקום פעמיים בשבוע כשזה לא מספיק עזר. וגם הפיזיו' זה תהליך.
ויכול להיות שיש מקרים שלא עוזר עד הסוף, לא יודעת.
לבדוקזוית חדשה
-פטריה
-דלקת בדרכי השתן
-אם אין, ללכת לרופאה שמומחית לכאבים. לא כל רופא נשים מומחה בזה!
אין את שניהםאנונימית בהו"ל
תודה לך
רופאת עריהילד בכור
יש רשימה של רופאות מומחיות
לא לקיים יחסי מין כואבים.. אפשר בפתח אם לא כואב
יכול להיות מכמה סיבוצ אז צריך שרופאה תאבחן
אולי יובש, אולי כיווץ, אולי הורמונלי
תקראי קצת באתר של אחינעם לב שגיא יש הרבה מידע
אולי צריך פיזיותרפיה רצפת אגן
מה שחשוב לדעת שיש מה לעשות עם זה ושזה לא גזירה לתמיד
תודהאנונימית בהו"ל
לא ידעתי שיש לה אתר
ממש תודה לך!
ננסה כמה כיוונים במקביל באמת
גם אובסטין וגם פיזיו ונקווה שיעזור
תנסי להחליף גלברונזה
אני השתנו לי החיים ברגע שהתחלתי לשים את החמאת סיכוך של חברת ספירולינה
מה זהאנונימית בהו"ל
החמאה הזאת?
יש לך קישור?
לפני כל מה שכתבו פהoo
בהריון וגם כמה חודשים אחרי לידה
הגוף לא מתנהג כרגיל
יש יותר רגישות ופוטנציאל גדול יותר לכאב
נראה לי כדאי קודם כל להרפות
לעשות רק מה שמתאים
ולא כרגיל
לקחת את הזמן
לתת לגוף להחלים ולחזור לעצמו
(מפתיע שזה לא מובן מאליו)
נצודקתאנונימית בהו"ל
וזה מה שעשינו
אבל כמה אפשר
כל סוף ההריון ויתרנו על זה
אבל עכשיו כבר יותר מחודשיים מהלידה
וזה קורה פעמים מידי בודדות
וחסר לשנינו
אםoo
מנסים להחזיר את הגוף בכוח
זה יכול לפגוע הרבה קדימה
כמה אפשר? כמה שהגוף צריך
אין דרך באמת טובה לזרז את זה
ולקחת בחשבון שזה המחיר של הריון
לפעם הבאה
אבלאנונימית בהו"ל
צריך לבדוק אם זה באמת הגוף צריך להתאושש
או שיש בעיה שאפשר לפתור
חוץ מה אני מניקה ולא מתכוונת להפסיק כל כך מהר
וארצה גם עוד ילדים בהמשך
אז בגלל שאני לא מעוניינת להתנזר כל כך הרבה
אני מחפשת פתרונות אחרים
לגוףoo
לוקח הרבה זמן להתאושש מלידה
גם אם אין כאב
האיזור שם לא חוזר לעצמו כ"כ מהר
בטח לא חודשיים אחרי לידה
(גם שנה אחרי
אין חזרה מלאה למה שהיה קודם
אבל בסוף זה קורה
החלמה מלאה של הגוף)
לא צריך להתנזר מהכל
אלא ממה שיוצר את הכאב
וכן
מי שמתכננת הריונות רצופים בלי זמן מספיק להתאוששות
יכולה לשלם במחיר של חוסר יכולת להנות באופן טבעי
דיבור על 'בעיה' 'פתרון'
במקום לתת לגוף להחלים באמת
יכול להוות מכשול בפני עצמו להנות
ואז גם כשהגוף מחלים
הנפש לא
וחבל
שנות הפוריות הם שנים מאד ספציפיות
וחבל שהגישה הלחוצה והלא מקשיבה לגוף
תעצב את החוויה הזו
אולי לכל החיים
אצלי היה הכי קשה דווקא בהריון הכי לא צפוף שליהריון ולידה
זה מרגיש מההודעות שלך שאת פשוט מנסה לשכנע לא להביא הרבה/ צפופים.
לא רק בנושא הזה.. .
אני אחות וזה מרגיש קצת מנותק מהמציאות של הגוף.
נכון שהגוף צריך להתאושש, אבל זה לא אומר שזו הסיבה לכאב וזה לא אומר שלא צריך וטוב לטפל. לפעמים הרגישות היא בלי קשר ליחסים
או דווקא בגלל המניעה.
מקווה שאת קוראת את ההודעה בטון המתאים ולא כביקורת
שיתפתי גם אישית ולכן האנונימי
❤️
מותר לך כמובן להביע את דעתך אבל יהיה טוב שתנסי לנסח בצורה שלא פוגעת במי שבוחרת אחרת. בסוף כולנו רגישות והורמונליות וגם אנחנו לא קוראות לפעמים בטון המתאים
אתoo
לא האחות היחידה שדברה על הנושא הזה
אבל בטח נוח לכתוב ביקורת מאנונימי בלי לעמוד בבטחה מאחורי דעותיך
בכל הריון יש זמן התאוששות שבכלל לא קשור ספציפית לכאב
אבל יכול גם
בכל הריון יכול להיות מחיר כזה או אחר בנוגע ליחסים
בהריונות צפופים זה פשוט לא נותן מרווח התאוששות מספיקה
ואולי את ואחרים מנסים לשכנע שזה הגיוני וטוב לקבל טיפול במקום להניח לגוף
הן מבחינת יחסים מלאים והן מבחינת הריונות
למען הסר ספק
אני לא באה לשכנע כלום
הכי חשוב זו בחירה חופשית
לעשות כל מה שרוצים
ומומלץ בדרך
להיות חשופים לכלל המידע הנכון
מתי אמרתי לטפל בלי לתת מנוחה?הריון ולידה
למה לא גם וגם?
