הייתם חושבים
שיהיה בסדר
מה כבר יכול
להשתבש כשמנקים

הייתם חושבים
יהיה קליל
מה כבר יכול
לגרום למריבה?

אז זהו.
שאתם טועים.
וזאת המטרה שלנו העולם.

נעים להכיר.
אנחנו קוש.
אנחנו הקולות הקטנים האלו שקופצים לכם לראש - ובדרך כלל לא משכנעים אתכן לדברים טובים.
אז היום באנו לספר לכם סיפור יציאת מצריים שלנו.
הסיפור שלנו התחיל לפני שנים רבות. אנחנו חיינו במערב קטנה על שפת ים. היה לנו מאוד נחמד שם כי היו שם הרבה אנשים ש יכולנו להיכנס להם לראש, ולגרום להם לחשוב מה שאנחנו רצינו, לפי העניינים האישיים שלנו ולא דווקא לפי מה שהם רצו.
לדוגמה, הרבה פעמים קרה שאנחנו בחרנו בכוונה חברים כי החברות שלהם הייתה מנוגדת לחברות שאנחנו רצינו שתתקיים.
לא נחמד מצידנו? אולי אתם צודקים.אבל נחזור לעיקר.
פעם אחת, גרמנו לשני בחורים להסתכסך. וזה היה בסדר, אם לא היינו מפרידים את שני בניהם של המלך.
המלך מאוד כעס עלינו, וציווה עלינו לגלות לאי בודד.
היה לנו ממש קשה שם בלי אוכל, אז התחלנו להיכנס אחת לשנייה לראש.
אנחנו פשוט התפרקנו.
לא היינו אנחנו.
כל אחת ניסתה לקחת מהשנייה יותר ויותר, והכל רק בשביל עצמה.
המלך מאוד כעס כשהוא שמע את זה, אז הוא החליט להפוך אותנו למשהו טוב.
משהו שיועיל לאנושות.
וככה אני ומ הפכנו להיות 'מצפון'.
כן כן, המצפון הזה שיכול ממש לעצבן אותך כשהוא משכנע אותך לעשות טוב?
אנחנו היינו פעם רעות.
זה סיפור יציאת מצרים שלנו.
רגע, רגע, אתם בוודאי שואלים, אתם התלכדתם לגוש ענק של מצפון. אז איך עדיין הקול הזה קיים?
אני שומעת אותו לפעמים!
ובכן, לצערנו, מדובר בחלק ממנו. שעבדו כל כך קשה בשביל אוכל, ולקחו כלכך הרבה מאירות שכבר אין להם מה לתת.
הן מאוד מסוכנות, בגלל שהם פעולות לבד.
תיזהרו מהן.

כמאמר השיר,
היאך יודעים שבא אביב,
מסתכלים סביב סביב.

ואם אתם רואים
עקרות בית חרוצות
משתלשלות ממרפסות
מנקות חלונות

ואם אתם רואים
אחראי הגעלת כלים
יושב לו עם שני הסירים
ומכשיר המכשירים

ואם אתם שומעיל
את ציוץ הציפורים
את נשימת הילדים
הסביב מנקים

ואם אתם מריחים
מצות טריות נאפות
רצפות באקונומיקה שטופות
עם עוד בליל של ריחות

ואם אתם מרגישים
בלב שמחה קטנה, עולצת,
ואם אתם מרגישים,
שהתקווה שלעם מתחדשת -

או אז ,
אתם יודעים,
שהנה,
בא אביב.

סימן שאלה עומד בצד, ץמה על השינוי המתרחש סביבו.
מסביבו התרוצצו המון סימנים ואותיות, והוא לא הצליח להבין מה קורה.
סליחה? פנה לסימן קריאה גדול ואדום ❗ שנראה רגוע יותר מהאחרים. מה קורה כאן?
הי! אתה! ענה לו סימן הקריאה. זה לא ענית! חמה לא הבנת בעצמך! תתבייש!
סימן השאלה התבייש מאוד, אז הלך וביקש מפסיקית קצת עזרה.
תגידי? פסיקת?
אך פסיקית היתה עסוקה במלל בלתי פוסק בדברה עם נקודה.
הוא החליט לפנות לסימן תמיהה ⁉, שהביט בו כאילו נפל מהירח.
אני?! שאני אסביר לך?! אתה בטוח שלא טעית בכתובת?!
כך? שאל מיודענו. לא שנראה לי? אלא...?
אך סימן בתמיהה כבר התקמד והותיר אותו בדד.
הוא התקרב ל גרשיים וניסה ללכוד את תשומת ליבו.
גבירותיי?
"כן, מה תרצה?" שאלו.
מה קורה פה? שאל במהירות, בתקוה לקבל תשובה הגיונית.
"והארץ היתה תוהו ובוהו."
כלומר?
"נערות ימחאו כף. היה שלום ותודה על הדגים."
עכשיו סימן השאלה שלנו היה ממש מבולבל, אבל לפני שהוא הספיק לחשוב, הוא ראה גל ענק של מים מתקרב אליו, וחשב: צונאמי?
ומאז ועד היום, אבדו עקבותיו של הבן "'אינו יודע לשאול".

לפני שנים רבות, חיה לה בארץ רחוקה רחו'ה מכאן נסיכה קטנה.
הנסיכה הקטנה הזאת היתה אהובה על כל אזרחי המדינה, ולכן, ביום הנולד השנים עשר שלה היא קיבלה שרשרת עם שנים עשר פנינים - אחת מכל מחוז במדינה.
כל פנינה שיקפה בדיוק את המחוז ממנו הגיע.
הפנינים היו מגוונות וצבעוניות, ולכן תלתה אותן הנסיכה על שרשרת אשר לא הסכימה להוריד אותה ממנה.
חייה של הנסיכה היו טובים ומאושרים, עד היום בו נערך מרד בממלכה.
כל כל מחוז אשר מרד במלכות אביה, הורידה הנסיכה פנינה מהשרשרת.
אך, היא לא זרקה את הפנינים אלא שמרה אותם בכיסה.
יום אחד נערכה מהומה בארמון.
המלך והמלכה נרצחו, והנסיכה הקטנה הוברחה על ידי ידידי אביה למקום רחוק.
בדרך, נתקלו בחבורת שודדים. אלו הואילו לסגת רק לאחר שנתנה להם את שרשרת הפנינים הילה שלה.
הנסיכה הקטנה ביצה מאוד עצובה, שכם גם השרשרת שלה נלקחה וגם הכתר שלה נשבר.
אחד המלווים שלה אמר לה שלא תדאג. הוא תיקן את הכתר סלוטייפ, והביא לה חוט חדש לשרשרת.
הנסיכה הונה שמה את הפנינים של המדינות שמרדו באסיה במלך, וכן היא תמיד זכרה אותו.

טוק! טוק! טוק! טוק!
הדפיקות הולמות בראשי.
טוק! טוק! טוק! טוק!
אני מביטה למעלה, אך שום דבר אינו מסגיר את הסערה המתחוללת שם.
טוק! טוק! טוק! טוק!
המצב בלתי נסבל, אך אני צריכה לשמוח שאני כאן,
ולא למעלה...
צמרמורת חולפת בגבי. רעשי הטוק!ים מחרישים לפתע, כאשר מלמעלה מגיחה דמות קטנה וחלושה ומביטה בי.
חדווה... היא אומרת, אך אני מנועה. ידי קשורות ואין ביכולתי להושיע.
מנין תבוא עזרה?
אני מסתכלת בפראות לצדדים. עיני הם החלק היחידי בגופי שעודו זז לפי רצוני.
אחד האנשים מלעלה מביט בי, רואה את מבטי העז והנחוש ואומר לחברו דבר מה.
הלה ממהר, ניגש אלי ומושך אותי לעמידה.
לאחר מכן הוא דוחף אולי ללמעלה.
ברגע שאני מגיעה לשם ונטרקץ מאחורי הדלת, נשמע ביפ גדול וצורמני, וכל הצלמים עוצרים את מצלמותיהם.
הבימאי ניגש אלי ומברך אולי בידו. שאר השחקנים משיקים כוסית, בעוד אני ניגשת להסתכל בצילום, בתקווה גדולה שלא יהיה צורך לחזור על הסצנה.

כן.
אני שונה.
רש מה?
אז מה?
אני כן בנאדם. לא?

זה שאני נראית שונה לא אומר כלום.
זה שיש לי מחלה לא אומר כלום
הבנתם?

יש לי זכות מלאה לחיות את החיים שלי כמו כל בנאדם אחר.
אני לא רוצה שתדעו שאני שונה.
אבל בגלל שזה כל כך בולט לעין, לפחות תתעלמו מזה.

