או: בניין האמונה בשכל ורגש בעבודת ליל הסדר

(ואחרונה ... אולי)

בליל הסדר עם ישראל נולד, ובכל שנה כדברי הרמח"ל הידועים, מתחדש אותו כוח רוחני שהאיר בעבר, ומאיר כדוגמת הארת זמן יציאת מצרים. בכל שנה עם ישראל מתחדש, בכלל ובפרט. וסדר ליל פסח, על כל פרטיו, תפקידו לבנות 'צורת אדם' רוחנית שלימה, על כל מרכיביה. לחדש את עצמנו עם כל המרכיבים הרוחניים שצריכים להיכלל באישיות האדם.

יש באדם צד שכלי וצד רגשי. ואת שניהם אנו מחדשים ומעצימים, ע"י אכילת המצה ושתיית ארבע הכוסות.

המצה היא כנגד הצד השכלי, כמובא בספרי רבותינו בעלי הסוד, ששלוש המצות הן כנגד שלוש הספירות העליונות - חכמה בינה ודעת.

המצה נקראת בזוהר "נהמא דמהימנותא" - "לחם האמונה". הלחם, שמאכל הבסיסי של האדם, מבטא את הקשר היסודי בין הבורא לנברא, באשר בו תלויה נקודת החיים הגשמית שלו. מאכלים אחרים הם חיצוניים יותר, מסביב, אבל הלחם הוא הנקודה הפנימית של תלות הנברא בבורא. המצה, שהיא לחם טהור - קמח ומים בלבד בלי כל תוספת שהיא, אפילו לא אוויר, מבטאת את מהות הלחם הנ"ל בטהרתו.

ולפיכך המצה היא לחם האמונה, סגולתה היא להחדיר בנפש את האמונה הפשוטה, הבסיסית והתלותית, שלנו, בבורא עולם.

חז"ל אמרו ש'אין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' - הלחם קשור לעניין הדעת.

לעומת זאת, ארבע הכוסות מעצימות את הצד הרגשי; היין מבטא רגש, שמחה, והתלהבות, וארבע הכוסות מחדירות בנשמת האדם את ההתלהטות והעמקת הרגשות השואפים מעלה. היין של ארבע הכוסות הוא כמו המקבילה הרוחנית של דם האדם - "הדם הוא הנפש"החיות הפנימית, הלב; והמצות הן המקבילה הרוחנית של הגוף עצמו, העצמות, העצמיות, השכל והדעת.

וכדברי חז"ל שהלובן שבגוף בא מהאב, והאודם בא מהאם; מהלובן הם העצמות והמוח, והדם מהאודם ששייך לצד האם.

האב מבטא את צד השכל והדעת, ובמישור החינוכי זהו תפקידו, והאם מבטאת את צד הרגש, וזהו תפקידה במישור זה.

כך שהמצה היא כנגד ה'אב', והכוסות הן כנגד ה'אם'.

ובעומק, המצה היא כנגד ה'חכמה' שמכונה 'אבא' והכוסות כנגד הבינה שמכונה 'אמא', ומלבד זאת - גם המצות וגם הכוסות מתחלקות חלוקה פנימית לחכמה בינה ודעת, כדלקמן.

להפנמת האמונה בשכל ישנם שלושה שלבים - חכמה בינה ודעת, כנגד שלוש המצות.

המצה העליונה היא כנגד החכמה. חכמה היא עצם הידיעה - עצם האמונה הפשוטה במציאות הבורא. ולכן מכוונים עליה בברכת 'המוציא לחם מן הארץ' - הברכה שמבטאת את הקשר הנ"ל של הנברא לבוראו, הפשוט והבסיסי.

המצה האמצעית היא כנגד בינה. הבינה היא הבנת משמעות הדבר ועומקו - ולכן עליה מכוונים בברכת "על אכילת מצה" והיא הנאכלת לשם המצווה. מצוות אכילת מצה היא כנגד הבינה, הבנה מעמיקה של יסודות האמונה,ףמעבר לעצם ידיעתם.