למה לא לטפל במקביל וככה לוודא שלא מפספסים משהו אחר?
חבל סתם לסבול
והסברתי את עניין האנונימי, וששיתפתי משהו אינטימי שלי, אם תרצי אכתוב לך מי אני כשאהיה בניק שלי.
בכל אופן עומדת בבטחה לגמרי מאחורי דעותיי ב"ה
זה פשוט לא סותר, ויש לרפואה הרבה פעמים פתרונות שאנחנולא מודעים אליהם (וגם אני לא מודעת לכולם).
אגב דווקא ההתקן הורמונלי עשה לי כאבים ויובש הכי חזקים גם כשנתתי לגוף את מקסימום המנוחה ואילו כשלא מנעתי הרגשתי מיד את הלחות הטבעית
אבל יש פתרונות שיכולים ממש לעזור!!!שיפור
אם רק מחכים ומרפים זה לא תמיד עובר לבד. חבל לסחוב את הקושי תקופה ארוכה סתם. מדברת מניסיון מר.....
בלידות הראשונות לקח לי זמן להבין שצריך לטפל ואיך, והטיפול היה אחר כל פעם ולקח כמעט שנה כל פעם לצאת מזה. ואם לא הייתי מטפלת אני לא חושבת שהיה עובר לבד.
אחרי הלידה השלישית כבר ידעתי מה יעזור והייתי על זה והיה שיפור משמעותי אחרי חודשים בודדים.
מקצת קריאה בנושא, את צודקת שיש אחוז משמעותי של נשים שיעבור להן לבד אחרי כמה חודשים. אבל זאת לא סיבה בעיניי לא לבדוק את הפתרונות שיכולים להביא לשיפור.
ממש לא כל דבר עובר לבדמרגול
מניסיון גם בתחום הזה וגם בתחומים אחרים
אני גם מאוד בעד לעשות רק מה שנעים
אבל יש דברים שחבל לגרור, בטח כשהם כבר תקופה ארוכה….
ודבר נוסף- הרבה מהטיפולים לתחום הזה דווקא דורשים ממך חיבור לגוף, כך שלפעמים אחרי המצב יותר טוב ממה שהיה לפני אפילו
זה נכון. אבל פה לא מדובר על תקופה ארוכהפרח חדש
נכון שכל חודש בלי יחסים נעימים זה מעיק מציק וכואב
אבל מדובר פה על חודשי הריון ולידה
צריך לקחת בחשבון שהגוף עבר ועדיין עובר תהליך.. לא כל דבר צריך ישר לרוץ לרופאים שיתחילו לחטט שם ולבדוק מה יש
אני בעד לעשות תור טלפוני לרופאת נשים אולי יהיה לה פיתרון או משחה שיזרזו את ההחלמה
אבל לא נשמע מצב חריג כמו שמתארים פה שצריך ללכת לרופא מומחה מאוד
מתי נשים וגברים יבינו שהריון זאת טלטלה רצינית לגוף ולנפש ויתנו מקום וזמן לתהליכים הטבעיים לקרות?!
אני לא אכנס פה יותר מידי לתיאורים
אבל אישית אני יכולה להגיד שאני מרגישה שחוזרת לעצמי בפן המיני רק כשנה וחצי-שנתיים אחרי הלידה.
עד אז אני ובעלי מודעים שהכל קצת אחרת
גם החשק גם הכוח גם הגוף
וזה בסדר
וזאת עסקת חבילה שמגיעה עם כל הריון ולידה
רק להגידנעמי28
שחודשיים אחרי לידה זה ממש מעט ולא חריג בכלל.
לגוף לא אכפת שנמנעתם גם בזמן ההריון, יש לו קצב החלמה משלו וחודשיים זה רק שבועיים אחרי הזמן שהרופאים ממליצים להמנע ממילא.
אפשר לנסות להקל עם מה שאפשר, אבל לפעמים הגוף צריך פשוט זמן ולא פתרונות, וכשדוחקים בו הוא מתנגד עוד יותר.
ויש עוד דרכים ליהנות אחד משניה גם בלי חדירה מלאה.
מיניות אחרי לידה משתנה וזה הזמן לגלות דרכים אחרות, להאט, לחקור ולא לנסות לשכפל את מה שהכרתם עד עכשיו.
חודשיים מהלידה זה כלוםם זה תמיד כואב בשלב הזההלוואייי
לדעתי זה יכל להשתפר עם הזמן
תוך 3+ חודשים לדעתי זה כבר לגמרי אחרת
חודשיים זה ממש טרי
היי אני יכולה להגיד שגם אחרי חצי שנה כואבהריון ולידה
והיו לידות שאחרי חודש לא כאב, הרבה פעמים זה הורמונלי או משהו אחר
ושווה לברר אם זה מפריע לזוגיות
אבל לפעמים אכן ככה היה שפשוט עבר לבד
הי אהובהממשיכה לחלום
מבינה אותך כל כך זה באמת מתסכל בטירוף,
לפי התיאור שלך זה נשמע תיאור מתאים לכיווץ שרירי רצפת האגן, ממליצה לפנות לפזיותרפיה של רצפת האגן
בול מה שרציתי לומרעוד מעט פסח
ואם תרצי המלצה יש לי מישהי מהממת בירושלים.
