הם דוחפים לי כדורים במינונים גבוהים בלי לספר לי מה האבחנה.
ואני לא אחת ששואלת. אני רק בולעת את הדמעות ואומרת תודה.
הם זורקים את המילה דיכאון כל הזמן, אבל איזה דיכאון זה? זו עדיין הדיסתימיה? זה משהו חדש? זה ימשיך לנצח, הדבר הזה שאני סוחבת כבר כמה שנים טובות, אם לא כל חיי?
כואב לי. כל הזמן כואב לי. אני לא רוצה למות, עברתי מספיק הפחדות וטיפולים, אבל אני לא רוצה לחיות. אני רוצה לשכב במיטה עד סוף חיי.
כואב לי כל כך ואף אחד לא מבין את זה. הם חושבים שאני עוד לא התבגרתי או שאני מגזימה, אז אני עושה דברים כדי לצעוק הצילו.
אבל איך זה שכשניסיתי להתאבד לפני חצי שנה הביאו לי פסיכיאטרית שפתרה את זה בלא כלום? הם לא עשו כלום, כלום! השאירו אותי עם 2.5 מיליגרם אריפליי ושיחה עם עוסית פעם בשבוע.
אז נכון, הפסיכיאטר החדש העלה לי את המינון והוסיף כדור חדש במינון גבוה מאוד. ונכון, התחלתי טיפול חדש עם פסיכולוגית.
אבל אני לא מבינה למה לא מאשפזים אותי.
לא שאני מסוכנת לעצמי, אני לא אעשה כלום כי אני כן רוצה לחיות, אני רוצה להיות אמא יום אחד. אבל האם זה בכלל אפשרי?
האם זה בכלל רצון טוב? מי אני, שאהיה אמא?
חולת נפש. מופרעת.
אולי אני רוצה להיות אמא כדי להיות האמא שאני לא קיבלתי. אחת שמקשיבה, שמבינה, שעוזרת. שלא בוכה בסתר כל פעם שמעלים לי את המינון. שלא קמה והולכת כשאני אומרת שכואב לי ואני צריכה עזרה.
אולי אני בכלל צריכה לסגור את עצמי בחדר. לא שאני מסוכנת, אבל ככה יכאב לי פחות. ככה לא אפגוש את העולם הנוראי הזה.
ואולי אני אסבול יותר.
איך זה שאני עוד שניה בת 19, ועדיין מרגישה כאילו אני בת 12?
ואל תגידו לי שזה עניין של בחירה. אל תגידו לי שזה גיל ההתבגרות. אל תגידו לי לחייך וזה יעבור.
כואב לי. ואני צריכה עזרה.
ואני לא אחת ששואלת. אני רק בולעת את הדמעות ואומרת תודה.
הם זורקים את המילה דיכאון כל הזמן, אבל איזה דיכאון זה? זו עדיין הדיסתימיה? זה משהו חדש? זה ימשיך לנצח, הדבר הזה שאני סוחבת כבר כמה שנים טובות, אם לא כל חיי?
כואב לי. כל הזמן כואב לי. אני לא רוצה למות, עברתי מספיק הפחדות וטיפולים, אבל אני לא רוצה לחיות. אני רוצה לשכב במיטה עד סוף חיי.
כואב לי כל כך ואף אחד לא מבין את זה. הם חושבים שאני עוד לא התבגרתי או שאני מגזימה, אז אני עושה דברים כדי לצעוק הצילו.
אבל איך זה שכשניסיתי להתאבד לפני חצי שנה הביאו לי פסיכיאטרית שפתרה את זה בלא כלום? הם לא עשו כלום, כלום! השאירו אותי עם 2.5 מיליגרם אריפליי ושיחה עם עוסית פעם בשבוע.
אז נכון, הפסיכיאטר החדש העלה לי את המינון והוסיף כדור חדש במינון גבוה מאוד. ונכון, התחלתי טיפול חדש עם פסיכולוגית.
אבל אני לא מבינה למה לא מאשפזים אותי.
לא שאני מסוכנת לעצמי, אני לא אעשה כלום כי אני כן רוצה לחיות, אני רוצה להיות אמא יום אחד. אבל האם זה בכלל אפשרי?
האם זה בכלל רצון טוב? מי אני, שאהיה אמא?
חולת נפש. מופרעת.
אולי אני רוצה להיות אמא כדי להיות האמא שאני לא קיבלתי. אחת שמקשיבה, שמבינה, שעוזרת. שלא בוכה בסתר כל פעם שמעלים לי את המינון. שלא קמה והולכת כשאני אומרת שכואב לי ואני צריכה עזרה.
אולי אני בכלל צריכה לסגור את עצמי בחדר. לא שאני מסוכנת, אבל ככה יכאב לי פחות. ככה לא אפגוש את העולם הנוראי הזה.
ואולי אני אסבול יותר.
איך זה שאני עוד שניה בת 19, ועדיין מרגישה כאילו אני בת 12?
ואל תגידו לי שזה עניין של בחירה. אל תגידו לי שזה גיל ההתבגרות. אל תגידו לי לחייך וזה יעבור.
כואב לי. ואני צריכה עזרה.
