ממ.. פסח..
טוב.. אז עוד שניה נכנס החג..
אבל היא חייבת להספיק לקרוא משהו לפני..
והוא בפלאפון..
ועוד 20 דקות שקיעה..
טוב 20 דקות.
היא קראה 10 דקות.
היה כתוב שם שבפסח לא מספיק לנקות את החמץ החיצוני,
שצריך גם לנקות את כל החמץ הפנימי.
וזה היה כתוב יפה.
והיא הרגישה רוצון אמיתי כזה להיות נקיה באמת.
ולהוציא את כל החמץ.
אז היא ישר התחילה למחוק חצי מהשירים שלה.
כל מה שהזכיר לה חמץ.
היא מחקה ומחקה.
ותוך כדי שהיא מחקה הם הופעלו לרגע ונמחקו מיד.
ושקיעה כבר עוד רגע.
אבל חייבים לסיים את כל החמץ.
ואז בשיא הטבעיות צופיה שאלה אותה
את עוד שומרת שבת??
מהה?? מה השאלה בכלל?
היא ענתה שברור!
והודיה ענתה (בעוקצנות כמובן) "את לא זוכרת איך היא בכתה על ביהמ"ק??"
ממ..
טוב הם סתם מוזרות.
העיקר שהיא סיימה למחוק את השירים.
היא נכנסה לחג עם חיוך.
לא היה לה כוח ללכת למרכז.. כי תחיה לא פה..
אז.. אין לה מה לעשות שם..
היא התפללה בהית.
והייתה לה תפילה מהממת.
היא הרגיעה באמת נקייה.
והיא חייכה. הנפש שלה קבלה את מה שהמא ככ התגעגעה אליו.
לקח זמן. והיא סבלה המון, אבל בסוף, היא קיבלה.
היא התחילה לקרוא את החוברת של התקדמות בתיקון הנפש. אבל היא נרדמה אחרי עמוד וחצי.

אבא שלה חוזר מהתפילה,
קדש, למה כולם פה מפגרים?? למה האנשים בבית שלה לא יודעים לעמוד ולסתום חמש דקות בקידוש?
למה תמיד אבא שלה מקדש לעצמו??
ו.. הו הו.. אוי ואבוי אם מישהו יעיז להעיר משהו על הרעש..
יאכלו אותו שם בלי מלח.
היא יודעת את זה.
מניסיון.
היא.
ועכשיו קר לה.
ועכשיו "ורחץ"
ועוד לפני שאבא שלה מנסה להגיד מילה, אח שלה כבר אומר לו מראש שלא יחפור הפעם.
הוא רוצה זמן לאכל..
למה הוא כזה??
איכ.
יש לו יציאות.
היה בא לה להסתים אותו..
אבל היא יודעת שזה יעלה לה..
אז היא תעשה פרצוף ותסתום.
כרגיל.
כשהיא אומרת משהו אוכלים אותה.
לה תמיד מוטב לשתוק.
כרפס- שוב התלונות של אורי.. "מי שטף את החסה?? איכ יש לשלי חורים!"
והיא.. שוב שולת את עצמה, מה הבעיות של הילד הזה??
למה הוא תמיד מתלונן?
אבל אז אבא כעס עליה,
מה את לא יודעת שהוא אוהב חסות יפות?
והיא כבר לא ידעה מה היא עוד אמורה לדעת ולחשב מראש.
מהה?? מה הבעיות שלהם?
שיגידו תודה שהיא שטפה תחסות ויסתמו.
עכשיו היא כבר התחילה להחמיץ פנים.
הי הרגישה איך הם הולכים לחצות את כל הגבולות.
הם הריצו את העסק עד למגיד.
כי אח שלה צריך זמן לאכל.
אז כולם באוירה פח מריצים את האגדה.
טוב..
ואז מגיד. והם התעכבו קצת על כמה דברים.
שלכאורה גם לה היו נראים קצת מיותרים.
אז צופיה זרקה להם הערה..
ואז הכל התפוצץ.
הוא וצופיה התחילו עם וויכוחים עוקצניים.