לא יודעת באמת מה הפתרוןכל היופי
אצלי אחרי כל הלידות כאב במשך כמה חודשים, הנחתי שהאזור פשוט יותר רגיש
קודם כלעוד מעט פסח
את אלופה שבאת לכאן לפורום לכתוב ולחפש פתרון.
כי זה באמת מצב מתסכל מאוד מצד אחד, ומצד שני לא פשוט לדבר על זה ולחפש עזרה.
אני חושבת שבהריון, ובטח סוף הריון, ועוד יותר אחרי לידה- הגוף משתנה. ממש.
וזה בסדר שכרגע אתם פחות יחד. לא כתבת על החשק שלך והאם כשאתם יחד זה מרצון שלך או מ'צריך' ו'לא נעים מבעלי', אבל אני משערת על דעת עצמי שזה המצב (גם כי לך כואב, גם כי מאוד מאוד נפוץ שלנשים סביב הלידה יש פחות חשק), ואם זה המצב, אז תיזהרי ממש. לא מקיימים יחסים כשכואב. לא מכריחים את הגוף לקיים יחסים. ממש לא עם מיליון סימני קריאה.
זה אחר כך רק יוצר מעגל גרוע יותר שהגוף מקשר בין יחסים לכאב. ואת לא רוצה להיות שם.
מצד שני, זה לא אומר להתנזר לגמרי, וממליצה ממש לפנות לייעוץ הלכתי לראות מה אפשר לעשות כדי לשמר רמה מסוימת של תשוקה ואינטימיות בלי להכאיב לך אפילו לרגע.
לגבי הכאב עצמו- לי זה נשמע כמו משהו של פיזיו' רצפת אגן. שרירים מכווצים מדי שקשה להם להרפות (שוב, מצב נפוץ אחרי לידה). זה עניין שיכול להיפתר בשתיים-שלוש פגישות. חוץ מזה שבכל מקרה מומלץ לפנות לפיזיו' אחרי כל לידה, בלי קשר אם מרגישים משהו או לא.
היית בפיזיו רצפת אגן?אמאשוניאחרונה
אם לא היית אז ממליצה ממש ללכת. זה עוזר גם עם בעיות מהסוג הזה.
כדאי לבדוק אם את מונעת הורמונלית והג'ל לא עוזר, אז לשקול להחליף מניעה.
פריקה. בקשה לייעוץ. ארוך.. מאשה בחודש שביעי🙄,שגרה ברוכה
אמנם רק שבוע 28. אבל יש כבר מחשבות והתלבטויות איפה ללדת ומה לעשות לאחר הלידה.
רקע:
כל הלידות שמתי בתינוקיה.. בלילה ביקשתי שיתנו מטרנה כדי שאוכל לישון. ביום היו איתי בתכלס רוב הזמן בהנקה.
דגש: לפחות 8-10 שעות ראשונות של אחרי הלידה אני בקושי יורדת מהמיטה בגלל סחרחורות ולחץ דם נמוך וכו'.
אני לא הולכת לתינוקיה אפילו.(מזל שביממה הראשונה הם הרוב ישנים) שולחת רק את בעלי שיבדוק מה קורה וכו' אבל ככה זה יוצא כל לידה לאחר שהתעלפתי אחרי הלידה השניה קלטו שזה דפוס ממש ולוקח לי זמן לחזור. גם ביום השני אני קצת מסוחררת ולא מתהלכת הרבה מאוד אבל בשיפור ניכר לעומת היממה הראשונה.
ילדתי ארבע פעמים בשמיר(הכי קרוב לי לבית). אחת במקום אחר.
בארבעת הפעמים האלה צברתי האמת טראומןת.
מהלידה עצמה (לא תמיד קשור אליהם)
הלידה שלי מתפתחת מהר מאוד יחסית. מפתיחה 5 עד שעה התינוק בחוץ. והבעיה שאני קצת מושכת בבית כי כביכול לחכות שיהיו צירים יותר ארוכים וקרובים רק שבעצם אצלי הלא ארוכים והלא סדירים וכו' פותחים לי לחמש. ואז אני נוסעת . משם רוצה אפידורל עד שמגיע והכל דוך אני בפתיחה מלאה. גם שמספיקה לקבל אני לא נהנית ממנו בכלל וצריכה ללחוץ. אז צברתי סיפורים ותסכולים מבחינת הלידה. ובנוסף ויותר חזק מהכל, מהאשפוז של אחרי.
מצד אחד שמה בתינוקיה גם בגלל ההתאוששות שלי של אחרי הלידה שיותר ארוכה. אפפעם לא הייתי מאלה שהולכות להתקלח מיד אחרי וניידות והכל.
וגם שבאמת רציתי לישון בלילה. בפועל, מה שאני באה לומר . בלידות האחרונות לא היה כך.
אחיות התינוקיה זלזלו, השפילו אפילו הייתי אומרת. כמה האכלת לא האכלת טוב. כן טוב. לא עשית. כן עשית וכל מה שאגיד קשה להסביר כי התגובה שלי עכשיו לא תהיה כמו מיד אחרי הלידה שאני נפשית ופיזית שבורה ומרוקנת. רגשית במקסימום.
בלידה האחרונה בכלללל.. גם 12 בלילה אני אומרת לאחות תקשיבי אני מאוד עייפה ונרדמת איתו. אין לי מלווה איתי תתני לו מטרנה בבקשה ואגיע בעז"ה בבוקר. היא נזפה בי. הכריחה אותי להשאר להאכיל
ובכללי הרגשתי לאורך כל האשפוז למרות!! שזה לא ילד ראשון שלי בכלללל , מעורערת ביכולתי להיות אמא. הייתי חלשה מאוד פיזית, ורגשית.