שאני, לראשונה בחיי, לא ארגיש אחרת.

שום דבר לא יפגע בי.
שום דבר.
לא השמש,
לא הרוח,
לא הסערה,
וגם לא האש.

לא הגשם,
לא החום,
לא הלהבה,
וגם לא הכפור.

שום דבר לא יפגע בי.
שום דבר.
לע מעשים,
לא התנהגויות,
לא דיבורים
וגם לא התלחשויות.

לא רגשות,
לא התפרצויות,
לא דמעות,
וגם לא בקשות.

שום דבר לא יפגע בי.
שום דבר.
גם אם תנסו קשה.
מהיום למחר.

מסיבה אחת קטנה - אני כבר פגועה.
שבורה לרסיסים, טחונה עד דק.
שום דבר לא יפגע בי.
שום דבר.
יותר מכל מה שעברתי.
שום דבר.

מישהו קורא את זה כלל?
תגיד, למה הלכת?
היו לנו זמנים יפים בת ביחד.
היינו יושבים על החוף, ומביטים ביחד בשמש השוקעת.
היינו מתנחלים ביער, וקוראים עד שהחשיך.
היינו לומדים בישיבה, עד שהפילוג הגיע.

תגיד, למה הלכת איתו?
הוא יצא נגד ראש הישיבה שלך!

תגיד, למה הלכת?
שלושה אוטובוסים יצאו.
הם היו מסתדרים יפה מאוד גם בלעדיך.
הרב שפירא תלמיד חכם גדול. אתה בחרת ללכת אחרי הרב טאו.
אתה המפלג פה.

תגיד, למה הלכת?
היית חברותא ממש מוצלח.
נהניתי ללמוד איתך.

תגיד, למה לא סירבת פקודה?
סתם כי הרב אבינר אמר לא מסרבים פקודה אלא מתחמקים השקט?
לא התחמקת בסוף.
אתה בעצמך באת לפנות אותי.

ואני, ישבתי שם, על הגדר הצופה לגוש קטיף, ובכיתי.
בכיתי על הגוש, על קו הגבול. אבל יותר מזה - עם יריבות קו - גוש.

וואו. פסח.
רגע. פסח?
פסח כבר הגיע?
אני לא מוכנה.
פשוט לא מוכנה.

עוד לא הספקתי להיטהר.
עוד לא הספקתי להתכונן.
עוד לא הספקתי ללמוד.
עוד לא הספקתי לחזור.

אני לא מוכנה לפסח.
למה פסח עכשיו?
באיזה קטע?
אני לא מוכנה.

אני צריכה להספיק לנקות.
לחטט עמוק עמוק ולסדר הכל.
לבער את החמץ ולשרוף.
מי שם את פסל כך כך מוקדם?
אני לא מוכנה.
ין לי זמן.

פסח כבר הגיע?
אני לא מוכנה.
פשוט לא מוכנה.
רגע.פסח?
וואו. פסח.

החיים הם כמו משחק.
זאץ המסקנה שהגעתי אליה אתמול, עץ ישבתי בגינת משפחת כהן ושמרתי על ילדיהם.
האוויר נמלא בריח של עשן, ואני ניסיתי לקלוט אותו, לתפוס אותו,
להבין את כרגע.
את סוד הקסם שלו.
את הייחודיות שלו.
את התחושה הייחודית והחד פעמית של הניקיון.
של הטוהר.

החיים הם כמו משחק.
לפעמים אתה צריך לעשות דברים שנראים כלפי חוץ עקומים כדי לנצח.
לפעמים אתה צריך להתלכלך כדי להתנקות באמת.
לפעמים, כתם רב שנים יורד רק באמצעות טינופות.

החיים, הם כמו משחק.

אז כן.
הנה. אני מודה.
אני לא רוצה ללכת בדרכי הורי.
בסדר?
אני לא מתחברת לראש הזה של הציונות הדתית.
ובניגוד ל****, אני מאמינה הקב"ה.
נכון.
אני רוצה להיות חרדה לדבר ה'.
אם בלשון העם, חרדית.
הנה. אמרתי את זה.
אני רוצה' הילדים שלי יעריכו את התורה יותר מכל דבר אחר בעולם.
אני רוצה שבעלי ילמד בכולל.
אני רוצה בית עם מלא מלא ילדים שמחים ומאושרים.
אני רוצה לגמור את הש"ס.
אני רוצה מדינת הלכה.
וכן, אני לא מרוצה מהימנה.
אתם תצטרכו לקבל את זה, כי מדרכי לא אסוג.

אז כן.
אני יושבת לי כאן, על הרצפה.
יושבת ומחכה.
אני עייפה. רוצה לישון. אבל מחכה לחצות הליל.
לא, איננו בין כסה לחגנו. אך. היום אומרים תחנון.
אני יושבת לי, גבי נשען על הקיר.
חושבת על היום שחלף.
פתחתיהו בתפילת שחרית. חזקה. רוויות דמעות.
לא רק יכל משיח צדקנו להגיע. הוא המשיך, הזמן הצהריים עם תפילת המנחה. תפילה של הודיה. תפילה של שבח.
והנני. לפני כמה דקות סיימתי את תפילת הערבית. סידורי מונח לו שם, כל קצה השולחן.
המסלש שלי ניצב לידו. אני משתדלת, בכל יום, לקיים את. הכתוב "בבוקר חסדך ואמונתך בלילות."..
אני ישובה שם. גבי שעון על הקיר.
השעון מתקתק. תכף. יגיע חצות הלילה.
תכף, תכף ממש. השעון יצלצל ואני אתחיל.
אני רואה איך מחוג השניות מתקרב, ומתקרב. מחוד הד'ות רק בחמש ים ושמונה.
רטט של קדושה אוחז בי. אני רועדת. אולי היום זה סוף סוף יקרה?
59:59. אני פותחת את הסידור ומתחילה לומר
"לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ"...
ואז, מתפרץ אור גדול ממזרח ומאיר את השמיים.

ופשוטים הדברים וברורים
לכל שאך מביט פנימה
וגלויים הדברים ופרושים
לכל שרק אותם מבקשים.

כילד ההולך לו לאיבוד
אני מתהלך
דורך בארצות בודדות
לא נודעות

ואני מביט
כילד סקרן
אל תוך נבכי
כל נפש

ואני מקשיב
כורה אוזני
אל תוך סודות
כל בנאדם

סודות נפשיכם גלויים
פתוחים נשפכים לפני
והכל נפתח
במבט עיני

ואני
אינני עוד
חשכת הגלות
כיבתה אותי.
נלקחתי. נאבדתי.
עד...
עד יבוא גואל.