אוי.. היא ככ ראתה את זה מסתיים רע.
כן ככה זה הסתיים.
הם סיימו להריץ.
והגיעו לשולחן עורך.
כולם ירדו עליה שהיא "צמחונית" וחסרת טעם.
למה?
אה.. רק כי כבש טיפה מגעיל אותה, ומכינים לה אוכל אחר..
היה לכולם קשה עם זה.
הם העדיפו שתסבול, ושלא יביאו לה משהו שונה.
כי כשמביאים לה משהו שונה, זה יכול אולי באיזושהי צורה לומר שלאמא אכפת גם ממנה.
ו.. ממ.. זה לא נחמד להם לדעת את זה.
סיימו את הסדר.
היא חילקה את כל הפרסים לאחים שלה.
כל אחד יצא עם 25.
כן..
זה הרבה.
השעה שלוש.
היא עותה למיטה ועותה חושבים.
ישול להיות שהיא יכלה להיות נחמדה יור היום.
יכלה להסתכל על כולם עם יותר עין טובה.. יכול להיות שכאן וכאן וכאן היא לא הייתה צריכה לשתוק.
היא מרגישה כבר יותר טוב.
יש לה תקוות בלב לגבי יום המחרת.
היא אומרת קריאת שמע.
מדברת קצת עם ה' כי היום התחילה לחזור אליו.
ו.. היא הולכת לישון.

בוקר.
היא התעוררה 100 פעמים מהשעון מעורר של צופיה.
והיא לא יכלה לור לה לכבות.
בוקר סיוטי.
צופיה אפילו לא ישנה בחדר.
כמו מסכנה היא זרקה את הפוך שלה על הפלאפון וחזרה לישון.

12 היא קמה.
אבא בא להעיר אותה.
היא התלבשה.
ברכות השחר.
קידוש.
(היא ישבה ליד אבא שלה..
כי אתמול עשו שינויים לכבוד ליל הסדר ושמו שם את אח שלה הקטן,
אותה העיפו לצד השני של השולחן. אבל הבעיה עכשיו הייתה שאורי, אשכרה התחיל לבכות כי היא שבה לו במקום של עצמה.. כולם התחילו לצעוק עליה, שהיא ילדה קטנה ומה היא נלחמת עם צוציק בכיתה ה',
היא הרגישה איך צריך רק עוד מילה כדי לפוצץ אותה סופית.
הבעיה הייתה שהמילה הזאת הייתה מאבא שלה.
מהאיש היחיד שם שקשה לה לכעוס עליו.
אוי.. כמה שהיא אוהבת את אבא שלה.
האנשים שאתה הכי אוהב פוגעים בך הכי קשה,
הוא אמר לה שהיא אחראית תמיד לכל העצבים והבלאגן,
שהיא תמיד מציטה את האוירה. שהיא מקלקלת אותה.
היא הייתה בשוק.
ואז הבטיחה לו שבארוחה הזאת היא מבטיחה לא לקלקל את האוירה.
היא סיימה להגיש לכולם את האוכל ונכנסה לחדר.
השעה הייתה כבר שתיים.
אז.. טוב.. היא התפללה מנחה, אחכ מוסף, אחכ
אמרה את כל קריאת שמע כי לא אמרה בבוקר.
ולא היה לה מושג אם זה מותר בכלל.. והיא בכתה.. מלא.. גם כי הייתה פגועה ומרוסקת, וגם כי מצאה אבא אחר להתפרק עליו.
ואז הלל.
והיא המשיכה לבכות.
הרבה זמן שהיא לא בכתה ככה.
ממ.. עלינו לשבח.
טוב.. נגמר לה מה להתפלל ועדיין ממש לא התחשק לה לצאת..
היא שלפה תהילים
התחילה לקרוא בקצב מסחרר.
עד שהראש כבר כאב.
אחרי שסיימה את ה"יום"
היא נשמה עמוק ויצאה.
הם כבר כמעט סייו לאכל.
מזל שהיא לא הפריעה..
נראה היה לה שבאמת הייתה להם אחלה אוירה.
בהתחשב בזה שאח שלה יצא בעצבים מהבית עוד לפני שהם התחילו לאכול.
ובהתחשב בזה שהאוירה הייתה דיי קודרת בשולחן.
בלי מילים היא אכלה את האוכל הקר שלה.
והיא החליטה שהיא צריכה להיות לבד.
היא חייבת להיות לבד.
ממש לבד.
חייבת להיות איך שהיא הרגישה.
מהר היא לבשה שמלה קייצית ויפה.
ארזה תיק עם סד"ש ספר ומים, והתכוונה לצאת.
אליהו שאל אותה לאן היא הולכת, היא ענתה "ליער" כמעט בטבעיות.
הוא צחק ושאל אם היא הולכת להבודד או מה?
היא ענתה שכן והלכה מהר. תוך שהיא שומעת אותו ואת אוריאל מתבדחים על הסיטואציה.
מה הבעיות שלהם? חשבה.
טוב.. שיערב להם.