יצאתי מהלידה הזו שהיתה כבר לפני כמה שנים טובות בהחלטה שאני עם תינוקיה סיימתי. (ולא כתבתי פה ממש כל הפרטים כמובן של מה היה)!
אז הנה, אני בחודש שביעי.
זה מתקרב והאמת, אין לי שמץ של מושג מה לעשות.
אין לי מלווה איתי צמוד כל הזמן(אשאיר את בעלי איתי לאורך כל האשפוז??? מה עם הילדים שבבית? לא שיש לי בכורה בת 15. היא רק בת 11 תהיה)
אם אעשה ביות(שאני לא יודעת מה זה ואיך זה) איך אצליח לטפל בו לבד? כשאני משתחררת הביתה אחרי האשפוז אני כבר הרבה יותר עם כוחות מאשר מיד אחרי הלידה.
מה עם להתקלח? לשירותים? איך זה עובד?
האם ללכת שוב לביהח שקרוב לי לבית ? אבל שהיו לי ממנו חוויות שליליות?
אז לאן ליסוע?
אני מאוד מאוד מבולבלת. אז ביחד עם הפחד מהלידה וכל המשתמע מכך נוסף לי גם זה שאני לא יודעת לאן ליסוע ללדת ומה יעשה לי טוב.
לא הייתי חוזרת לשם שוב.מוריה
הייתי מחפשת מקום שיכיל יותר את הסיטואציה.
ואם המצב מורכב, לא הייתי מוותרת על התינוקייה.
ממליצה על אסותא אשדוד.
אני גם שמה התינוקיה בלילהפילה
בעין כרם. אף אחד לא אומר לי כלום. אם אני רואה צורך אז מוסיפה מטרנה. אצלי הם לא ישנים ביומיים הראשונים, אז אני מוסיפה מטרנה עד שחלב מתאזן. פשוט באה לעמדת אחיות ולוקחת.
אישה אחרי לידה חייבת כמה שעות לישון ולהתקלח.
לגבי אפידורל, אולי עדיף בלעדיו? לדעתי הוא מיועד לנשים שיש להן שלב צירים ארוך מאוד כואב. ואת באה בפתיחה מתקדמת ואז יולדת מהר. גם מבחינת התאוששות עדיף בלעדיו.
היתה לי גם לידה שלא לקחתי. לא ראיתי הבדל,שגרה ברוכה
בהתאוששות האמת..(אצלי)
תודה על התגובה!,שגרה ברוכה
כשאני לא מיד אחרי לידה אני אומרת לעצמי. פשוט תגידי שאת מביאה מטרנה עכשיו וכו'. או שאת משאירה ללילה בתינוקיה והכל. אבל מיד אחרי לידה אני כעלה נידף . ויכוליות שספציפית אני נתקלתי באחיות חסרות רגישות.. לא יודעת באמת לא יודעת. בדכ הרי הפחד הגדול לפני הלידה סה הלידה עצמה . אצלי האשפוז מחשיש לא פחות
מתואמת
אם יש אפשרות כלכלית - אפשר לקחת דולה לאחרי לידה, שתהיה איתך לפחות בלילה הראשון/ביממה הראשונה לאחר הלידה בביות מלא. זה מה שאני עשיתי אחרי קיסרי (שבו אסור לקום מהמיטה ביממה הראשונה), וזה היה לי מצוין. היא הייתה איתי בלילה ובמשך היום אמא שלי הייתה איתי.
לי אישית קל יותר להתאושש כשהתינוק לידי, גם אם פיזית אני לא מסוגלת לטפל בו מעבר הנקה.
אבל אם לך קל יותר שהתינוק בתינוקייה, אז אפשר לחפש בית חולים אחר שיותר מבין לקשיי היולדת ולא מכריח להיניק...
שיהיה בשעה טובה ובקלות!
מסכימהאפונה
דולה, אמא, אחות או חברה טובה, שתבוא להיות איתך בשעות הראשונות עד שתתאוששי או עד שבעלך יוכל להגיע שוב (או שמראש הוא ישאר).
וגם אני חושבת שהאפידורל לא מועיל לך...
למה יממה?השם שלי
אצלי אמרו 8 שעות, ואחר כך אמרו לי לחכות עוד שעתיים כי הברזל היה נמוך.
ואחרי זה כבר קמתי הולכתי לפגיה.
יכול להיות שיש כאלה שלא מסוגלות לקום, אבל לא שמעתי שאסור.
אחרי קיסרי?🤔מתואמת
אולי האיסור לא היה על לקום (היה אפשר לקום אחרי שפגה ההרדמה לגמרי), אלא על להישאר לבד עם התינוק...
כןהשם שלי
זה ההנחיות שנתנו לי לגבי לקום מהמיטה.
להישאר לבד עם התינוק לא היה רלוונטי לי, כי הוא היה בפגייה.
מתואמת
גם לי היו תינוקות בפגייה אחרי קיסרי, ואני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי לראות אותם זה היה בכיסא גלגלים... אבל לא זוכרת כמה זמן זה היה אחרי הלידה ולא זוכרת מתי כבר הגעתי אליהם לבד...
הפרוטוקול זה לנסות לקום אחרי שש שעותבוקר אור
אחרי קיסרי
ויממה הראשונה צריך מלווה לביות מלא
תודה! אז זה באמת מה שזכרתימתואמת
לא זכרתי מדויק...
למצוא מלווה לאשפוזהשקט הזה
או אופציה נוספת, אני לא יודעת בדיוק אם היא תענה לך על כל המורכבויות אבל בשיבא לא צריך להחליט אם את רוצה ביות מלא או חלקי. אני למשל שמתי שם לילה אחד בתינוקיה, ולילה אחד הילדה הייתה איתי.
