נעים להכיר,
אני ארטי ואני מוותרת לעצמי.
לא. אני לא מאמינה לאנשים שמאמינים בי.
למה?
כי אמון זה דבר שברירי מדיי.
כי אני פוחדת לאכזב.
כי אני לא רוצה לנפץ את טיפת התקווה שעוד נותרה בי.
כלומר,
אני לא מאמינה בעצמי.
כן.
בשכל אני יודעת שאפשר אחרת.
אפשראפשראפשר.
אבל.
אני מיואשת מכדי להילחם.
אל תגידו שמותר להרפות,
אני יודעת.
כל מה שתגידו אני כבר יודעת בתיאוריה היפה ושמעתי כבר כמה עשרות פעמים, סביר להניח.
אתם יודעים מה הבעיה?
שהחיים שלי לא עובדים לפי התיאוריה היפה.
פשוט לא.
הכל במלחמה ודי קשה להלחם עם המציאות,
אני מותשית.
אז הרפיתי.
ועכשיו?
אין לי כח לחזור ולהלחם.
אולי עדיף חיים קטנים שכאלו.
הם לא עלובים,
פשוט -
- - -
פשרניים.
כן.
אני נכנעת.
נכנעת לקשיים ולמצוקות.
הקב"ה לא נותן לבן אדם ניסיון שגדול עליו,
אה.
בסדר.
אני שבעה מהקלישאות האלו.
אני בקושי יודעת איך לובשים את החיוך ההוא מחר בבוקר לעוד יום שצריך לצלוח פשוט כי כך צריך.
אז.
פשוט
הכי טוב שאתם יכולים,
זה אחרי המילים.
לבוא,
להחזיק לי את היד,
להסתכל לי עמוק בעיניים
ולנשום
יחד איתי
7-8-7
עמוק.
עמוק
לחבק אותי
לאפשר לדמעות שלי לזלוג מבלי להציע טישו.
מותר לכתפיים שלי לרעוד
לריאות להתכווץ במחנק
רק
תהיו.
בלי קלישאות מטומטמות.
אני לא טיפשה,
רק -
- - -
חלשה.
בחרתי שלא להתמודד כרגע עם הכל,
החלטתי שגדול עליי.
בבקשה מכם,
תכבדו.
ואם אתם רק רוצים לשמוע ולהנהן,
אין לי מספיק מקום בלב.
פשוט,
קחו מרחק.
לטובת כולנו.
אני אגואיסטית עכשיו,
אבל אתם יודעים
שבלי להשוויץ,
הלב שלי זהב.
ואני אצא מהבוץ הזה
ואחבק את כולכם
בחזרה
ואתן כל מה שיש לי לתת
(ויש לי.
באמת.
אני רק קצת חלשה עכשיו,
בבקשה תאמרו שזה בסדר)
ועכשיו?
תהיו שם בשבילי.
מחבקים
מנחמים
כמו מאשרים לי ונותנים לגיטמציה לזה שאני כרגע קצת הרבה קשה לי וזה בסדר כי כולנו בני אדם וזה בכלל לא הרבה מידי חריג ואני אהיה אחלה בסוף ממש עוד מעט הנה אני כבר קמה נכון
ואל.
אל תתנו לי לשקוע,
תזכירו לי מדיי פעם
(לפעמים,
לעיתים לא קרובות מדיי כדי שלא להעיק)
שהבטחתי לעצמי
שהבטחתי לכם
שיום אחד
אני אקום ואלחם
ואנצח
את הכל.
הכל
אתם שומעים?
גם את החלקים הבלתי מנוצחים
שהפעם
שוב,
נכנעתי להם.
(הלוואי שתבינו שזה לא כי.
אלא.
אוף.
תודה שאתם)
אני ארטי ואני מוותרת לעצמי.
לא. אני לא מאמינה לאנשים שמאמינים בי.
למה?
כי אמון זה דבר שברירי מדיי.
כי אני פוחדת לאכזב.
כי אני לא רוצה לנפץ את טיפת התקווה שעוד נותרה בי.
כלומר,
אני לא מאמינה בעצמי.
כן.
בשכל אני יודעת שאפשר אחרת.
אפשראפשראפשר.
אבל.
אני מיואשת מכדי להילחם.
אל תגידו שמותר להרפות,
אני יודעת.
כל מה שתגידו אני כבר יודעת בתיאוריה היפה ושמעתי כבר כמה עשרות פעמים, סביר להניח.
אתם יודעים מה הבעיה?
שהחיים שלי לא עובדים לפי התיאוריה היפה.
פשוט לא.
הכל במלחמה ודי קשה להלחם עם המציאות,
אני מותשית.
אז הרפיתי.
ועכשיו?
אין לי כח לחזור ולהלחם.
אולי עדיף חיים קטנים שכאלו.
הם לא עלובים,
פשוט -
- - -
פשרניים.
כן.
אני נכנעת.
נכנעת לקשיים ולמצוקות.
הקב"ה לא נותן לבן אדם ניסיון שגדול עליו,
אה.
בסדר.
אני שבעה מהקלישאות האלו.
אני בקושי יודעת איך לובשים את החיוך ההוא מחר בבוקר לעוד יום שצריך לצלוח פשוט כי כך צריך.
אז.
פשוט
הכי טוב שאתם יכולים,
זה אחרי המילים.
לבוא,
להחזיק לי את היד,
להסתכל לי עמוק בעיניים
ולנשום
יחד איתי
7-8-7
עמוק.
עמוק
לחבק אותי
לאפשר לדמעות שלי לזלוג מבלי להציע טישו.
מותר לכתפיים שלי לרעוד
לריאות להתכווץ במחנק
רק
תהיו.
בלי קלישאות מטומטמות.
אני לא טיפשה,
רק -
- - -
חלשה.
בחרתי שלא להתמודד כרגע עם הכל,
החלטתי שגדול עליי.
בבקשה מכם,
תכבדו.
ואם אתם רק רוצים לשמוע ולהנהן,
אין לי מספיק מקום בלב.
פשוט,
קחו מרחק.
לטובת כולנו.
אני אגואיסטית עכשיו,
אבל אתם יודעים
שבלי להשוויץ,
הלב שלי זהב.
ואני אצא מהבוץ הזה
ואחבק את כולכם
בחזרה
ואתן כל מה שיש לי לתת
(ויש לי.
באמת.
אני רק קצת חלשה עכשיו,
בבקשה תאמרו שזה בסדר)
ועכשיו?
תהיו שם בשבילי.
מחבקים
מנחמים
כמו מאשרים לי ונותנים לגיטמציה לזה שאני כרגע קצת הרבה קשה לי וזה בסדר כי כולנו בני אדם וזה בכלל לא הרבה מידי חריג ואני אהיה אחלה בסוף ממש עוד מעט הנה אני כבר קמה נכון
ואל.
אל תתנו לי לשקוע,
תזכירו לי מדיי פעם
(לפעמים,
לעיתים לא קרובות מדיי כדי שלא להעיק)
שהבטחתי לעצמי
שהבטחתי לכם
שיום אחד
אני אקום ואלחם
ואנצח
את הכל.
הכל
אתם שומעים?
גם את החלקים הבלתי מנוצחים
שהפעם
שוב,
נכנעתי להם.
(הלוואי שתבינו שזה לא כי.
אלא.
אוף.
תודה שאתם)
).
