(לא באמת מרור, דווקא יותר חרוסת. יאמי)
בחג פסח באמת יש סגולה לגאולה. באמת אפשר לעשות דברים כפי שלא עשינו מעולם.
אני חושבת שגיליתי שביל חדש, דרך אחרת להגיב למציאות, לקרוא אותה ולהתבונן בה.
בסך הכל קראתי ספר, אבל היו בו רעיונות שהפכו לי את כל המחשבה. חוויות שאני חווה זמן ארוך קיבלו מילים וצורה בזכותו והתעבו.
אני חושבת שעייפתי מהאש הבודדת, המכלה והשורפת.
פתאום אני מפנימה איך האש הזו שלא מתפשרת על אף מילימטר מהאמת -
לא רק שמטיחה אותי ללא רחם אך הקרקע ומותירה אותי פזורה ושבורה,
היא בעיקר מתעקשת לספר לי שאני למעלה, כדי שלא אשבר מהפער בין הדמיון לבין המקום שאני בו באמת. זו תגלית קשה.
זה כמו מצה -
כשמוסיפים קמח, צריך להוסיף מים בפרופורציה המתאימה, וכן להפך. הפרת האיזון יוצרת עיסה חסרת תועלת.
כשהשפע מגיע בלי הלימה לכלים הוא נשפך ונפסד. לעתים הוא גם מלכלך את הסביבה.
התלהטות האש ללא גבול גורמת לה לניתוק שמוציא אותה מתחומי הרלוונטיות, ואף יותר מכך - הופך אותה לשקרית.
עכשיו אני מבינה למה הכוחות שלי נגמרים. במקום לחיות את המציאות אני נאלצת לתחזק ללא הרף דמיון כוזב. במקום לעבוד עם הקיים אני נלחמת בו.
עד לא מזמן כל כך הזדהיתי עם הלהבה ולא הבנתי למה השיר נגמר בנימה של תמיכה בברוש. אפילו קצת כעסתי. באמת לא הבנתי ולא האמנתי.
ועכשיו,
עכשיו אני מתחילה להבין את יופי הברוש. פתאום מבעד לשלוות היציבות אני מבחינה בחירות עדינה, צנועה ומהפנטת. פתאום יש בה בנורמליות משהו שמושך אותי לגלות את סודו. סוד מסוג אחר, שלא זקוק לזיקוקים. הוא בבית שלו, יושב ומשחק בקלפים עם הקטנים, משחיל עווית פנים משעשעת או חיוך רך. אולי אחר כך חותך סלט ורוקד לצלילי המוזיקה הממלאת את חלל הסלון.
אני לא חושבת שמשמעות הדבר היא זניחת הלהבה, אבל מיתון שלה והקשבה לתדרים אחרים יכולה להיטיב.
ובעצם זו יציאה לעבודה של שינוי הרגלים פנימיים והחלפת משקפיים. מתחילים לראות אור, אבל זה מפחיד באופן שאין לתאר מכל כך הרבה בחינות. (אני חושבת שאני בעיקר מתביישת. זה כמו לספר על יצירת פאר ולגלות נייר לבן עם כמה שרבוטים.)
"מבלעדיך אין עזרה וישועה"
- לקראת נישואין וזוגיות