אני לא ככ ממליצה בכללי על בית החולים הזה, כי לי לא היה טוב שם אבל אולי זה יאפשר לך את ההתאוששות הראשונית שאת צריכה ואחכ התינוק יוכל להיות איתך.
אגב, אמנם לא היה לי ככ טוב שם אבל מכל הצוות, צוות התינוקיה זכור לי הכי לטובה דווקא.
בכל מקרה- לא הייתי חוזרת למקום שלא היה טוב בו. אם שמיר קרוב לך אז כנראה שבמרחק של עוד כמה דקות נסיעה יש לך עוד כמה בתי חולים קרובים. בין אם זה לכיוון השפלה- קפלן/ אסותא אשדוד ובין אם זה לכיוון המרכז- וולפסון, שיבא, ועוד..
מה שכן, אם את קצת מרחיקה לבית חולים אחר, צריך לקחת בחשבון שאולי צריך לצאת בשלב מוקדם יותר ולא לחכות עד לצירים הארוכים יותר
זה כמה שאלות שונות.לומדת כעת
האם לשים בתינוקיה
האם לחזור לאותו בי"ח
האם להביא עזרה ליממה הראשונה.
התשובה יכולה להיות שונה בכל אחד מהנושאים.
אם את אומרת שאחרי לידות קשה לך ההתאוששות אז כן הייתי ממליצה לך לשים בתינוקיה ותבקשי שיביאו לך את התינוק כשהוא לא רגוע. את יכולה להיות עם התינוק כל הזמן שאת רק רוצה (חוץ מכמה שעות בודדות בלילה)... אני מאוד רציתי ביות מלא ולא הסכימו לי, ואני ממש שמחה שלא הסכימו לי. זה משחרר שאת לא חייבת להיות צמודה לתינוק.
ועל הבי"ח, אם אין לך נסיון טוב עם הצוות לדעתי הייתי מנסה בי"ח אחר.
קוראת אתכן.,שגרה ברוכה
כמה שאלות:
1.מישהי מכירה את וולפסון? יצא לה ללדת שם?
2.שאלה כללית לגבי ביות. איך זה הולך? האם ברגע שאמרתי ביות אין אפשרות בכלל לתינוקיה? להתקלח? לשירותים? וכו'. איך זה עובד. מה לגבי חדרים? זה חדר פרטי?
לגבי שמישו יהיה איתי לאורך היום הראשון באמת זה משו שאני חושבת עליו . בסהכ הילדים כבר לא קטנטנים ויש סבתות/דודות/ביסיטר בתשלום . אולי אגיד לבעלי באמת להיות איתי ביום הראשון (או מישו אחר) חדר פרטי יהיה יותר נוח בעניין הזה..
לא יודעת ספציפיתהשם שלי
התנאים בהיות מלא משתנים לפי בית חולים/ מחלקה.
אז כדאי לברר ספציפית במקומות שרלוונטיים לך.
יש מקומות שאין שם בכלל תינוקיה, ויש מקומות שיש אפשרות גם לשים בתינוקיה אם צריך.
אני יודעת שלפעמים נשים מבקשות מהאחיות לשמור על התינוק.
גם לגבי החדרים. יש מקומות שיש חדר פרטי ויש מקומות שלא.
אני הייתי בבית מלא בשערי צדק ביולדות ג'.
הייתי עם התינוקת כל הזמן. וכשהתקלחתי הכנסתי אותה איתי לחדר.
היינו שתיים בחדר, כשבמחלקות אחרות יש שלוש.
בתכלס אם יש חדר פרטי אני מעדיפה,שגרה ברוכה
אני יכולה לשים בהגדרה בתינוקיה אבל בעצם יהיה רוב הזמן איתי(ועם מלווה אם אכן זה יקרה)
ואז רק לבדיקות וכאלה נשים שם..
אם אנסה עוד יותר לזקק מה מחזיר אותי בצורה שלילית ככ בלידות האחרונות זה החוסר אונים/השפיטה/ההקטנה
זותומרת, אני רוצה לטפל בתינוק בדרך שלי(כאמור זה לא לידה ראשונה שלי)
מבלי שתבוא אחת ןתגיד לי שהוא ככ הוהוא ככה אם אני צריכה עזרה אני מתייעצת כמובן אבל אם לא אז לא.
אם באמת אסדר שמלווה יהיה איתי אז חלק מתפקידו יהיה באמת להיות חוצץ מול הצוות בעניין הזה לפי איך שאסכם איתו מראש.
באיזה בתי חולים יש חדרים פרטים מישהי יודעת?
אני יודעת שבעין כרם יש חדרים פרטייםמתואמת
אבל זה על בסיס מקום פנוי...
ממה שידוע לי מדובר ממששלומית.
בכמה חדרים בודדים
כן, גם אני הבנתי כך.מתואמת
זה לא כמה בודדים בכלל, זאת כל המחלקה החדשהאמא לאוצר❤
אבל סטטיסטית באמת זה לא אחוז גבוה מהמחלקות..כלומר רוב רובם הנשים לא מקבלות אותן
בכל אופן זה לא בודדים
איזו מחלקה?שלומית.אחרונה
בד' החדשה יש בודדים, אני יודעת כי הייתי שם וביררתי.
אולי יש משהו עוד יותר חדש שאני לא מכירה
יש באיכילובDoughnut
חדרים פרטיים עם מיטה למלווה. הצוות היה מקסים, לא שמתי בתינוקיה אז לא יודעת לומר לך איך היא.