הרוח בידרה את שערו המועט. הוא ישב שם על קו החוף, מביט בשקט דמויות הענוגות שרצו והתרוצצו במים. הכיסא שו ש'ע מעט בחול הטובעני. הוא גרר אותו אחור, מנסה לבתעלם מן הדמעות העולת בעיניו.
לו היה אי מי מביט, היה רואה כי עיניו של בן העשר הקט היו מוצפות, ומבטו השקט חדר את מרחבי הים. מי כמוהו יודע כי הוא ככל הילדים. כמוהם אהב להתרוצץ, לשחק כדורגל חוף ולשחות. כמוהם אהב לשבת על החול הרך והזהוב ולבנות מגדלים גדולים אשר שברו בבבוא הגלים הבאים.
כמוהם אהב להביט בגלים ולרוץ לתוכם, לשכב על גלג הים ולשוט פנימה והחוצה על ידי הסעת הגלים . כמוהם אהב לריב על המזרון המתנפח , ועתב אין לו אף מאלה.
כמוהם אהב לשוט בשירה הקטנה אשר התנדנדה על הגלים, ולדחוף אותה רחוק , רחוק יותר. להרגיש איך הוא נישא, בלתי נשלט, אך לבסוף נוחת בחוף מבטחים.
כמוהם היה, עד שהגיע המחלה, ושינתה הכל.
***פלאשבק***
השמיים היו תכולים ונצצו מבלי פיסת ענן מליהם. מה שהיה חבל, כי אפי רק רצה מקום להתחבא בו.
"אל תדג, חמוד" אמרה לו אימאץ=. "בסוף הכל יהיה בסדר."
אפי הנהן. הוא הרגיש את לחיצת ידה של אמו ונרגע מעט. אך בכל זאת, על ידיו המכוסות כפפות לבנות של הרופא הוא הסתכל בחשש. והמחטים שהיו קופסה ליד הקיר, והמזרקים. וגם המוכנה הענקית הזאת שהכניסו אותו אליה מקודם. הוא היה צריל לשכב ולא לזוז במשך כמעט כמעט שעה! אמא אמרה שקוראים למכונה הזאת אמארורי (mri) ושהיא תבדוק האם הכל אצלו בראש בסדר, כי מקודם כאב לו הראש נורא נורא והוא אפילו נרדם עם משהו שחור כזה ונםל בגן ולקחו אותו באמבולנס אמיתי עם סירנות.
הרופא הראה לאמא משהו על לוח שחור ודיבר איתה קצת. אפי השתעמם ורצה ללכץ לשחק, אבל הוא לא רצה ללכת בלחי רשות ואמא היתה עסוקה. חוץ מזה, הוא היה ממש עייף ולא היה לו כח לקום מהמיטה.
כנראה שהוא נרדם, כי מתישהו הוא ראה את הרופא לידו. הוא ממש נבהל לרגע, אבל אז ראה את אמא בצד השני, מלטפת אותו ואומרת לו שבסוף, הכל יהיה בסדר.
הרופא הכניס לו יד לשרוול והרים אותו. הוא הוציא את הפקק ותקע שם מזרק, או שאולי זה...?
אפי עצם עיניים ונרדם.
***סוף פלאשבק***
הילדיפם אשר השתובבו סביבו התרחקו קצת, ואפי היה יכול להפנות את ראשו לאחור ולחשוב קצת. הפעולה כאבה לו, אך היהת מעין הקלה מוזרה בכאב. מן רגע קסום כזה.
הצבע של הים היה בהיר ויפה, כמו הצבע של הבלון מסיבת יוםהולתו. הבלון היה גדול בהחלט, ואמו של אפי נאלצה להתווכח עפ צוות בית החולים על מנת שיאפשרו לה להשאיר אותו שם.
אפי חגג היום שנתיים מאז אותו היום בו התבשר בבשורה המרה: הוא חולה באסטרוציטומה. בניגוד לכל הסיפורים , בסיפור של אפי לא היה אף נס . אמרו לו שלאחר שנה וחצי במקרה הטוב יאבד את יכולת הליכתו, וזה אכן מה שקרה. אמרו לו שהוא יתקשה יותר להזיז את ידיו, ואכן כך היה: סיפורו של אפי לא היה שונה יותר מכל סיפור פסימי אחר.
הוריו של אפי התבשרו כי גם אם בנם יחיה, הוא יגדל כנכה נטול דעת. אך הוריו של אפים לא ויתרו.

אל תמאסח בכאב ילדה
כי הוא מה שמלווה אותך
תלווי את הכאב תתאכזבי מהפוגה
כי הוא מה שמקים אותך
תתמכי בכאב תתני לו גב
אך תסחפי לקיצוניות
ובסוף כשתהיי בשקט לבד
הוא ילטף את גבך ברכות

רק הכאב שוב יפקח את עינייך
אשר מזמן נעצמו עד תום
רק הכאב עוד יחזיק אץ ליבך
מהשרט דק דק מערבות השממה
רק הכאב, רק הכאב
יוביל לגאולה.

אל תבקשיהו, רע הוא לפגע,
אך כשהוא בק קבליהו בברכה
הכאב יכול לעשות לך הכל
אז הזהרי מהידבקות מלאה
הכאב יהי תמיד חרוט על ליבך
עת תשמעי בצער האחר
והכאב תמיד, רק עלייך
יהיה שומר.

מדהים איך יש קטעים
שישבתי עבדתי עליהם שנים
טרחתי מחקתי כתבתי שיפצתי
שיניתי הוספתי מחקתי תיקנתי
וכשאנשים אחרים קוראים
הם עלי פתאום מסתכלים
בעינהם מבע של בוז
והם ממלמלים בשקט:

טוב ,
זה חביב,
זה נחמד.

ואין להם מה להוסיף.

מדהים איך יש קטעים
שאני כותבת ברגע אחד
שם כעס עצב זעם מהומה
רעש שקט כאב מאומה
וכשאנשים אחרים קוראים
בעיניהם מבע של הפלא
והם לי אומרים:

רגע,
מה את
כתבת את זה?

והם בוהים בי עוד דקות ארוכות.

מי יודע, אולי זה קשור להשתפכות הנפש על הדף?

אומרים - בסוף יהיה טוב.
אז אומרים.

אומרים - בסוף יהיה אור.
אז אומרים.

כשהלכתי אתמול הביתה,
ועברתי דרך המכון,
שמעתי ששוב אומרים -
היה פיגוע. כן. עוד.

אז אומרים.

לאנשים יש נטיה כזאת
שכאשר דברים חוזרים,
הם אומרים נו בסדר,
דברים כאלו קורים.

אז אומרים.

כאשר יגיע אליכם השכול,
לא תוכלו עוד היות ככל,
וכבר לא נשמע אתכם אומרים,
נו, דברים כאלו קוראים.

לא תאמרו.

אז תגידו, לא עדיף כבר מעכשיו?
לוותר על הכל, על הקושי והסתיו?
לא לגרום לאנשים להיפגע מהתנהגויות,
כי, אתם יודעים, גם לכם זה עשוי לקרות.

אומרים,
לי זה לא יקרה.

אז אומרים.

אומרים,
אותי זה לא ישנה.

אז אומרים.

אבל מתישהו,
כולנו,

עם המציאות מתמודדים.

טוק! טוק! טוק! טוק!
הדפיקות הולמות בראשי.
טוק! טוק! טוק! טוק!
אני מביטה למעלה, אך שום דבר אינו מסגיר את הסערה המתחוללת שם.
טוק! טוק! טוק! טוק!
המצב בלתי נסבל, אך אני צריכה לשמוח שאני כאן,
ולא למעלה...
צמרמורת חולפת בגבי. רעשי הטוק!ים מחרישים לפתע, כאשר מלמעלה מגיחה דמות קטנה וחלושה ומביטה בי.
חדווה... היא אומרת, אך אני מנועה. ידי קשורות ואין ביכולתי להושיע.
מנין תבוא עזרה?
אני מסתכלת בפראות לצדדים. עיני הם החלק היחידי בגופי שעודו זז לפי רצוני.
אחד האנשים מלעלה מביט בי, רואה את מבטי העז והנחוש ואומר לחברו דבר מה.
הלה ממהר, ניגש אלי ומושך אותי לעמידה.
לאחר מכן הוא דוחף אולי ללמעלה.
ברגע שאני מגיעה לשם ונטרקץ מאחורי הדלת, נשמע ביפ גדול וצורמני, וכל הצלמים עוצרים את מצלמותיהם.
הבימאי ניגש אלי ומברך אולי בידו. שאר השחקנים משיקים כוסית, בעוד אני ניגשת להסתכל בצילום, בתקווה גדולה שלא יהיה צורך לחזור על הסצנה.

אימלה.
אני מפחדת.
הרב רונצקי נפטר היום.
ובמקביל זה שוב קרה.
לא. לא. למה עכשיו?
אני לא מוכנה לקבל את זה.
פעמיים רצופות שזה קורה.
ובשתי הפעמים זה יצא נכון.
אני מפחדת.

שבועיים חלפו.
שבועיים עברו.
אני ניצב שם.
אני מתגעגע.

שבועיים חלפו.
שבועיים עברו.
אתה חסר פה,
אתה יודע?

שבועיים.
זה כל כך קצת זמן
בחיי אדם

שבועים
זה כל כך הרבה זמן
של געגוע

ביום רביעי
הלכת
ועכשיו לך
טוב.

ביום רביעי
אתה יודע
נזכר אני
עכשיו.
ביום רביעי
אתה יודע
מתחילים להתכונן
לשבת
ביום רביעי
אתה יודע
הגעגוע קורע
אותנו

אל תחזור.
כי לך טוב.
אבל שתדע
שטני מתגעגע.

היום לא נשמע
שיעור לקראת שבת
היום לא נפתח
את הספר
ביום לא נשמח
לכבוד שבת
היןם לא נשמע
שיעור לקראת שבת.
או בשבט היום
שבועיים שלמים
מאז א' בשבט.
ואנחנו כאן
המומים וחסרים
חשבנו שצר המוות
סר כבר מעליך
נחכה
נבקש
שום דבר לא יקרה
כל הארץ העתירה
לשלומך
ואתה הצלחת
התגברת
עד שהיא חזרה.