היא הלכה.. ושרה.
וחייכה.
היא הלכה ביער,
היא ידעה שהיא לא לבד.
הוא היה איתה.
ככ קרוב.
היא דברה איתו.
ושרה לו.
ושמחה בו.
והודתה לו.
ולא הפסיקה לדבר איתו.
היא הרגישה ככ שלמה.
כאילו משו אותה מתוך הבוץ קילחו אותה ושמו לה כתר יהלומים.
היא חייכה חיוך ענק.
התפעלה מהיופי המופלא הזה.
ואז היא נזכרה איזה מדהים הוא.
איך הוא כזה טוב ומטיב.
היא קלטה כמה היא היא צריכה אותו.
נזכרה כמה היא אוהבת אותו.
היא רצתה לחבק את כל הייקום.
הרכישה רגש חזק של אהבה לכל דבר שקיים.
היא נזכרה בו סוף סוף.
נזכרה איך הוא תמיד תמך בה.
והיא שובושוב שכחה אותו.
התעלמה מנוכחותו.
היא ככ התגעגעה אליו.
אוייש כמה היא אוהבת אותו.
העולם לא ידע אהבה כזאת.
הכל היה ככ יפה.
והוא היה לה שם כמו אור עצום ותוך חושך אינסופי.
ומרוב שהאור שלו היה עצום, היא לא הצליחה לראותה דבר מלבדו.
היא הרגישה הכל.
וחייכה בלי סוף.
היה לה ככ הרבה אור וטוב.
חיוך שרק הוא יכול לגרום לה לחייך.
חיוך של וואו.
היא בכתה מאושר.
ורקדה משמחה.

היא רצתה רגעים של שקט.
של הקשבה לטבע.
היא שתקה והתמקדה בציוצי הצפורים.
הסתכלה על שירתם של העשבים.
היא שאבה חיים מהטבע.
הגיעה במוח לתובנות עמוקות.
הצליחה להמשיל כל דבר ודבר בטבע אל חייה שלה.
היא הרגישה כמו ציפור ששוחררה אחרי זמן ארוך בו הייתה כלואה.
הרגישה כיצד היא יוצאת ממיצר אחר מיצר.
הרגישה איך היא משחררת את נפשה לאט לאט.
הרגישה איך העול יורד לו לאיטו.
הכל התבהר פתאום.
כמו נפקחו עינייה לאחר עוורון מוחלט וממושך.
אושר כזה היא עוד לא ידעה.
והיא ישבה שם, על הדשא, בתוך היער, תחת העצים, ופתחה אל הספר שהביאה עימה.
ספר על תיקון הנפש.
זה ככ התאים לה עכשיו.
היה ככ נכון ומדוייק לה באותו הרגע.
היא למדה בשקידה.
אכלה סעודה שלישית.
ברכה בכוונה ודבקות,
קפלה את העסק.
השיכה לחייך את החיוך שאין דומה לו, והחלה לחזור לביתה.
הרי זה לא נחמד להשאר בלילה ביער.

כל הדרך המשיכה לדבר איתו.
הוא הלך איתה הבייתה,
יד ביד.
היא חייכה והרגישה כיצד גם הוא מחייך.
גאה בה.
גאה בה על הדרך שבחרה.
ונכון כולו לעשות הכל כדי לסייע בידה.
כמה הוא אוהב אותה.
כמה הוא נותן לה.
לפעמים היא מכרץאיבה לו ככ, אבל הוא לא מפסיק להאמין בה.
כל יום מאמין בה מחדש גם עם כבר שבוע היא הוכיחה שאין לו סיבה.
ולא משנה מה היא עושה, כמה היא מאכזבת ונכשלת, הוא תמיד איתה, אוהב תומך ועושה הכל כדי שיהיה לה טוב.
היא לא יכלה לבקש טוב ממנו.

היא הגיעה הבייתה,
וכולם התפוצצו מצחוק.
היא שאלה מה מצחיק,
הם לא הצליחו לנשום מרוב צחוק.
ואז הודיה אמרה לה,
את רצינית?! התבודדות??
וכולם שוב פרצו בצחוק.
ואז היא נזכרה שהם מזלזלים בכל דבר שקשור לזה.
והם ירדו עליה עד שרסקו וניכסו אותה לגמרי.
עד שהיא פשוט נכנסה לחדר הם לא הפסיקו לחפור.
איך היה?
בכית?
נו.. מצאת שם עוד מתבודד מטומטם?
סגרתם חתונה?
גילית את האור?
תגלי לנו איך ה' נראה..

היא לא האמינה שהיא קשורה באשכרה בקשר דם לחבורת מפגרים האלה.
כשהיא כבר נכנסה לחדר וסגרה אחריה את הדלת
היא שמעה את אימה אומרת, טוב נו.. אנחנו היינו קצת חסרי טאקט.
קצת??! חשבה לעצמה.
ממ.. אתם לא נפגשתם עם טאקט בחיים!
אתם חיים בתוך החוסר הזה.