בוופלסון ואיכילוב, בבלינסון גם יש אופציה אני חושבתהשקט הזה
לא בטוחה
ובאסף הרופא הבנתי שעכשיו ב-36 שעות הראשונות יש חדר פרטי ואחכ את יכולה להשתחרר או לעבור לחדר עם עוד נשים
יודעת אם באסף זה לכל יולדת או אם לקחתי,שגרה ברוכה
ביות אז אני במחלקת ביות למשל(שזה שתיים בחדר)
אסף הרופא זה לא שמיר?יעל מהדרום
לא יודעת להגיד, ויעל כן, אסף הרופא זה שמירהשקט הזה
מהפרסום הזה נשמע שזה לכולםיראת גאולה
זה לא אמור להיות ככהמקקה
תנסי בית חולים אחר
אולי קפלן. לי היה שם מעולה.
באמת באסף הרופא הרבה צוותים לא נחמדים. חיבוק
מעלה עוד כיווןשיפור
אולי לחפש מישהי שתהיה עם הילדים כדי שבעלך יוכל להיות איתך ביממה הראשונה? אולי יכול להתאים שיהיו אצל סבתא/ דודה או אולי נערה בוגרת שהם מכירים תוכל להישאר איתם?
ריבוי תנועותכנה שנטעה
מרגישה פרנואידית שפותחת על זה שרשור בכלל🫣
יש סיבה ללכת לבדוק ריבוי תנועות? שבוע 33, כבר כמה זמן מרגישה כאילו העובר זז באקסטרים וגם תנועות שונות ממה שהרגשתי עד עכשיו, די באותו מקום כל הזמן וגם מכאיב לי. לא זכרתי ככה מההריון הקודם.
וואי זוכרת שגם אותי זה ממש הלחיץשיח סוד
יום אחרי ילדתי חח, אבל זה היה 39
אני אישית עם כל ספק אפילו כביכול שטותי הלכתי למיון בקופה (רופא תורן ובחינם) לרוגע האישי
אבל מחכה שיבואו חכמות להרגיע אותך
כן. חשוב לבדוק אם דפוס התנועות משתנה.גם אם יש הרבהכורסא ירוקה.
אני הייתי הולכת*אורחת
עקרונית ההוראות הן כל שינוי בדפוס המוכר
עונה לכולכן, תודה על התגובות!כנה שנטעה
חשבתי שיגידו לי שהכל טוב ולהרגע ושסתם שאלתי ועכשיו נלחצתי יותר, אבאלה
מה זה יכול להיות?
מה זה מיון בקופה? יש בכל קופה? פשוט באים או שצריכה הפניה?
אם את במכבי- יש מוקד נשים, לא צריך הפניהnik
חינם עד 19.
רב הסיכויים שהכל טוב. אבל עדיף לבדוקבאתי מפעם
תודה לכן!כנה שנטעהאחרונה
בן 11 חודשים ואוכלפה לקצת
היה על הנקה מלאה
הפסיק לינוק מעצמו ככל שהתבסס על המוצקים
עכשיו יונק רק בלילה (קצת לפני השינה כדי להירדם, ועוד פעם באמצע הלילה)
איך זה הולך עם הארוחות בגיל הזה?
אוכל ארוחה כל 3 שעות?
אני לא יודעת מה לתת לו כל פעם
בבוקר ב6 וחצי-7 אוכל ביסקויט ושותה מים
ב8 וחצי אוכל א.בוקר לחם עם גבינה/חומוס/שמנת/טונה וביצה.
ואז בסביבות 12 שוב ארוחה?
ב4 וחצי בערך אוכל א.מבושלת (בשרי בדכ)
וב7 א.ערב דייסת קוואקר עם פרי
מה אוכלים בין הבוקר לערב?
ועכשיו כשכותבת את זה, זה לא הרבה ההפסקה באוכל בלילה?
אשמח לשמוע את דעתכן ואם יש מה לשנות/להוסיף
אני רגילה לתינוקות עם תמ"ל שצריך לגמול אןתם בגיל שנה פלוס אז לא רגילה לדאוג ככה לאוכל.....
וואי עוקבת.שיח סוד
הייתי מעבירה לו את המבושלת ל12המקורית
וב4 שוב פעם משו
אצלי היה דומהמישהי מאיפשהו
רק שב12 הבאתי את המבושל,
ואז ב4 אפשר איזה פרי,
ובערב שוב ארוחת ערב בסגנון של הבוקר.
והנקה לפני השינה ולפעמים בלילה אם התעורר.
לגבי הלילה, לפי מה שזכור לי עד גיל שנה חשוב תמ"ל או הנקה, אז כל עוד יונק לפני השינה וגם בלילה לפי דרישה נשמע לי מספיק אבל אני לא מומחית.. בגדול אין סיבה שיאכל עוד בלילה
זו לא צריכה להיות ארוחה כל שלוש שעותהשקט הזה
אבל נראה לי צריך 3 ארוחות גדולות ועוד שתיים ביניים
אז נגיד
כשקם אוכל משהו קטן
8:30 א. בוקר
12:00 בערך א. צהריים
אזור 3 נגיד א. ביניים (פרי/ כריך קטן)
ואזור 6 א. ערב.
כמובן תתאימי ללוז הכללי של כל המשפחה..
נשמע לי לוח ארוחות מעולהיראת גאולה
ב12 באמת ארוחה או ארוחה קטנה.
במעונות בד"כ ב12 זו ארוחת צהריים מבושלת, וב3-4 פרי ופרוסה. אבל אני משערת שלך נוח יותר לבשל אח''כ אז אפשר להחליף ביניהן ולתת לו ב12 פרי ופרוסה.