היה היו
שלושה אנשים
היו היה
אנשים שלושה

אחד חרדי
זקנו לבן
עיניו טובות
ומאירות

אחד חילוני
שפמו קצוץ
מביט נונסטופ
בטלוויזיה

אחת מתנחלת
כיוסי ראש
מסתכלת שומרת
על ילדיה

היו היה
'לושה משפחות
היה היו
משפחות שלושה

משפחה חרדיה
ילדים שמונה
אבא אברך
ואמא עקרת בית

משפחה חילוניה
ילדים יחידה
אבא שחקן
אמא דוגמנית יפה

משפחה שהתנחלה
ילדים חמישה
אבא רב קהילה
אמא בכנסת פעילה

שלוש משפחות
שלושה עולמות
פתאום נפגשים
ובאמת מגלים..

כשאני באוטובוס, אני יכולה לגלות עולמות.
אני יושבת במקום הקבוע שלי. בניגוד לאחרים, הוא לא הכי מקדימה או הכי מאחורה. הוא סתם ככה, באמצע החלון השלישי.
האוטובוס נוסע. הוא דוהר קדימה. אני מביטה מהחלון ויכולה לראות אנשים ברחוב. הולכים לבית הספר, לגן ולעבודה.
בחוץ, על המדרכה צועדות בחבורות בנות-בנות, בגילאי הסמינר. הן עולות את הרחוב בקלילות, כהרגלן.
בצד השני של הרחוב צועדים להם בחורי חמד בדרכם לישיבות. כובע על הראש וחליפה, וספר תחת ידם.
האוטובוס מדלג לו בקלילות. הוא יוצא מהעיר ואני מתרווחת. מהחלון נשקף כעת נוף אחר. תחת בחורי החמד צומחים כעת עצים. הגדר נשארה, כאילו אומרת לי - זה בסדר. העל כרגיל.
בנוף מתחלף מהר. מהר מאוד אני מגיעה לקטע העצוב. שמזכיר לנו שאנו על שפת מדבר.
הרים, הרים של חול. ואף לא פינה אחת ירוקה. יש משהו משחרר בזה. בלראות הרים נישאים ממך ולא נותנים לאף אחד גישה.
האוטובוס ממהר קדימה. מספיק התעכבנו. אך מהר מאוד הוא נאלץ לעצור בשל פקק גדול. טורים טורים של מכוניות, נישאות עד האופק.
לו רק היה מתחיל הפקק עשרים מטרים מאוחר יותר לר היתה לנו בעיה. שמה יש את נתיב התחבורה הציבורית. אך כרגע אנחנו כאן.
אני אוהבת להסתכל על פקקים. אפשר ללמוד ההם כל כך הרבה!
אני תמיד מחלקת את אנשי הפקקים לקטגוריות. יש את אלו הממהרים, אבל שלא יפריעו למישהו מעולם. הם ינסו להגיע למהירות מקסימלית, אבל לעולם לא יצפרו.
יש את אלה שממהרים, והם יעשו הכל כדי להגיע בזמן. יצפרו, ויצפרו שוב, ויתעלמו מהעובדה שמי שמלפניהם לא יכול לעשות יותר מהם.
יש את אלו שלא באמת ממהרים, אבל יקפצו על ההזדמנות לצפור ולעשות רעש ולריב על שטויות.
ויש את ה מתוסבכים. שאני לר מצליחה להבין איזה סוג הם.
הפקק משתחרר וקנינו מתקרבים לרמזור. גם כאן יש התנהגויות שונות. יש כאלו שירוצו קדימה כדי להספיק רמזור ירוק. יד כאלו שיעברו בכל מצב. ויש את אלו שאני אוהבת. שמתקרבים לרמזור לאט לאט ואן בוא ירוק חוצים.
האוטובוס כבר נכנס בשערי ירושלים. נוף חדש. אנשים חדשים.
אווירת השכונה החרדית שהייתי שרויה בה נהפכה פתאום על פיה.
בבת אחת נחתתי לתוך עולם המעשה.
אין זמן לחלום. קדימה,, לעבודה.

אתה הולך לאטך, פוסע ברחובות הצרים.
מנסה לנטרל את המחשבות השורטות.
אתה ממשיך לרדת, בלי לדעת לאן אתה הולך. עצוב לך. אתה רוצה לבכות, אבל יודע שזה לא יועיל.
אתה רוצה לצעוק. להחריד את העולם משלוותו. אבח אתה לא תעשה את זה. בעיניך, זה לא ינה כלום.
אתה מגיע לעבר היער הפתוח שבצידי העיר. אתה מחליט להתקדם לתוכו.
היער שקט. העצים מחרישים, שותקים את העוולות המתרחשות סביבם.
כמוך. אתה אשם. אתה יודע. לא הייתה לך סיבה אמיתית. יכולת להציל את עצמך לפני שהכל התדרדר.
מילה אחת לא זהירה, מילה אחת! ואשתך עזבה אותך, לוקחת עמה את שלושת ילדיכם ואת הדירה.
כעת אין לך לאן לחזור. בבית הוריך לא מוכנים לקבל אותך. הדירה שלך נלקחה. שום ישיבה לא מוכנה לקבל אותך, אחרי שביתו של הרב שפיצר התגרשה ממך. ודי בצדק.
אתה ממשיך להלקות את עצמך. זאת אשמתך.
בגללך אישתך מגדלת שלושה ילדים לבד.
בגללך.
בגללך הם ילכו לבד לישון.
בגללך.
בגללך ההורים שלך לא מיזם לצאת לרחוב.
אתה מגיע למעין חלקת יער על גבול התהום. צוק של כמאה מטר נמצא שם.
אתה מתיישב בזהירות ומוציא עט ושני דפים. ממלא אותם בכתב הצפוף ומסודר שלך.
אתה מסיים ומחזיר את העט לכיס. מקפל את הדף במדויק לארבעה. מכניס אותו לכיס החולצה, נושם עמוקות וקופץ.

אתה נאבק בו.
הוא מלחם בך.
אתה מתגונן.
הוא תוקף אותך.
מלחמה יומיומית.
מלחמה אינסופית.
אתה יודע כי יבוא יום ואתה תיכנע.
ואתה מפחד. דוחק את היום.
אתה מחליט לצאת החוצה.
להרגע קצת.
שתיים בבוקר.
כוחם בפנימיה ישנים.
אסור לצאת, אבל כרגע-זה כבר לא משנה לך.
אתה פותח את הדלת, ויוצא אך חלל האוויר הצח.
אתה נושם עמוקות. מנסה להרגע. ולא מצליח.
הדשא קורא לך. אתה מתיישב.
אתה לא מרגיש טוב.
הראש שלך כואב. אתה מסוחרר וחלש.
ואתה יודע שלאף אחד לא יהיה אכפת.
רז למה לומר ולהחשב נודניק? גם ככה את כרגע פה על תנאי.
אתה בוהה בשמיים האפורים. הם משיבים לך מבט ריק אופייני.
השמיים מתערבלים לך בפנים. הראש שלך ממש כבד פתאום.
אתה נופל לאחור, כאילו כל בלתי מוגדר הודף אותך.
אתה מאבד את הכרתך ושוכב שם, כבול עץ חסר הופכין.
בבוקר, כשכולם יצאו, אתה תתעורר.
אף אחד לא ישרל איפה היית.
אף אחד לא ישאל למה אתה כל כך חיוור.
אף אחד לא ישאל מה שלומך.
באם אתה בסדר.
ורק המחשבות באלו ימוטטו אותך.
כבר לא יהיה לך אכפת מהעולם סביבך. כי לו במילא כבר לא אכפת ממך.
אתה תשב בשיעור תנ"ך, ולאט לאט הכאב יצטבר.
ביד השמאלית שלך תבער. הלסת תתכווץ באיטיות.
אתה תיפול על הרצפה, במעין אלגנטיות.
הרב יזדעק אליך. יוציא את כל התלמידים וישלח שיקראו למנהל.
המנהל יבוא. ואיתו אגם נוסף, שלא יהיה לך יוכר.
הבן שלו רצה להתקבל לישיבה. ובמזל הוא רופא.
הוא ירכון עליך. ימדוד דופק ויחויר.
הוא יתחיל החייאה, אבל כבר לא יהיה ממש מה לעשות..
בהלוויה שלך, כך הכיתה הגיעה. וכל הצוות. כולם היו מזועזעים.
ורק אני, הבנתי איך זה קרה. ולמה.
ופתאום, רציתי לצעוק לכל העולם, ולבכות. זה באשמתי.
אני לא התייחסתי.
אני פגעתי.
אני השפלתי.
אחרי ההלוויה היתה לנו שיחה עם המנהל.
לא הקשבתי.
היית חסר לי. נכון. לא התנהגתי אליך יפה.
לקיתי אותך כמובן מאליו.
הנחתי שתמיד תהיה שם.
רגוע. מחייך. שלו.
ואתה לא. וקשה לי.
אתה ממש חסר לי.
אז בבקשה, בשבילי תשמרו על החברים שלכם.