אז הם הצליחו לנכס אותה.
ומהאור הגדול שהייתה בו ירדה חזרה וחושך.
הם הצליחו.
הם שונאים לראות שטוב לה.
זה כואב להם.
הם תמיד יצאו דרך לכלות את הטוב שלה כמה שיותר מהר.
אז היא חיגתה בחדר שתצא שבת,
ואז היא דברה עם תחיה.
והיה לה מנוכס.
ואז היא החליטה שהיא צריכה לכתוב את זה.
לפני שהלב התפוצץ מרוב רגשות.
אה.. ואח שלה חזר.
היא לא יודעת איפה הוא אכל סעודת שבת.
והוא היה נראה לה קצת מסכן.

היא שכבה במיטה עצובה.
והתחילה לכתוב.
כתבה וכתבה.
כאילו לא יהיה לזה סוף.
זה מה שיצא.

תוך כדי שהיא כתבה
נזכרה שהיום היה לה גם ככ טוב.
וחיוך קטן התגנב אל עיניה..
ועבר אל שפתיה.
ועכשיו..
עכשיו היא מחייכת.

היא עברה יום ארוך.
מלא.
מוזר.
קשה.
מיוחד.
יום מלא בהכל.
אבל היא בהחלט הרגישה שהיא יצאה ממצריים בפסח הזה.
הוא היה קשה ומשמח ומרוממם.

אה.. והיא חושבת לעבור לנוקיה.
היא תראה.
אולי זה יהיה יציאה לחירות נוספת.


@קצת ערפל

@-אני בעצמי-

@-פשוט אני-
זה ארוך..
תעדכנו אם קראתם הכל...

@קצת ערפל

@-אני בעצמי-

@-פשוט אני-

שימחת

אני אוהבת אותך גם המון המון!

@-אני בעצמי-

@-פשוט אני-

זה הנורמאלי..

ממ.. פסח..

טוב.. אז עוד שניה נכנס החג..

אבל היא חייבת להספיק לקרוא משהו לפני.. 

והוא בפלאפון..

ועוד 20 דקות שקיעה.. 

טוב 20 דקות.

היא קראה 10 דקות.

היה כתוב שם שבפסח לא מספיק לנקות את החמץ החיצוני, 

שצריך גם לנקות את כל החמץ הפנימי.

וזה היה כתוב יפה.

והיא הרגישה רצון אמיתי כזה להיות נקייה באמת.

ולהוציא את כל החמץ.

אז היא ישר התחילה למחוק חצי מהשירים שלה.

כל מה שהזכיר לה חמץ.

היא מחקה ומחקה.

ותוך כדי שהיא מחקה הם הופעלו לרגע ונמחקו מיד. 

ושקיעה כבר עוד רגע.

אבל חייבים לסיים את כל החמץ.

ואז בשיא הטבעיות צופיה שאלה אותה

את עוד שומרת שבת??

מהה?? מה השאלה בכלל?

היא ענתה שברור!

והודיה ענתה (בעוקצנות כמובן) "את לא זוכרת איך היא בכתה על ביהמ"ק??"

ממ..

טוב.. הם סתם מוזרות.

העיקר שהיא סיימה למחוק את השירים.

היא נכנסה לחג עם חיוך.

לא היה לה כוח ללכת למרכז.. 

כי תחיה לא פה..

אז.. אין לה מה לעשות שם..

היא התפללה בבית.

והייתה לה תפילה מהממת.

היא הגיעה באמת נקייה.

והיא חייכה. 

הנפש שלה קבלה את מה שהיא ככ התגעגעה אליו.

לקח זמן. 

והיא סבלה המון

אבל בסוף

היא קיבלה.

היא התחילה לקרוא את החוברת של התקדמות בתיקון הנפש. 

אבל היא נרדמה אחרי עמוד וחצי.

אבא חזר מהתפילה, 

קדש 

למה כולם פה מפגרים?? 

למה האנשים בבית שלה לא יודעים לעמוד ולסתום חמש דקות בקידוש?

למה תמיד אבא שלה מקדש לעצמו??

ו.. הו הו.. אוי ואבוי אם מישהו יעז להעיר משהו על הרעש.. 

יאכלו אותו שם בלי מלח.

היא יודעת את זה.

מניסיון.

קר לה. 

"ורחץ"

ועוד לפני שאבא שלה מנסה להגיד מילה, אח שלה כבר אומר לו מראש שלא יחפור הפעם.