את לא רוצה לתת לו הנקה ב6 וחצי - 7 ?
(גם כי מבחינתי ביסקוויט זה סתם ממתק לא בריא, וגם כי נראה לי שצריך קצת יותר, ובד"כ בבוקר ההנקה נחמדה)
תודה לכן על התגובות!פה לקצת
בדכ ב12 הארוחה עוד לא מבושלת....
עכשיו באמת מביאה ב12 שוב לחם אבל זה לא יותר מידי?
הוא אוכל פרוסה+ בארוחה (רק את הרך)
אז התלבטתי אם פעמיים ביום לחם זה הרבה.
ופרי לבד זה מספיק?
בעצם הכוונה לפירות טחונים? זה מספיק רק פירות בלי תוספת כלשהיא?
@יראת גאולה באמת קצת מציק לי הביסקויט בבוקר כי הוא קטנציק אבל אין לי רעיון מה להביא לו.
הוא רואה את אחים שלו יושבים לשתות ולאכול משהו ודורש גם אז הנקה לא תספק אותו, הוא רוצה לשבת איתם ומנסה לקחת להם את מה שאוכלים.
יש לך רעיון אחר בריא יותר שאפשר להביא לו לנשנש?
תחלקי את זה לארוחות עיקריות וארוחות בנייםמקרמהאחרונה
השעות שלך בסדר
רק החלוקה לעיקרית וביניים קצת לשנות
6 וחצי שבע- ביניים
יכול להיות הנקה/בסקוויט/ וכו
8 וחצי- ארוחת בוקר עיקרית
(חביתה/פנקייק/לחם/פשטידת ירק)
(נשנושי פירות)
12-13 ארוחה צהרים עיקרית עם חלבון/פחמימה/ירק
אחהצ- נשנושי פירות/רבע סנדוויץ
18-19 ארוחת ערב עיקרית
והדלמת הנקה לפיי שינה
עוד בעניין אטופיק דרמטיטיס+שאלה על "חיטוי" דובימתואמת
היינו היום אצל רופא עור עם הקטנה, אחרי שרופאת משפחה אמרה לנו ללכת כי כנראה יש לה אטופיק.
שורה תחתונה, הוא אישר שזה אטופיק, אבל הוא רופא קצת מוזר (שילוב של מבטא כבד+דיבור מהיר מדי+בדיחות בקצב וכל מיני "משלים" לא ברורים), אז אני כבר לא בטוחה אם להקשיב למה שאמר.
הוא נתן מרשם לתרופה מייבשת נוזלים ולמשחה אנטי היסטמינית. על המשחה קראתי שיש בה סטרואידים, אז אני לא מעוניינת לתת לה (במיוחד שהמצב שלה לא חמור בכלל). מתלבטת על התרופה, כמה היא בכלל נצרכת. (אני מכירה את התרופה הזו מייבוש נוזלים באוזניים🤔)
בעיקרון כשהשתמשתי בסבון של לה רושה (ש @אמהלה המליצה עליו) היה נראה שהנגעים ממש חולפים לה. אז אולי זה מספיק?
גם הרופא אמר משהו לא ברור על זה שצריך לחזור אליו בעוד חצי שנה. אז ברור שלא נחזור אליו עצמו, אבל האם באמת צריך לעשות מעקב אצל רופא עור?
תודה מראש לעונות!
(*ורק מציינת שאין צורך לענות לי על השרשור בפרטי, במיוחד לא כל מיני גברים מעוררי תהייה. זה מה שקרה לי אחרי השרשור הקודם שפתחתי... זה נושא שלגמרי אין צורך לשוחל עליו בפרטי*)
>>> ושאלת בונוס:
יש לחמודונת דובי אהוב מאוד, שהיא מסתובבת איתו יום וליל. הוא כמובן סופג לכלוכים וחיידקים מרחבי הבית והרחוב והמרפאות שבהן היא מבקרת.
אני משתדלת לכבס אותו פעם בשבוע (מגניבה אותו לשם בלי שהיא תשים לב, אחרת היא תבכה צעקות קורעות לב מול מכונת הכביסה), אבל זה לא מספיק...
בסופו של דבר היא נכנסת למיטה מקולחת (גם זה לא תמיד), ואילו הוא נכנס איתה למיטה כשהוא מלוכלך...
יש דרך לנקות אותו במהירות בלי לכבס אותו? (גם הכביסה הכי מהירה לא מהירה מספיק, והיא גם לא אוהבת לחבק אותו כשהוא רטוב...)
לגבי מעקב124816
לדעתי אם האטופיק בשליטה ומספיק לה קרמים ללא מרשם אז אין צורך ברופא עור, אם היא סובלת והאטופיק מחמיר אז ברור שצריך ללכת לרופא,
אם גם אצלכם תור לרופא עור טוב קשה להשגה, אז עדיף לקבוע מעקב פעם בחצי שנה ואם אין צורך אז לבטל.
תודה!מתואמת
אולי באמת נקבע ליתר ביטחון תור לעוד חתי שנה.
למישהי יש המלצה לרופא עור טוב ומסביר פנים בכללית ירושלים?
רק לגבי הדובי...אחת כמוני
יש מצב לרכוש עוד אחד זהה?