זה השלושים היום.
כן, זה השלושים.
שלושים יום עברו מאז שהסתלקת.
שלושים.
מי חלם אז, ששלושים שלך יצא ברח אדר?
מי חלם?
תמיד היית איש כזה של אדר.
תמיד שמח.
תמיד אופטימי.
מי חלם שדווקא אתה תלך ברח שבט?
מי חלם?
אנחנו מתגעגעים אליך כאן.
השנה, בפורים, לא נוכל לשמוע שיעור שלך.
השנה, בפורים, לא הזכה לראות את האור על פניך.
השנה, בפורים, אנחנו נהיה לבד.
השנה, אנחנו נחכה לך.

בנינים.
בניינים גבוהים.
על רקע השמיים
זרועי הכוכבים.

יש בנינים.
בניניים גבוהים.
רעים. שמסמלים שכול.
אובדן.
יתמות.
יגון.

יש בנינים.
בנינים גבוהים.
טובים. שמסמלים הצלחה.
שימוש.
משפחה.
אושר.

יש בנינים
הגורמים לכוכבים שלידם
לזהור באור נוגה
ויש בנינים
שלידם
לידם ממש-
השמים מחוירים.

החשכה שוב ירדה עלין
מקיפה אותו
מבליעה אותו
באפלה

השקט שוב עטף אותו
חיבק אותו
משך אותו
אליו

המוות כבר הגיע
אסף אותו
לקח אותו
לעד

נוֹלַד לְמֹשֶׁה בֵּן אֱלִיהוּ
בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים וְתֵשַׁע
מרכזניק לְשָׁנִים וְרָבוֹת
נוֹתֵן תְּמִיכָה וישע

רמ בַּהֶסְדֵּר שומרון
וּלְאַחַר מִכֶּן רֹאשׁ יְשִׁיבָה
עָשׂוֹר שָׁלֵם שֶׁל מַחְזוֹרִים
עוֹבְרִים תַּחַת הַרְבֵּה

דֻּבַּר יְשִׁיבוֹת הַהֶסְדֵּר
וְאַף אַחֵד מֵהָאַחְרָאִים
סדנאות בְּחִנּוּךְ יְלָדִים
בְּאִיתָמָר וָאֳפָקִים

גָּר בְּקַרְנֵי שומרון
עִם אִשְׁתּוֹ חַיָּה אלבה
בָּנִים יֵשׁ לוֹ אַרְבָּעָה
וּבָנוֹת גְּדוֹלוֹת שְׁלוֹשָׁה

מָה שֶׁתָּשִׁיב הַפְרָשָׁה
שְׁאֵלוֹת חָיִינוּ הַגְּדוֹלוֹת
פָּרַשְׁתָּ חַיִּים פָּרַק א
וְעוֹד כַּמָּה הָרְחָבוֹת

חַיָּיו עַל מִי מִנּוֹחוֹת
עַד שֶׁהֵחֵל הַמְּבַצֵּעַ
"חַיָּל יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ"
גָּעֲשָׁה הָאֶרֶץ וְרִגְּשָׁה

קָם בְּבֹקֶר מֻקְדָּם
בְּדֶלֶת דְּפִיקוֹת
וּכְשֶׁהוּא פּוֹתֵחַ
דְּמֻיּוֹת מִתְרַחֲקוֹת

רוֹאֶה הוּא אָץ בִּגְדֵיהֶם
אֶת הַמַּדִּים הַיְּרֻקִּים
מֵבִין בְּשׂוֹרָתָם
נִפְרֶשֶׂת רוּחַ נכאים

מַמְתִּין בַּשֶּׁקֶט
בְּשַׁלְוָה שְׁקֵטָה
הוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל
לְלַמֵּד בַּיְּשִׁיבָה

עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ
עוֹדוֹ בַּטַּלִּית ותפיליו
וְהִנֵּה נִכְנָסִים חַיָּלִים
יְשִׁירוֹת פּוֹנִים אֵלָיו.

בִּנְךָ פָּצוּעַ קָשֶׁה
כָּךְ אֵלָיו אָמְרוּ
מִיָּד יָצָא אֲלֵיהֶם
חַיִּים כִּמְעַט לֹא נוֹתְרוּ

נָסַע לְבֵית הַחוֹלִים
חִכּוּ יָמִים רָבִים
גּוּף מרוטש, וְלַחַיִּים-
כְּאֶפֶס סִכּוּיִּם

צִפִּיּוֹת מנופצות
וַאֲחֵרוֹת בָּאוֹת נִבְנוֹת
וְהִנֵּה יֵשׁ תְּקַוֶּה
מְפִיצִים הַחֲדָשׁוֹת

לְאַט לְאַט הִתְחַזֵּק
לְאַט לְאַט הֶחְלִים
נִתּוּחַ רוֹדֵף נִתּוּחַ
וְהִנֵּה יֵשׁ כְּבָר פָּנִים

לְבֵיתָם חוֹזְרִים בַּשִּׂמְחָה
אִם כִּי נִשְׁאָרִים בַּשִּׁקּוּם
וְהַדַּיָּה שֶׁל הַגִּילָה
הִגִּיעוּ אַף לבקו"ם

הַפָּצוּעַ הַקָּשֶׁה בְּיוֹתֵר
שֶׁל עוֹפֶרֶת יְצוּקָה
וְהִנֵּה כְּבָר הֵם עָמְדוּ
נִמְצָאִים בַּחֲתֻנָּה

כַּמָּה שָׁנִים מְאֻשָּׁרוֹת
הוּא ר"ם בַּהֶסְדֵּר שומרון
מַמְשִׁיךְ הוּא בְּחַיָּיו
מוֹדֶה עַל כָּל יוֹם

כּוֹתֵב אֶת הַסֵּפֶר
מֵפִיץ אוֹתוֹ בָּרַבִּים
"בְּלֵבָב פְּנִימָה"
מְחַזֵּק יְהוּדִים

וְהִנֵּה שׁוּב בְּשׁוּרוֹת
קָשׁוֹת מְאוֹד מִנְשָׂא
יֵשׁ לֵךְ גִּדּוּל גָּדוֹל
וּמִי יוֹדֵעַ אִם תָּבוֹא...

חָזַר נִכְנַס וְשׁוּב יָצָא
מִתְחַנֵּן לָרְפוּאָה
מִשְׁתַּדֵּל וּמְבַקֵּשׁ
אַךְ מְקַבֵּל אֶת הַגְּזֵרָה

התדרדרות וְשׁוּב יִצּוּב
לִמּוּד שֶׁל שָׁעָה
הוֹלֵךְ לַיְּשִׁיבָה
בִּרְכַּת הוֹדָיָה

קוֹרְעִים שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם
תְּפִלּוֹת הֲמוֹנִיּוֹת
גּוֹמְרִים סִפְרֵי תְּהִלִּים
וּמְצַפִּים לַיְּשׁוּעוֹת

בָּן חֲמִשִּׁים וְשֶׁמּוֹנֶה
מַמְשִׁיךְ בְּמַסּוֹרָהּ
לָתֵת, לְהַגְדִּיל תּוֹרָה
ולהאדירה

מְבִינִים שֶׁזֶּה הַסּוֹף
אַךְ כָּלַל לֹא נִכְנָעִים
מַמְשִׁיכִים בְּדַרְכָּם
כְּמוֹ כָּל הַיָּמִים.

חִיּוּךְ אַחֵד חִוֵּר
וְזָעֲקָה אַחַת שָׁקְטָה
מַבָּט אַחֲרוֹן מְלַטֵּף
וְהִנֵּה עָזַבְתָּ

לֹא נִשְׁכַּח אוֹתְךָ כָּלַל
אֶת הַחִיּוּךְ הַמֵּאִיר
אֶת הַתִּקְוָה הַזּוֹהֶרֶת
אֶת הַשַּׁיִשׁ וְהַגִּיל

לֹא נִשְׁכַּח אוֹתְךָ.
לֹא נִשְׁכַּח.

וְעַתָּה שֶׁאַתָּה שָׂם
מַבִּיט עָלִינוּ מִמְּרוֹמִים
אָנָּא שָׁמוּר עָלִינוּ
כִּבְכָל הַיָּמִים

וְאָנוּ כָּאן
בָּאָרֶץ הַחַיִּים
שְׁמֵךְ נִשְׁמַר
לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים

כשהוא מבקש
אני עושה
כשהוא דורש
אני מתרצה
כשהוא מביט
אני מבינה
אני יכולה

הוא תומך בי,
מרחוק, מקרוב.
הוא שומר עלי,
מגן אותי לטוב.
הוא הכל
אני לא כלום
הוא הכל
ואני מאום
הוא הכל
ואין עוד.

