החיים האלו מתישים אותי.
ולא, אין לי כח אליהם.
תכלס, אין לי באמת סיבה טובה.
אני סתם מסבכת את עצמי.
כל פעם מחדש.
על כל שטות.
אוף.
באלי-------------------------------------------------------------------------------
לוידעת מה באלי.
נראלי שכבר כלום.
לא רוצה כלום.
אלא אם כן יש לכם להציע לי איזשהו טוב כזה, שלם.
שאין בו פחד וצער וכאב.
וסיבוכים.
בתוך עצמך.
ועם המשפחה.
והחברות.
והעולם.
רק טוב.
אם יש לכם משהו כזה להציע לי, אני באה.
תוך אלפית שניה. אתם תראו!
לא תצטרכו לשדל אותי ולא לזרז.
אני באה. מיד.
אבל לאאעעעעעעעע.
פחחח עננהה...
את באמת חושבת שיש דבר כזה?
הוא לא יגיע אף פעם.
תמיד יש מאבק, ומלחמה.
בכל יום מחדש.
בכל דקה מחדש.
בכל שניה מחדש.
זה ממלא אותי.
מתיש.
לי כבר אין כח למלחמות.
כי גם אם ** ו-**** ו-*** ו********* ו***************************************************************************************************************************************************
כל אלו, יפתרו,
ומשום מה יש לי בלב איזשהי וודאות שזה יקרה,
מיד תבוא מלחמה חדשה.
משהו שאני אפילו לא יכולה לדמיין.
כי אם אני אצא מכל מה שיש לי עד עכשיו- אני אצטרך לצאת חזקה כל כך. גדולה כלכך.
רק בגלל שהכאבים עכשיו הם גדולים כל כך.
מי שיבוא אחר כך-
לא כדאי לי לדמיין.
אז אוף.
כי אין מנוחה.
כי לנצח ישאר רע וקשה.
כלשהו.
כל התקופה האחרונה,
אני כבר לא מרגישה את הכאב.
אני מזהה, את כל המקומות שבהם לפני חודש הייתי נושכת לעצמי את השפה מבפנים, ותוקעת ציפורן עמוק בתוך האצבע שליד.
צורחת------------------------------------------------
בתוך הלב.
ועכשיו, הכל כאילו עובר לידי.
לא נוגע אלי בכלל.
מתעקשת לשמור על איזו שמחה מטופשת שאולי תהיה טובה- בזמן אחר.
לא עכשיו כשבלב שלי יש מצבורים שלמים שחייבים להתפנות,
ואם אמשיך עם השמחה הזאת, הכיסוי, ההסתרה,
אני אשכנע את עצמי כל כך חזק שאין באמת כלום, והכל סתם דמיונות והגזמות.
ואמשיך לשתוק ולשתוק ולשתוק--------------------------------------------------------------------
עד שהכל יתפוצץ.
ואני אהיה משוגעת.
רוצה כבר להיפטר מהכל.
להיות קלה וריקה.
פשוט להיות.
וליל הסדר הזה.
כמה שאני מפחדת ממנו.
יאאבללהה
לארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלארוצהלאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!
יאבללה.
שוב פעם.
הם והם והם והיא.
בעיקר הם.
אבל לא רק. בכלל לא.
כל כך הרבה כוחות נפש זה דורש ממני כל המפגשים האלו.
עוד לא הייתה פעם,
שיצאתי ממפגש כזה,
ולא ברחתי מיד לאוזניות, לשירים.
כי באמת אני חייבת את זה
כמו אוויר לנשימה
אחרי כל מפגש כזה.
דיכאון.
שאין סיכוי
שלעולם לא אשתנה.
קשה לי כל כך איתם.
איזה דפק.
למה כל מפגש הכי פשוט ויומיומי עם אנשים מתיש אותי כל כך????
למה לא בטבעיות ופשטות אף פעם?????
אוףףףףףףףףףףףףףףף.
זה לא חיים.