אם כן, אז לא בקרוב... (הוא מאיקאה, ולא נגיע לשםמתואמת
שוב בקרוב)
אני תוהה אם היא לא תריגש בהבדל, כי הדובי הנוכחי כבר מרוט בהתאם לשימוש בו, ודובי חדש לא ירגיש לה דומה
(מצד שני, אצל המטפלת שלה גם יש את הדובי הזה, והיא תמיד התקשתה לעזוב אותו, כאילו היא חושבת שהוא שלה... והודבי של המטפלת במצב הרבה יותר טוב מהדובי שלה🙄)
התכוונתי לרכוש נוסף ולא במקוםאחת כמוני
כן? לזמןש הוא בכביסה
כן, כן, הבנתי. זה באמת רעיון טוב בעיקרון, תודה!מתואמת
הייתי שואלת בשכונה/בניין אם מישהו מגיע לאיקאהטארקו
בקרוב למשהו קטן..
אצלנו לפחות זה מקובל מאוד לשאול ואני בטוחה שישמחו לעזור..
נכון, חשבתי על זה. אולי באמת כך נעשה...מתואמת
(למרות שזה מרגיש לי "בגידה" בדובי האמיתי, שנביא לו מעין מתחרה🙈 אני כזו שנוהגת לייחס לבובות רגשות, ויהיה לי קשה להימלט מזה🤭🤭)
להיפך, הוא כל כך מוצלח, שאת רוצה לשכפל אותויראת גאולה
היית אומרת אותו דבר על בעל, למשל?🙈מתואמת
לא, אבל על ילדים כן 😍יראת גאולה
במחשבה שניה, לא הייתי מתנגדת שבעלי יתפצל לשני גופים. בזמן שאחד ישן / בעבודה - השני מתפקד בבית. כוח על שימושי דווקא.
😅מתואמתאחרונה
דווקא בילדים יש לי שכפול אחד, אפשר לומר (אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)לגבי הבונוסאורוש3
האמת שלא הייתי מכניסה למרפאות. וגם לא מסתובבת איתו ברחוב. מכניסה לתיק.
בבית ואצל המטפלת היא גם ככה מסתובבת ואוספת חיידקים לאורך זמן. אז זה לא כזה משנה בתכלס...
הבעיה שהיא לא מוכנה להיפרד ממנו...מתואמת
גם עוד מעט נתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת בקופה (אחרי שסיימנו טיפול פרטי), והדובי מאוד עוזר לה להשתחרר ולא להתבייש... (לפחות במרפאה קלינאית התקשורת נמצאת בקומה אחרת משאר המרפאה)
אפלייה בין נכדיםאנונימית בהו"ל
נתחיל בזה שאני הטיפוס הנוח והנעים של המשפחה, זאת שתמיד עוזרת, דואגת לכולם, מגיעים לשבת מוקדם ומתקתקת חצי שבת. בעלי המהמם החתן שתמיד עוזר, (ברמה שפשוט יש דברים שמחכים לנו שנבוא ונעשה..). בקיצור הילדה הטובה של המשפחה, זאת שלא עושה בעיות😅
אני חושבת שאני גם טיפוס שמרצה את ההורים
ב"ה נולד לנו בן מתוק לפני כמה חודשים ואני מרגישה שהוא רחוק מלהיות אהוב כמו שאר האחיינים שלי. אנחנו גרים רחוק מההורים שלי ומגיעים פעם במספר שבועות לשבת. יש לי אחים שגרים קרוב להורים והם מגדלים להם את הילדים. אחד האחים שלי מגיע כל שבת קבוע לסעודה.. אישתו הולכת לאימון פעמיים בשבוע וכמובן שהילדים אצל ההורים שלי, אוכלים אצל ההורים חצי מהשבוע וכן הלאה… כמובן שהאחים שגרים קרוב, לא עוזרים להורים בכלום ורק דורשים ואם יצא וההורים ביקשו משהו (העזו לבקש!!), הם עושים טובה ולא מפסיקים להתלונן.
גם האחים שגרים רחוק מקבלים מה שרוצים ורק מצייצים שרוצים לבוא שבת, אומרים להם אמן. לנו חופשי אומרים "אין לנו כוח השבת" ואח"כ אני שומעת שאירחו אח אחר וכמובן את האח ה"קבוע".
זה סתם כדי להבין את הרקע..
תכלס, כשאנחנו מגיעים (אחרי שלא היה לנו כזה נוח להגיע השבת והם אמרו שהתגעגעו אליו..) ומנסים לבקש שישמרו לנו על הילד שעה- שעתיים בשבת בצהריים הם עושים פרצוף ואומרים שאין להם כוח, בקושי מתייחסים אליו (עם שאר האחיינים הם יושבים ומשחקים על הריצפה). אמא שלי אומרת לאחיין שכל השבוע אצלם סבתא שרופה ומטפלת בו כל הסעודה, בזמן שאני ובעלי מעבירים את הבייבי בינינו. בעלי חזר מהר מהתפילה כדי להשכיב את הילד לישון ואחי "הקבוע" מתלונן שצריך לחכות לו 5 דקות!!!! ואשכרה פשוט עשו קידוש והתחילו סעודה בלעדיו (סעודה שאני הכנתי חצי ממנה!!!!). יש עוד הרבה דוגמאות (חלקן אאוטינג), שורה תחתונה מרגישה שאנחנו פשוט לא נספרים, כח אנחנו פשוט נוחים ואלה שלא עושים בעיות. עד עכשיו הצלחתי להכיל את זה ולא נפגעתי, כשזה הגיע לילד שלי זה שורף אותי מבפנים!!
חזרתי משבת בוכה ובשיחה עם בעלי הבנתי שזה כנראה לא ישתנה. אני רוצה לעשות עבודה עם העצמי ולקבל את זה, כדי לא לשדר לילד את התחושה שהוא לא רצוי שם.
אשמח לכל טיפ שיש לכן איך אני יכולה להשלים עם זה בתוכי
סליחה על האורך והפריקה