הוא תמיד
נמצא שם
הוא מוכן
מחכה רק לי
הוא שומע
הוא מחכה לי
הוא שם
רק בשבילי

הוא תומך בי,
מרחוק, מקרוב.
הוא שומר עלי,
מגן אותי לטוב.
הוא הכל
אני לא כלום
הוא הכל
ואני מאום
הוא הכל
ואין עוד.

הוא תמיד שם
מוכן לחבק
הוא תמיד שם
מוכן לעזור
הוא תמיד שם
הוא כל יכול
הוא תמיד שם
ולבי מחכה.
והוא מגיע.כשהוא מבקש
אני עושה
כשהוא דורש
אני מתרצה
כשהוא מביט
אני מבינה
אני יכולה

הוא תומך בי,
מרחוק, מקרוב.
הוא שומר עלי,
מגן אותי לטוב.
הוא הכל
אני לא כלום
הוא הכל
ואני מאום
הוא הכל
ואין עוד.

הוא תמיד
נמצא שם
הוא מוכן
מחכה רק לי
הוא שומע
הוא מחכה לי
הוא שם
רק בשבילי

הוא תומך בי,
מרחוק, מקרוב.
הוא שומר עלי,
מגן אותי לטוב.
הוא הכל
אני לא כלום
הוא הכל
ואני מאום
הוא הכל
ואין עוד.

הוא תמיד שם
מוכן לחבק
הוא תמיד שם
מוכן לעזור
הוא תמיד שם
הוא כל יכול
הוא תמיד שם
ולבי מחכה.
והוא מגיע.

השמיים הכחולים הביטו בו, עגמומיים. הוא הביט בהם בחזרה, משתדל להתחמק מזיכרונותיו.
אשתו.
אשתו, שגידלה את שלושת ילדיו במסירות.
אשתו, שהיה אבן העזר שלו בחייו.
אשתו, שנהרגה--- נהרגה--- באשמתו.
אשתו תמיד אהבה את הצבע תכלת.
צבע של קדושה,היתה קוראת לו. צבע של הים.
אוי.הים. ילדיו, כמוהו, כל כך אהבו את הים.
עד לאותה הפעם...
הוא שב ונעץ אץ מבטו. הפעם באדמה לפניו.
חומה. מעליה ירוק. ירוק כמו אץ התפוזים שיש להם בגינה. ירוק יפה כזה. ירוק הדשא שנתלש והונח על קברו של...
אתה אשם, הלקה אותו מצפונו. בלעדיך, הם היו עדיין חיים.
"מה אתה רוצה ממני?!" צעק לשמיים. "מה אתה רוצה שאני אעשה? איזו בררה כבר יש. לי?! איזו?!"

הייתם חושבים
שהכל יהיה טוב
הייתם חושבים
שהכל מוצף. באור
הייתם חושבים
שהכל לי מחייך
הייתם חושבים
שטני ךא אתייאש


הייתם חושבים
אך הנה
נכשלתי
מודה סופית.

הייתם חושבים
שאני רק
אצליח
בכל דרכי

הייתם חושבים
והייתם חושבים
אבל
זה לא

טכן
אני נכשלת
וכן
אני רוצה
להגיע
להצלחה

וכן
אני יכולה
וכן
אני רוצה
אבל
אני נכשלת

אז היו שלום לכם,
ידידי
הייתם חושבים אולי יותר.

היום שלום לכם,
ידידי,
ואולי עוד נתראה

היו שלום לכם,
ידידי,
ותודה על הדגים

לפחות כך...
הייתם חושבים.

אין דבר כזה חושך.
כך היא טענה.
חושך הוא פשוט העדר אור.
שבה ואמרה.

אין דבר כזה חושך?
תהיתי לעצמי.
ואם כך, מהו מקורן
של כל צרותי?

אין דבר כזה קושי.
הצטלצלה המסקנה.
אין דבר כזה אתגר.
הכל אי הבנה.

ראשי על השולחן הונח
ומחשבותיו נסחפו הרחק.
אם כך הוא הדבר,
אני איני כה מצטדק.

אין דבר כזה צער וסבל
אומרים כולם. אך אני בסתר לי בי יודע
שיבוא יומם.

כבן השב אל אביו
אחר מסע דרכיו
כעבד השב למלכו
אחרי כל תלאותיו
כעם השב אל אלוקיו
אחר תקופת כל חייו
כקהיל החוזרת אל חלקו
בעקבות מסע חיפושיו

כנחלה החוזרת אל גורלה
לאחר שהופקרה במדבר
כצאן החוזר אל רועו
לאחר שמהשמש נשבר
ככרם החוזר אל נוטרו
לאחר שכל השקר נגמר
כפעולה החוזרת אל יוצרה
אחרי מה שכל כולו עבר

כרעיה, החוזרת אל הדוד
שושנה בין החוחים
כסגולה, החוזרת אל אלוקה,
בודדה בין השקרים
כעם, החוזר אל מלכו,
מנדודות הגויים
כמאמיר, החוזר אל מאמירו,
שכן כך הם הדברים

כן אנו לפניך,
מלכנו,
מלך רב ונשגב,
יושב תהילות עד,
מרום וקדוש,
בונה תהילות ישראל,
וסולח לבניו.
מלך רם ונישא,
קדוש שמו,
ומלכותו תתנשא,
ותאיר את העולם,
לעולם ועד.

יזכור
אלוקיי זכור נא
את כל העם הגדול הזה
אשר נטהחו על קידוש שמך.

יזכור
אלוקיי נקום נא
את נקמת כל הען הזה
אשר נהרגו על קדושת עמך

יזכור
אלוקיי רומם נא
את נשמות כ הען הזה
אשר נרצחו על שמירת דגלך

יזכור
אלוקיי נצור נא
את כולם מתחת לכסאך
אשר הופרדו ממסורותיך

יזכור
אלוקי שמור נא
על זכר כל האנשים הללו
נשים גברים וטף
אשר נרצחו
בידי הצורר ימש
וטוהרו בחבלי יסורים
לקיים תורתך.

אמא יקרה ואהובה,
מי כמוני יודע, כמה זמן חיכית לילדים משלך.
כמה דמעות שפכת.
את תשעת חודשי ההריון עברת, וגם את הלידה , ופנייך האירו בהביטך בנץ הקט.
כשבנך גדל, קנית לו בגדים יקרים, והכנת לו כל בוקר סנדוויץ טוב ומזין לגן.
בחרת לו את בית הספר הטוב ביותר בשבילו. תמיד, כשהוא חזר, חיכתה לו ארוחה חמה וחיבוק של אמא.
היום, את משתוקקת לעוד חיבוק אחד.
בתיכון, הוא הלך לטיולים עם חברים שלו. האהבה לארץ ככבה בו, עד שהוא הקריב את עצמו בשבילה.
בגיבושים לצהל הוא לא הכי הצטיין, אבל הוא נאבק להכנס למחלקה קרבית.
והוא הצליח.
כשליווית אותו לבקום, קין בליבך חשש קל עקשני, אבל דחית אותו.
נפרדת ממנו בחיבוק חזק והבטחה שהוא עוד יחזור.

אבל שנה, או שנתיים או יותר, כשראית שלושה לבושי מדים בפתח ביתך, הבנת שזה נגמר.

אמא אהובה שלנו,
בשם עם ישראל,
אני רוצה לומר לך תודה.
תודה שהסכמת להקריב את חיי בנך.
תודה שנתת כל מה שיש לך בשבילנו.
תודה, שחינכת אותו לאהבת א"י.
תודה, שחינכת אותו לאידיאלים.
הבן שלך, הוא הבן שלנו.
אנחנו אוהבים אותך. אנחנו תומכים בך. אנחנו גאים בך.
אנחנו מאמינים בך.
מאמינים בך שאת חזקה. שאת מסוגלת להאמין באמונה שלמה שבך נפל על קידוש אדמת א"י.
תודה לך, אמא אהובה ויקר.תודה לך.

אור לב אייר התשעח
שחקו איתי פינג פונג
תשאלו תשאלו
אל תצפו לתשובה

הכדור יעבוד את המסילה
שחקו איתי פינג פונג
אני אענה לכם בלי קול
אשתוק אשתוק
אל תצפו לאמת.

הכדור יחצה את הגדר.
שחקו איתי פינג פונג
אני אשאל שוב ושוב
אדבר אדבר
אל תצפו לחוזר

הכדור ישבור את השולחן.
שחקו איתי פינג פונג
נריץ מילים כמו אבטיח
נדבר נדבר
אל תצפו לטוב

שחקו איתי פינג פונג
ותגלו את כל האמת
עליכם
מוטחת
בפרצופיכם.