הוא רוצה זמן לאכל..

למה הוא כזה??

איכ.

יש לו יציאות.

היה בא לה להסתים אותו..

אבל היא יודעת שזה יעלה לה ביוקר..

אז היא תעשה פרצוף ותסתום.

כרגיל.

כשהיא אומרת משהו אוכלים אותה.

לה תמיד מוטב לשתוק.

כרפס

שוב התלונות של אורי.. "מי שטף את החסה?? איכ יש בשלי חורים!" 

והיא.. 

שוב שואלת את עצמה, מה הבעיות של הילד הזה?? 

למה הוא תמיד מתלונן?

אבל אז אבא כעס עליה,

מה את לא יודעת שהוא אוהב חסות יפות?

והיא כבר לא ידעה מה היא עוד אמורה לדעת ולחשב מראש.

מהה?? 

מה הבעיות שלהם? 

שיגידו תודה שהיא שטפה ת'חסות ויסתמו.

עכשיו היא כבר התחילה להחמיץ פנים.

היא הרגישה איך הם הולכים לחצות את כל הגבולות.

הם הריצו את העסק עד למגיד.

כי אח שלה צריך זמן לאכל.

אז כולם באוירה פח מריצים את האגדה.

טוב..

ואז מגיד. והם התעכבו קצת על כמה דברים.

שלכאורה גם לה היו נראים קצת מיותרים.

אז צופיה זרקה להם הערה..

ואז הכל התפוצץ.

אח שלה וצופיה התחילו עם וויכוחים עוקצניים.

אוי.. היא ככ ראתה את זה מסתיים רע.

כן. ככה זה הסתיים.

הם סיימו להריץ.

והגיעו לשולחן עורך.

כולם ירדו עליה שהיא "צמחונית" וחסרת טעם.

למה?

אה.. רק כי כבש טיפה מגעיל אותה, 

ומכינים לה אוכל אחר..

היה לכולם קשה עם זה.

הם העדיפו שתסבול, ושלא יביאו לה משהו שונה.

כי כשמביאים לה משהו שונה, 

זה יכול אולי באיזושהי צורה לומר שלאמא אכפת גם ממנה.

ו.. ממ.. זה לא נחמד להם לדעת את זה. 

סיימו את הסדר.

היא חילקה את כל הפרסים לאחים שלה.

כל אחד יצא עם 25.

כן..

זה הרבה.

השעה שלוש.

היא עלתה למיטה ועשתה חושבים.

יכול להיות שהיא יכלה להיות נחמדה יותר היום.

יכלה להסתכל על כולם עם יותר עין טובה.. יכול להיות שכאן וכאן וכאן היא לא הייתה צריכה לשתוק.

היא מרגישה כבר יותר טוב.

יש לה תקוות בלב לגבי יום המחרת.

היא אומרת קריאת שמע.

מדברת קצת עם ה' כי היום התחילה לחזור אליו.

ו.. היא הולכת לישון.

בוקר.

היא התעוררה 100 פעמים מהשעון מעורר של צופיה. 

והיא לא יכלה לומר לה לכבות.

בוקר סיוטי.

צופיה אפילו לא ישנה בחדר.

כמו מסכנה היא זרקה את הפוך שלה על הפלאפון וחזרה לישון.

12.

היא קמה.

אבא בא להעיר אותה.

היא התלבשה.

ברכות השחר.

קידוש.

היא ישבה ליד אבא שלה..

כי אתמול עשו שינויים לכבוד ליל הסדר ושמו שם את אח שלה הקטן,

אותה העיפו לצד השני של השולחן. אבל הבעיה עכשיו הייתה שאורי, אשכרה התחיל לבכות כי היא ישבה לו במקום של עצמה.. כולם התחילו לצעוק עליה, שהיא ילדה קטנה ומה היא נלחמת עם צוציק בכיתה ה', 

היא הרגישה איך צריך רק עוד מילה כדי לפוצץ אותה סופית.

הבעיה הייתה שהמילה הזאת הייתה מאבא שלה.

מהאיש היחיד שם שקשה היה לה לכעוס עליו.

אוי.. כמה שהיא אוהבת את אבא שלה.

האנשים שאתה הכי אוהב פוגעים בך הכי קשה,

הוא אמר לה שהיא אחראית תמיד לכל העצבים והבלאגן, 

שהיא תמיד מציטה את האוירה. 

שהיא מקלקלת אותה.

היא הייתה בשוק.

ואז הבטיחה לו שבארוחה הזאת היא מבטיחה לא לקלקל את האוירה.

היא סיימה להגיש לכולם את האוכל ונכנסה לחדר.