המצה התחתונה היא כנגד דעת. דעת היא חיבור, כידוע, חיבור של האדם לאמונה שבתוכו, והפנמה של העומק שלמד והבין בשכלו. במצה זו מקיימים את הכורך, שהוא מנהג שישראל קיבלו על עצמם ולא מחמת ציווי התורה - שדבר זה מבטא קשר אישי וחיבור לתורה ומצוותיה, שהוא ה'דעת'.

כך שלוש המצות משלימות את התחדשות והתעצמות הצד השכלי באור האמונה.

כאמור, גם ד' הכוסות, אע"פ שהכותרת הראשית שלהן היא 'בינה', מתחלקות חלוקה פנימית לחכמה בינה ודעת.

הדעת, שהיא הפנמה של הדברים, מתחלקת לשתיים: הפנמה של החכמה, והפנמה של הבינה.

כוס הקידוש היא כנגד החכמה - בקידוש אני מכריזים על עצם יסודות האמונה, יציאת מצרים והבחירה בעם ישראל.

הכוס השנייה היא על ברכת 'גאל ישראל' הנאמרת לאחר המגיד - והיא כנגד הבינה - הבנה דרך סיפור יצי"מ כיצד מלכותו יתברך מופיעה בעולם.

הכוסות האחרונות הן כנגד הדעת - הפנמה של הדברים והכרה באמונה מתוך עצמיות הנפש, וע"פ הכרתה בחווית מציאות האלהות בחייה שלה.

הכוס השלישית נאמרת על ברכת המזון - כנגד 'דעת חסדים' המקבילה לחכמה. בברכת המזון האדם מודה על החיים שמקבל מהקב"ה ובכך מפנים בתוכו דרך החיים  והמזון שלו את עצם האמונה ואת תלותו בבורא.

הכוס הרביעית נאמרת על ההלל - כנגד 'דעת גבורות' המקבילה לבינה. (החסד מקביל לחכמה בציר הימין, והגבורה מקבילה לבינה בציר השמאל). ההלל של ליל הסדר עניינו הוא הודאה (ויש להאריך בזה בהיבט ההלכתי והרעיוני, ואין כאן מקומו). ההודאה נובעת מתוך האדם כשיש לו הכרה פנימית בהבנה של מציאות ה' והטוב הרוחני והגשמי שהטיב עימו. ההלל מבטא את החיבור הפנימי לאמונה בתצורה העמוקה יותר שלה, באופן של 'בינה' - הבנת העומק והתבוננות במהות ניסי יציאת מצרים.

יש עוד להאריך על דרך זו בביאור קערת הסדר ומה שבתוכה, שהם כנגד שבע הספירות התחתונות, והמיפוי שלהם מקביל בדיוק לזה של הספירות-

              זרוע חסד    ביצה גבורה,

                   מרור תפארת, 

             חרוסת -נצח  כרפס-הוד

                    חזרת - יסוד

ןהקערה עצמה שמאחדת את כל הכוחות יחד היא כנגד מידת המלכות, שעניינה הוא לבטא בפועל את מכלול המידות כדבר אחדותי.

ואין כאן מקומו, ותן לחכם ויחכם עוד.

בליל הסדר נבנה בעצמנו קומה חדשה, וניטען בכוחות נפש רוח ונשמה מחודשים לקראת המסע של תיקון העולם, שעם ישראל התחיל לצעוד בו לפני 3330 שנה, ובכל שנה ושנה מתקדמים שלב נוסף בדרך, וכל אחד ואחד מאיתנו - בחייו האישיים ובעבודת ה' הפרטית שלו - נוטל חלק באותו מסע, באותו תהליך של ההתעלות הקוסמית החובק אדם ועולם.

(הדברים מבוססים על שיחות הרש"ד פינקוס זצ"ל)

@רחפת..@נפשי תערוג@דגן ותירוש

@זוהרת בטורקיז@חיהל'ה @פסידונית @שמן פשתן @נפש חיה.@זאת עם השם
@מבקש אמונה@אניוהוא@חן,@המטיילת בארץ@ע מ@חסדי הים@אילת השחר @אורה2x@סלט@חרותיק@נחשון מהצפון

@ארץ השוקולד @שריקה@dawn@שירה(-8@חיטה קדומה@אהבת ישראל!! @מטילדה@רוקדת בגשם

@בת מלך =) @בת מלך!!!! @שמשועננים@שריקה@סוסה אדומה@!!מירב!!@כי בא אורך @אופטימיות

@יצוראחד@בבושקה@למה לא?@שום וחניכה@ציף@לב טהור@סתם 1...@כי בשמחה תצאו.