בבית ספר הקודם שלי, ביומן, היו שלוש אפשרויות למילוי.
✖ ללא הגיע, ➖ לאחר, ו ת לתפקיד.
השורה הזאת תמיד קוממה אותי. מה זה תפקיד?

תפקיד זה שלוחם עומד על משמרתו.
כשמישהו נופל בתפקידו, הוא נרצח על עמו ומילוי מטרתו.

תפקיד זה משהו גדול.
המטרה שלך בעולם.
תפקיד זה לא סתם איזו תורנות.
תפקיד זה יותר מזה.
תפקיד זאץ השליחות שלנו.
אנחנו באנו לכאן בשביל תפקיד.

ולהשוות זאת לתפקיד בחדא, זאת פשוט העלבה.

הי,
אחי,
תן לי יד.

בבקשה,
תתן לי יד,
לפני שאפול
ותותר לבד.

אח שלי,
שים ידך בידי,
עזור לי נא להתרומם.

אחי!
תן לי יד!
אחי!
אני כאן לבד.

אחי,
עזור לי,
אחי,
בבקשה.

אחי,
תציל אותי,
אני זקוק לישועה.


אחי,
אני טובע כאן!
אחי,
בו ועזור לי!

אחי,
בחייך,
אל תהיה אנוכי.

אחי,
בוא כבר,
אחי...

תן יד.

אני נותנת לך במתנה את הנר שלי.
כן , הנר שלי. הנר הקטן שקיבלתי מהגן.
ושתדעי, אמא , שאני תמיד אוהבת אותך.
אבא אמר, שבגלל שאת כבר נפטרתת אז את לא באמת שומעת אותי, אבל בגן, לימדו אותי שכאנשים נפטריתתים הם הולכים לשמיים ושומרים עלינו משם.
ואת , אמא, גם את תשמרי עלי, נכון?
אבא אמר, שמעכשיו אנהי אצטרך להדליק לך נר נשמה. תמיד ביום טוב כשאני אלדיק נרות. אבל אני רוצה לשמח אותך כבר עכשיו. כי בטח קשה לך להיות לבד בשמיים לבי אף אחד ממנו.
אז הנה אמא, קחי.
קחי את הנר הזה, ובתמורה, תשמרי עי מהשמיים.
שיהיה לי טוב. טוב?
אני אוהבת אותך.

אמא, את עוצמת עיניים בעומדך מול הנירות.
אמא, כשאני אהיה גדולה גם אני אדלי קנירות כמוך?
ותגידי, אמא, מה זה הנר הזה שיש ליד הנירות רגילים?
הוא גדול יותר מהם, וגם שמןןן.
אז אמא, אולי תספרי לי סיפור?
רגע. יש שם נר כמו שני קיבלתי מהגן! מאיפה יש לך, אמא?
אמא, סיימת להדליק נירות?
תרדי איתי לשחק בגינה?
איזה כיף!
בגינה, אני אשחק עם חדווי.
רגע, אמא, מה? את לא יכולה לבוא? למה?
בגלל הכיסא גלגלים המעצבן הזה?
אבל אמא!!!!
לא אכפת לי!!
אני רוצה שתשחקי איתי!
אמא, זה לא פיר שאת גם לא מדברת וגם לא יורדת איתי לשחק בגינה.
מה , הכל מאז התאונה שבה אמא שלך נפטטרה?
אבל אימא!
אימא, תתני לי בבקשה חיבוק.
זה עושה לי שמח.
ואמא? את כולה את הנר שלי.
אני מרשה.

נר.
עוד נר.
שורה ארוכה . ארוכה מאוד.
שורות ושורת של נרות.

וכל נר?
כל נר הוא בנאדם.
כל נר הוא נשמה.
כל להבה שמקפצצת כאן בעליזות,
היא בעצם מעין תחליף לנשמה שנגדעה.

וכל בנאדם?
חי לו חיים.
היו לו חיים, והם היו שלו.
לאיש לא היה זכות לקחת מממנו את חייו.

וכל חי?
כל תקופת חיים מאושרת נגדעה באיבה.
כל חלום , ורוד, מתוק – נמחק כלא היה.
כל תקוה, שהתעוררה להצלחה- כובתה.

ועל שמה, על שם התקווה הזאת,
אני מתכבדת להזמין, אתכם.
את כל מיש קורא את זה.
לקחת איתכם שם אחד בלב.
ולהאיר איתו. ולגרום לעולם לראות מה הוא הםסיד.

כי את הנרות האלו, אף צורר לא יוכל לכבות.

מישהו וקרא את זה?
אני רוצה
לקרוע את השמיים
בתפילה

אני רוצה
ללכת למים ולצאת
יבשה

אני רוצה
לעשות כל כך
הרבה

אני רוצה
כל כך
הרבה

רציתי שתדעו
שזאת שאיפתי
רציתי שתדעו
את מה שאמרתי
רציתי שתבינו
רציתי שתכילו
ומצדכם - דממה.

רציתי שאוכל לפקוח את עיני
אל עולם טוב יותר
רציתי שאוכל לעשות טוב בעולם
רצוף הרשע והאכזר
רציתי שתרצו גם כן, אך יומכם עבר.

רציתי שתבואו איתי
אל בית האלוקים
רציתי שתעשו איתי
את כל הדברים
רציתי שתאספו איתי
אץ כל השברים
רציתי ששוב פעם נתאחד
אחרי כל השנים

רציתי
ורציתי
ורציתי ורציתי ורציתי.

רציתי שתדעו
שפשוט אין לי זמן.
לו יכולתי רק לכתוב
מהר מספיק
בשביל לבטא במילים
את כל מה שהרגשתי
רק ביום אחד בודד
מן השנה האחרונה
ולו אוכל
לעשות מאומה.

מהומה.

רציתי לעבוד אותו
בלבב שלם
רציתי שתדעו את זה
לפני שאלך
רציתי רק לבטא
את עצמי מבמילים
ולהתנקות
מהשקרים

רציתי,
כן רציתי,
לרצות אותו.
רציתי,
גם רציתי,
לרצות אותכם.

רצתי ורציתי וריציתי
ונכשלתי סופית.

והלוואי
לו רק אוכל
לומר כשאגיע
לשם
"אבל,



רציתי!"

מסתבר שלא.


זה לא שיר
אילו גיבובי מילים
סתם פריקות קטנות
של רגשות הומים

זה לא שיר
סתם פיסות קטנות
של נפש יגעה
מתערבלות להן במים

זה לא שיר
זה סתם אמירה
זה לא שיר
זה סתם קשקוש
קשקוש
שעטוף בזהב

כי הקשקוש הזה
כן, הקשקוש הזה
מכיל בתוכו
כל כך הרבה

פריקות קטנות
של נפש הומיה

פיסות קטנות
של נפש יגעה

פרפרים קטנים
שקופצים למים

ותקוות
שנכתבו כבר בינתיים.

זה לא שיר.
זאת סתם אמירה כזאת.
סתם?

ואם אני אלך
אפסע בדממה
במחוזות השממה

ואם אני אצעד
אל עתיד חדש
זר ומנוזר

ואם אני אעזוב
אצא מכאן חוצה
אאבד במצולות

ואם אני אכנע
שותקת בצעקה
נופלת לרגלי איילות

ואם רק מישהו
רק מישהו אחד
ירים אותי
יציל אותי
לפני שאפול

והפרח כאן קמל
ואין יותר גבעול.

אם אפחד לא קורא אז בסדר.
אם כן, אשמח שיעדכן.

***
*עולם ורוד ראיתי /רוקדת בגשם *

עולם שחור ראיתי
חשוך ליל, דום תמידי
עולם שחור, כאפלת הטורח
בלי כלי שיכיר את דרכי

עולם הפוך ראיתי
בו חושך הופך לאור
עולם בו השקט
צועק בראש כל

עולם הפוך ראיתי
בו שקט רועש
עולם בו האור
מחוויר מול הבוהק הגועש

עליונים למטה ותחתונים למעלה.

עולם ורוד ראיתי
בו הפריחה מלבלבת
הציפורים שרות זומרות
הדיבורים מאירים המתבוננת.

עולם ורוד ראיתי
עולם הפוך ראיתי
בו אור הופך לחושך
עולם בו הרעש
שותק, מלחש, מושך

עולם הפוך ראיתי
בו שקט רועש
עולם בו האור
מחוויר מול הבוהק הגועש

עליונים למטה ותחתונים למעלה,
.ואני,
דומיה,
דומעת,
נקרעת.