השעה הייתה כבר שתיים.

אז.. טוב.. 

היא התפללה מנחה, 

אחכ מוסף, 

אחכ אמרה את כל קריאת שמע כי לא אמרה בבוקר.

ולא היה לה מושג אם זה מותר בכלל.. 

והיא בכתה.. 

מלא.. 

גם כי הייתה פגועה ומרוסקת, 

וגם כי מצאה אבא אחר להתפרק עליו.

ואז הלל.

והיא המשיכה לבכות.

הרבה זמן שהיא לא בכתה ככה.

ממ.. עלינו לשבח.

טוב.. 

נגמר לה מה להתפלל ועדיין ממש לא התחשק לה לצאת.. 

היא שלפה תהילים

התחילה לקרוא בקצב מסחרר. 

עד שהראש כבר כאב.

אחרי שסיימה את ה"יום"

היא נשמה עמוק ויצאה.

הם כבר כמעט סייו לאכל.

מזל שהיא לא הפריעה..

נראה היה לה שבאמת הייתה להם אחלה אוירה. 

בהתחשב בזה שאח שלה יצא בעצבים מהבית עוד לפני שהם התחילו לאכול.

ובהתחשב בזה שהאוירה הייתה דיי קודרת בשולחן.

בלי מילים היא אכלה את האוכל הקר שלה.

והיא החליטה שהיא צריכה להיות לבד.

היא חייבת להיות לבד.

ממש לבד.

חייבת להיות איפה שהרגישה.

מהר היא לבשה שמלה קייצית ויפה.

ארזה תיק עם סד"ש ספר ומים, והתכוונה לצאת.

אליהו שאל אותה לאן היא הולכת, 

היא ענתה "ליער" כמעט בטבעיות.

הוא צחק ושאל אם היא הולכת להבודד או מה?

היא ענתה שכן והלכה מהר. 

תוך שהיא שומעת אותו ואת אוריאל מתבדחים על הסיטואציה.

מה הבעיות שלהם? חשבה.

טוב.. שיערב להם.

היא הלכה.. 

שרה.

וחייכה.

היא הלכה ביער,

היא ידעה שהיא לא לבד.

הוא היה איתה.

ככ קרוב.

היא דברה איתו.

ושרה לו.

ושמחה בו.

והודתה לו.

ולא הפסיקה לדבר איתו.

היא הרגישה ככ שלמה.

כאילו משו אותה מתוך הבוץ קילחו אותה ושמו לה כתר יהלומים.

היא חייכה חיוך ענק.

התפעלה מהיופי המקסים הזה.

ואז היא נזכרה איזה מדהים הוא.

איך הוא כזה טוב ומטיב.

היא קלטה כמה היא היא צריכה אותו.

נזכרה כמה היא אוהבת אותו.

היא רצתה לחבק את כל הייקום.

הרכישה רגש חזק של אהבה לכל דבר שקיים.

היא נזכרה בו סוף סוף.

נזכרה איך הוא תמיד תמך בה.

והיא שוב ושוב שכחה אותו.

התעלמה מנוכחותו.

היא ככ התגעגעה אליו.

אוייש.. כמה היא אוהבת אותו.

העולם לא ידע אהבה כזאת.

הכל היה ככ יפה.

והוא היה לה שם כמו אור עצום 

בתוך חושך אינסופי.

ומרוב שהאור שלו היה עצום, 

היא לא הצליחה לראותה דבר מלבדו.

היא הרגישה הכל.

וחייכה בלי סוף.

היה לה ככ הרבה אור וטוב.

חיוך שרק הוא יכול לגרום לה לחייך.

חיוך של וואו.

היא בכתה מאושר.

ורקדה משמחה.

היא רצתה רגעים של שקט.

של הקשבה לטבע.

היא שתקה והתמקדה בציוצי הצפורים. 

התבוננה בשירתם של העשבים. 

היא שאבה מהטבע חיים.

הגיעה במוח לתובנות עמוקות.

הצליחה להמשיל כל דבר ודבר בטבע אל חייה שלה.

היא הרגישה כמו ציפור ששוחררה אחרי זמן ארוך בו הייתה כלואה.

הרגישה כיצד היא יוצאת ממיצר אחר מיצר.

הרגישה איך היא משחררת את נפשה לאט לאט.

הרגישה איך העול יורד לו לאיטו.

הכל התבהר פתאום.

כמו נפקחו עינייה לאחר עוורון מוחלט וממושך.

אושר כזה היא עוד לא ידעה.

והיא ישבה שם

על הדשא

בתוך היער

תחת העצים

ופתחה אל הספר שהביאה עימה.