ואחרון @חביב שזורם

עוד סיפור, הפעם עם בחור. הבחורצ'יק שאני מדבר עליו הוא מוכשר בקנה מידה. מעמיק, חכם, נבון, בעל מידות, ו---מכיר היטב את מעלותיו. 

ובכן, קרה שבתקופה מסוימת בישיבה הבחור התחיל להתנדנד. פתאום הצוות אינו מרוצה ממנו. הוא נכנס לעימותים עימם. הוא אינו מרוצה מהצוות. הם "יורדים לחייו" ומשפילים אותו. הם אינם מכירים בערכו ובמעלותיו, וכו'. 

הקרוסלה מסתובבת שמאלה וצוברת תאוצה. קרב ההאשמות — ממנו אליהם ומאליהם אליו — מביא אותו מהר מאוד הביתה. זהו! אי אפשר לשרוד איתו יותר בישיבה. הוא מעיב על כל הסדר ועל כל ה"טעם הטוב" שבישיבה. 

"אז מה אתה אומר, שלוימי? תסביר לי בצורה פשוטה: מה קרה לאחרונה בישיבה"? "כלום. אין לי מה להסביר עוד. הם אנשים רדודים. לא מבינים אותי. חושבים שאני בשר ודם כמו כל שאר הבחורים בישיבה. לא מבינים שיש לי נפש. שיש לי נשמה מעמיקה. לא מאמינים שכשאני אומר משהו — אני מתכוון לכך ברצינות. חושבים שאני עוד איזה "מתבגר" שמנסה להתמרד עליהם, וצריך "להעמיד אותו במקום" באמצעות דיכוי מתמיד והשפלות חוזרות". 

אז אתה מרגיש שהם משפילים אותך? - "מאוד." "תגיד לי, שלוימי, מה בעצם אתה רוצה מהם?" - "שיבינו אותי"! "עוד משהו?" - "שיעריכו אותי". "עוד משהו?" - "שיכירו בי". 

כאן כבר עצרנו. כי פתאום לא דיברנו על הצוות. לא דיברנו על הישיבה. לא דיברנו על השפלות, ולא על ויכוחים. דיברנו על צורך. צורך עמוק מאוד. הצורך שיראו אותי. הצורך שיגידו לי שאני שווה. הצורך שמישהו שאני מעריך – יעריך גם אותי. 

"תגיד לי", המשכתי לשאול אותו, "אם מחר בבוקר ראש הישיבה היה קורא לך לחדר שלו, מניח יד על הכתף שלך ואומר לך: 'שלוימי, אני מעריך אותך. אני יודע שאתה בחור רציני. אני יודע שיש בך עומק. אני יודע שאתה רוצה טוב' – כמה מן הכעס היה נשאר?" הוא שתק. ואז חייך. "לא הרבה", הוא הודה. 

"אז יכול להיות", שאלתי בעדינות, "שכל המלחמה הזאת היא בעצם מלחמה על הכרה?" הוא שוב שתק. והפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר. "יכול להיות", הוא אמר לבסוף. 

וכאשר הגענו לנקודה הזאת, התחיל להתברר דבר נוסף. אדם שנלחם על הכרה, עושה לפעמים דברים שלא באמת מתאימים לו. הוא מתווכח יותר מדי. הוא מקצין. הוא מזלזל. הוא לועג. הוא חייב להוכיח. הוא חייב לנצח. הוא חייב להראות לאחרים שהם אינם מבינים, כדי להוכיח לעצמו שהוא כן. 

"תגיד לי בכנות", שאלתי אותו, "יכול להיות שהיו פעמים שלא באמת נלחמת על האמת – אלא על הכבוד שלך?" הוא הוריד את העיניים - "כן." "ויכול להיות שלפעמים זלזלת בערכים שהיו חשובים להם?" - "כן." "ויכול להיות שלפעמים ניסית להראות להם שהם קטנים ואתה גדול?" - "כן." 