איכה ישבה בדד
ביתי השבורה
ישבת בפינה
עינך בוכיה...

על מה הנך עגומה
אורי אורי לתקווה
האור עוד ישטפך
לו רק קומי...

איכה תביטי דום
מבט לשלום
שחלף ונגוז
לעד...

על מה הוא צערך
האם הוא על עירך
שמיים תכולים
ודום...

איכה חרבך עירך
שבירת נעלך
קומי אורי
האירי..

אור הדם עלייך נגלה
ניצוץ ברזל מציץ באפלה
ואת רוכנה לך בפינה
דומיה...

איכה ישבת בדד
בת ציון תמימות עד
למענך לא אחשה
ציון..



אם מישהו קורא אשמח לעדכון.

כה זר
ומוזר
ומנוכר ביתי
מכירי
הפנו לי עורף
ידידי
נטשוני בדד
בני
עזבוני
הורי
הלכו ללא שב

וה' יאספני.

עוד לא עשיתי די/רוקדת בגשם
באילו הידיים עוד לא בניתי בית
עוד לא מצאתי מנוחה בבית חברי
עוד לא גידלתי ילד עוד לא גיליתי איך
תקח אותי דרכי ועל מה אני סומך

אי- עוד לא עשיתי די
התקווה מנצנצת מול עיניי
אי- עוד לא עשיתי די
ואם לא אעשה עד סוף ימי..

עוד לא שתלתי דשא שיפרח בקציר
עוד לא נטעתי כרם שהעולם יאיר
עוד לא הכל פיתחתי ממש במו ידי
עוד לא הכל שיפרתי עוד לא עשיתי די

אי- עוד לא עשיתי די
התקווה מנצנצת מול עיניי
אי- עוד לא עשיתי די
ואם לא אעשה עד סוף ימי..

עוד לא הקמתי חלק, עוד לא חיבתרי שיר
עוד לא פרסמתי חיידש ועותק לבני העיר
אני עוד לא פרסמתי את כל חיבורי
עוד לא בניתי לי את בית עולמיי

תבינו, אי- עוד לא עשיתי די
התקווה מנצנצת מול עיניי
אי- עוד לא עשיתי די
ואם לא אעשה עד סוף ימי..

טיפות קטנות של מים
זולגות מהעיניים
וחיוך שקט
בפנים חוורים

מבט בודד דומע
געגוע קל צובט
תפילה של אהבה
הלב שותק.

ילד אחד שהלך
הלך ולא ישוב
ואם אחת דואגת
מבט אחד עגום

זה יכל להיו כל אחד
וכל אחד הוא מיוחד
תקווה קלה שנגוזה
ציפיה שבגשם נעלמה

גשם ששטף
כביש רטוב
סטיה קלה
לא נגמרה טוב¬¬¬¬

רק רצה לעשות טוב
תבורך, ברכיה
לקרית מלאכי יצאת,
והביתה- הוחזרת.

*בפני במדעמעות של לא בחוץ

ארץ שאהבתי
על חורבותייך דמעתי
ארץ שגידלתי
בנים שרוממתי
מהרסך – ומחריבייך-
ממני יצאו.

והם פשעו בי
ובארצי
דומם אשכון.
צער, שוטף, בולט.
לשתילי זיתים
לא זכיתי
אך את צרי
בביתי גידלתי.

עיר שהפרחתי
עלייך לא אשקוט
עיר שהגדלתי
לראותך אבוש
בנים שרוממתי
מהרסך – ומחריבייך-
ממני יצאו.

טיפות קטנות של מים
זולגות מהעיניים
וחיוך שקט
בפנים חוורים

מבט בודד דומע
געגוע קל צובט
תפילה של אהבה
הלב שותק.

ילד אחד שהלך
הלך ולא ישוב
ואם אחת דואגת
מבט אחד עגום

זה יכל להיו כל אחד
וכל אחד הוא מיוחד
תקווה קלה שנגוזה
ציפיה שבגשם נעלמה

גשם ששטף
כביש רטוב
סטיה קלה
לא נגמרה טוב¬¬¬¬

רק רצה לעשות טוב
תבורך, ברכיה
לקרית מלאכי יצאת,
והביתה- הוחזרת.

*בפני במדעמעות של לא בחוץ

תמול מן שחר קראתיך
והננך לא מביט קרוב
ומן שחק רחוק מרוב
קיוויתי לשמיעתך

לחש קל של מתבונן
סדק אי אז את החוצץ
ולחץ קטן, פשוט, מתרוצץ
להאדיר מצחו בשמן

והשמש שזרחה מעליו
מאירה העולם עד תום
תשקע היא בסופו של יום
והוא ישל נעליו

תפילה קטנה של רגע אבוד
אשכבה לילד שלא ישוב
חפץ הוא בהבנת חשוב
עוד ספר קצר של חידוד

שקט שורר, דומם העולם
מסביבנו שותקים כולם
על פניהם ארשת נהרה
ישראל אמרו - נעשה ונשמע

שתיקה רועמת, שכינה מתגלה
רבינו של עולם שומרנו מצרה
אבינו מביט, משגיח ממרומים
להגן עלינו תמיד מצרים.

היום כולם מבינים בבהירות
אלוקינו ברצונו גאלנו במהירות
לנו נתן את התורה הקדושה
ונשמתנו אליו לא חשה

קיבוץ גלויות לעתיד לבוא
יודע ה' היודע לבוא,
ננסה ונצליח, בעזרת הבורא
והוא ישגיח על מה שקורה

היו אומרים חכמים דבר
הייתם אמורים, חבל דנשבר
ה אהבכם, חותם הדרכים
הם אומרים, חיים דבורים.

*שמע ישראל, ה אלוקינו, ה אחד*

יש הרבה מאוד דברים שמפחידים אותי.
מים, כשלונות, אכזוב. שוב מים.
אבל יותר מכל - מפחיד אותי לפתוח אתר חדשות.
כל פעם שאני פותחת אתר חדשות, עיני נקרעות לרווחה ואני עוברת מהר-מהר על הכתבות הראשיות. ונושמת לרווחה, כשרואה שאין שם את הצירוף של 'שם' 'פורסם' 'פיגוע' 'תאונה'.
אני יודעת שזה נשמע נורא, ואני יודעת שזה נשמע כמו זלזול בחיי אדם, אבל אני מתמלאת בהקלה כשאני רואה את זה. ומבינה. גם הפעם זה בסדר. גם הפעם.
ואז פתחתי אותו שוב, וראיתי. *'שני נערים נהרגו בערב שמחתורה בתאונת דרכים.'*
העדכונים המשיכו להגיע.
*הם היו בדרך לקרית מלאכי.*
מבית שמש יצאו לקרית מלאכי. דיברו על זה בטרמפים.
*הם מבית שמש.*
אוי לא. רק לא הוא.
*איתן פלמר וברכיה סוסלביץ הם הרוגי התאונה הקטלנית בערב החג*
לא. לא. לא. הלב מסרב לעכל, מסרב להאמין. העיניים נעתקות אל הצג, קוראות שוב ושוב את המילים. לא מאמינות.
הגוף קופא. איתן. וברכיה. שניהם. עכשיו. לא. לא יכול להיות.
יצאתי מהחדר, ונתקלתי באחותי. היא עוד לא שמעה. מביטה בי, בעליזות. הי, מה קורה?
אני משתדלת לסמן שהיא לא תדע. שולחת הודעה לאבא שלי, שיעדכן אותה. אני לא הולכת לעושת את זה.
בחוץ.
אוויר.
יורדת יורדת יורדת.
איילון.
דשא, רחב.
בית הספר.
*** לא תגיע לכאן מחר. היא תהיה בשבעה. היא - - -
לא. הלב מסרב להאמין. העיניים מכחישות את המראה. בטח טעיתי. לא קראתי נכון. דמיינתי - - -
מתוך תקווה קלושה שעוד פיעמה בי פתחתי שוב, וראיתי. *איתן פלמר וברכיה יצחק סוסלביץ הם ההרוגים*
*בית שמש מבכה את הרוגי התאונה*
אני מתיישבת. הלב מסרב לעכל. בני 19.בני 19! במה חטאו?!


ובום.

כד כסלו.
*הרב שטיינמן, מנהיג הציוד החרדי ליטאי נפטר*
לא. לא. שקט. לא מוכנה לקבל. לא מוכנה לעכל.

א שבט.
פותחת את ערוץ 7.
*הרב זאב קרוב...*
יוצאת. החוצה. נסערת. לא שמה לב למה שמסביבי.
****, מה קרה? כלום. הכל. העולם - - - הרב קרוב. עכשיו.

לא מוכנה.
לא מוכנה בכלל.

אשכרה.