ספר על תיקון הנפש.

זה ככ התאים לה עכשיו.

היה ככ נכון ומדוייק לה באותו הרגע.

היא למדה בשקידה.

אכלה סעודה שלישית.

ברכה בכוונה ודבקות, 

קפלה את העסק.

המשיכה לחייך את החיוך שאין דומה לו, והחלה לחזור לביתה.

הרי זה לא נחמד להשאר בלילה ביער.

כל הדרך המשיכה לדבר איתו.

הוא הלך איתה הבייתה, 

יד ביד.

היא חייכה והרגישה כיצד גם הוא מחייך.

גאה בה.

גאה בה על הדרך שבחרה.

ונכון כולו לעשות הכל כדי לסייע בידה.

כמה הוא אוהב אותה.

כמה הוא נותן לה.

לפעמים היא מכאיבה לו ככ, 

אבל הוא

לא מפסיק להאמין בה.

כל יום מאמין בה מחדש 

גם עם כבר שבוע או אפילו חודש 

היא הוכיחה שאין לו סיבה.

ולא משנה מה היא עושה, 

כמה היא מאכזבת ונכשלת, 

הוא תמיד איתה, 

אוהב 

תומך 

ועושה הכל כדי שיהיה לה טוב.

היא לא יכלה לבקש טוב ממנו.

היא הגיעה הבייתה,

וכולם התפוצצו מצחוק.

היא שאלה מה מצחיק,

הם לא הצליחו לנשום מרוב צחוק.

ואז הודיה אמרה לה,

את רצינית?! התבודדות?? 

וכולם שוב פרצו בצחוק.

ואז היא נזכרה שהם מזלזלים בכל דבר שקשור לזה.

והם ירדו עליה עד שרסקו וניכסו אותה לגמרי.

עד שהיא פשוט נכנסה לחדר 

הם לא הפסיקו לחפור.

פיצצו אותה בשאלות.

איך היה?

בכית?

נו.. מצאת שם עוד מתבודד מטומטם?

סגרתם חתונה?

גילית את האור?

תגלי לנו איך ה' נראה..

היא לא האמינה שהיא קשורה באשכרה בקשר דם לחבורת מפגרים האלה.

כשהיא כבר נכנסה לחדר וסגרה אחריה את הדלת

היא שמעה את אימה אומרת, 

טוב נו.. 

אנחנו היינו קצת חסרי טאקט.

קצת??! חשבה לעצמה.

ממ.. 

אתם לא נפגשתם עם טאקט בחיים!

אתם חיים בתוך החוסר הזה.

אז הם הצליחו לנכס אותה.

ומהאור הגדול שהייתה בו ירדה חזרה וחושך.

הם הצליחו.

הם שונאים לראות שטוב לה.

זה כואב להם.

הם תמיד יצאו דרך לכלות את הטוב שלה כמה שיותר מהר.

אז היא חיגתה בחדר שתצא שבת, 

ואז היא דברה עם תחיה.

והיה לה מנוכס.

ואז היא החליטה שהיא צריכה לכתוב את זה.

לפני שהלב התפוצץ מרוב רגשות.

אה.. ואח שלה חזר.

היא לא יודעת איפה הוא אכל סעודת שבת.

והוא היה נראה לה קצת מסכן.

היא שכבה במיטה עצובה.

והתחילה לכתוב.

כתבה וכתבה.

כאילו לא יהיה לזה סוף.

זה מה שיצא.

תוך כדי שהיא כתבה

נזכרה שהיום היה לה גם ככ טוב.

וחיוך קטן התגנב אל עיניה..

ועבר אל שפתיה.

ועכשיו.. 

עכשיו היא מחייכת.

ואפרת שלחה הודעה.

והיא גרמה לה לצחוק.

אוייש.. היא אוהבת את אפרת. 

היא מקסימה ככ.

והיא ככ מתגעגעת.

היא עברה יום ארוך.

מלא.

מוזר.

קשה.

מיוחד.

יום מלא בהכל.

אבל היא בהחלט הרגישה שהיא יצאה ממצריים בפסח הזה.

הוא היה קשה ומשמח ומרוממם.

אה.. והיא חושבת לעבור  לנוקיה.

היא תראה. 

אולי זה יהיה יציאה לחירות נוספת. ארוך..

אין לי מילים מול הטוהר והטוב הזה.

את כ"כ רוצה, וזה כ"כ מדהים. כי לרצות זה הכי חשוב שיש. 

את גדולה מהחיים

והם כ"כ אוהבים אותך, את יודעת את זה.