וכאן קרה הדבר היפה: הוא לא נשבר. הוא לא הובס. הוא לא הוכרע. הוא פשוט פגש אמת. ופתאום נעשה לו קל יותר. כי כל עוד הוא היה משוכנע שהוא הקורבן היחיד בסיפור, הוא היה חייב להמשיך להילחם. אבל ברגע שהוא הסכים לראות גם את החלק שלו – המלחמה הפסיקה להיות נחוצה. 

"אתה יודע מה?" הוא אמר. "אני חושב שאני רוצה לדבר איתם." "להתווכח?" - "לא." "להסביר?" - "גם לא." "אז מה כן?" - "לבוא עם דגל לבן." אבל לא דגל לבן של אדם שהפסיד. דגל לבן של אדם שהבין שהניצחון אינו הדבר החשוב ביותר. דגל לבן של אדם שהבין שאפשר לומר בפשטות: "רבותיי, גם אני תרמתי למריבה הזאת. גם אני רציתי מכם הכרה. גם אני נפגעתי. גם אני ניסיתי לפעמים להכריח אתכם לראות אותי. 

והאמת היא, שכמה שאני נראה חזק – אני עדיין צריך לשמוע מכם לפעמים שאני בסדר".

וזוהי, אולי, אחת המתנות היפות ביותר של הענווה: היא אינה גורמת לאדם לחשוב פחות על עצמו. היא גורמת לו פחות לעסוק בעצמו. היא אינה מוחקת את המעלות - היא משחררת את האדם מן הצורך להוכיח אותן בכל רגע מחדש.

מי זה?

במיוחד!

משהו שיושב לי על הלב תקופה ואני לא רוצה

לפתוח עם המשפחה

כי זה יכול להעכיר אווירה וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.

אחותי הגדולה ואני לא תמיד היינו החברות הכי טובות.

קשר סבבה היו שנים יותר, היו שנים פחות.

היא התחתנה כמה שנים לפניי

והכל ממש בסדר,

אני נשואה עם המשפחה שלי,

היא נשואה עם המשפחה שלה.

באופן כללי היא בקשר הרבה יותר טוב עם המשפחה של בעלה מאשר המשפחה שלנו.

שם היא מרגישה ממש ממש חלק.

היא מגיעה לכל האירועים, הם נמצאים אצלם המון,

היא בקשר ממש טוב עם האחיות שלו.

ממש חלק מהמשפחה לגמרי.

בדיוק הפוך מאיך שהיא מרגישה איתי.

לאירועים שלי היא אפילו לא תמיד באה.

לכל מיני דברים שאני מזמינה היא די מתחמקת.

והשבת,

מישהי מהמשפחה

הייתה אצלה עם בעלה והילדים,

ופתאום הבנתי משהו,

שאני אף פעם לא הייתי אצלה בבית.

היא מעולם לא הזמינה אותי, או מישהו מהילדים שלי,

או את בעלי.

אין שום שיח כזה.

איזה פעמיים כשעברנו קרוב לעיר שהיא גרה בה,

אפילו הזמנתי את עצמי,

ופעם אחת היא פשוט לא ענתה כל היום,

ופעם השנייה היא התנצלה שהיא לא בבית.

אבל היא אף פעם לא אמרה,

אבל תבואו ביום אחר, בואו ננסה פעם אחרת.

אף פעם לא הזמינה מיוזמתה

אותנו אליה.

אני לא יודעת אם הבעיה היא אצלי או אצלה.

אולי זו פשוט תחושה כללית.

אני מרגישה שלפתוח את זה ייצור אווירה עוד יותר כבדה וממש ריב.

אני יושבת עם עצמי, ודי מתוסכלת.

לא כי אכפת לי מביקור כזה או אחר,

מעוד פעם לבוא אליה או שהיא תבוא אליי,

אלא פשוט

כי האווירה במשפחה לא כל כך

זורמת מאוחדת ומגובשת, והם פשוט

לא מרגישים חלק מאיתנו.