אל תתני לשום דבר למחוק אותך

אל תתני לשום דבר להחשיך את האור שבך

אני כ"כ מאמינה בך, את לא מבינה בכלל כמה, הלוואי שתצילחי להאמין בעצמך חצי מזה.

הלוואי שהייתי קרובה אלייך, לא רק בלב, ויכולתי לרוץ לחבק אותך ולבכות לך על מי שאת וכמה שזכיתי.

יש בך כל כך הרבה כח ואומץ. החכמה האמיתית זה לקום ולהמשיך ללכת קדימה אחרי הנפילה, גם אם היא הייתה הכי קשה, ומי כמוך אלופה בזה.

אני אוהבת אותך כ"כ. ועוד המון אנשים. וה' יתברך משוגע עלייך, את יודעת את זה,

תכניסי את זה עמוק למח וללב.

אפשר שתשמעי את "אחת ולתמיד"? פשוט כי ככה..

אויש קופההה הלוואי שנפגש בקרוב!

הייתי בעיר הבהדים

תשעה באב היה מוצש וראשון באותה שנה

ואני לא רציתי להפריע לאלו ששיקרו שהן צמות ורצו לישון, אז ישבתי במרפסת של הבניין ודיברתי עם מוריה (לקרוא לה לכאן? או שהיא תגיע לבד?)

אני כבר לא זוכרת אם זה היה כל היום או רק בבוקר

זה היה יום ארוך מאוד שעבר איכשהו אני חושבת

גם היום יעבור. גם השנה הזו

אז אני חושב קצת על מהות היום שמתקרב

אהבת חינם

אז זה לא בחינם השנאה כלפיהן וגם לא אישית

אני לא הולך לשזור פרחים

או בכלל להגיע

לא גיי ובכללי מעדיף להימנע

ואז אני נזכר באהבת חינם כשהלכתי לא מזמן בעיר

והיו הפגנות

ועבודות

וחפירות

והכל היה חסום ופקוק

אז צעדתי כמה קילומטרים והיה חם

חם למות סחינה של החיים

כמו ללכת במדבר ארבעים שנה

בלי מים ובלי אוכל ובלי כיוון

ניגשת אלי דתיה צעירה עם עגלה עם תינוק שרק נולד ושואלת אותי איך היא תצליח להגיע לצד השני למכללה מסוימת כי הקורס

והמבחן

והנוכחות

והיא כבר מזיעה וחלשה ועייפה

ולי בראש עובר שיש לה לחצות את כל החרא עד התחנות בקצה השני ורק משם תצליח

אפילו מונית אין כאן כי הכל סגור

הייתי משלם לה עליה צדקה מהסוג האהוב עלי

דיברתי איתה מה האופציות והיא מתלבטת בין ייאוש

חורבן

בכי

לבין פרץ אנרגיה אחרון של להתחיל לרוץ עם העגלה.

הצעתי לה שאבוא איתה

אקח את העגלה היא תכתיב את הקצב ונחצה את המרחק הזה בקלות יחסית.

ככה במציאות סוריאליסטית מצאתי את עצמי סוחב עגלה עם תינוק שלא מבין על מה הסיפור

עד התחנה בקצה השני

מקווה שהיא הגיעה

אין סוף לזה אני משלים אותו בראש שלי

אהבת חינם

פשוטה

מלאה מאמץ

מלאה איחורים

מלאה בכל מיני פשלות

אבל מלאה בכוונה פשוטה

סתם מפגש אקראי של בני אדם

ימינה

שמאלה

ימינה

שמאלה

ימינה

שמאלה

הכל מרגיש תקוע כל כך

אין שום יאוש בעולם כלל

מפחד שהם כל החיים ירדפו אותי .

הן לא עוזבות אותי

מטורףףףףף כמה שטעות של רגע נישארת איתך כל החיים

ותוסיף לזה את כל הטעויות שכולן רודפות אותך כל לילה מגיעות ולא מרפות

איך יוצאים מיזה

HELP!!!!!!

(ביצוע ווקאלי. מהמם. שמעתי המון ובכיתי. תשמע אותו.)

תודה

ממש ככה

מצד שאני אני מרגיש כל כך כבוי

שאני כבר לא מצליח להתרגש

בסוף זה מחלחל.

ותזכור שהיצר הרע הוא זה שמונע ממך להרגיש

נכון מאד

את צודקת לגמרי

יותר מידי מניעות לצערי (((((((

קשה ככ

הבטן מתהפכת

כואבת נורא

הלב על 250 או 300

מרגישה כל חלק בגוף

הכל כואב

הכל צורח הצילו

איך אפשר להשתכנע שזה המעשה הנכון