אז התארסנו לפני זמן מה, ויש עוד קצת זמן עד לחתונה.
התלבטתי לא מעט לפני ההחלטה להתארס.
היו פערים מסוימים, אבל באופן כללי הרגשתי איתה טוב ושיש כימיה וזורם בינינו. אחרי שיצאנו זמן מה, החלטתי שזה מה שאני רוצה וחיכיתי לה טיפה כדי שתחליט גם היא.
התארסנו, ולמרות הרצונות שלי, קבענו את החתונה יחסית רחוק מהאירוסין, כי היה לה קשה למהר.
כבר בהתחלה היו לי ספקות - חלקם מבוססים וחלקם לא מוסברים. גם הייתי מבואס מזה שהחתונה עוד מלא זמן.
בהמשך הרגשתי ממש קרבה ואהבה אליה והחששות נמוגו.
אבל אח"כ צצו שוב הספקות; לפעמים נדמה שחושבת יותר על עצמה, מחפש דוסית יותר, חכמה יותר ועוד.
לא מעט צצים רגשות אהבה מתפרצים, שאנחנו גם מביעים בינינו. אבל אחרי זה אני לא יודע מה לחשוב. אולי החלטתי מהר מדי? לפעמים אני רואה בעוונתי מישהי ברחוב והיא נראית לי יותר כמו מישהי שאני רוצה.
אבל כן באופן כללי אני מרגיש אהבה, אך לא יודע אם מרגיש מספיק הערכה כלפיה.
עוד דבר - לאחר האירוסין פתאום נוצרה חסימת דיבור בינינו, וחוץ מדברים טכניים קשה לנו להעלות נושאי שיחה שיזרמו.
יש לה קטע של 'לא יודעת מה לומר' - כשאני מבקש להעלות נושא לא עולה לה כלום.
אציין שאני יודע שהיא מאוד אוהבת אותי, והרבה פעמים גם אני מרגיש ככה כלפיה, אבל זה בא והולך.
בקיצור, מבולבל.
חשבתי שאולי זה קשור לכך שאנחנו במצב ביניים של האירוסין. מאוד קשה לנו לא לגעת אחד בשני ואולי חוסר המגע וזה שלא חיים ביחד יוצר מצב מסובך.
מה אתם אומרים?
אשמח לחיזוק ותובנות מצדכם. האם מישהו פה חווה משהו דומה?
היא צריכה הקשר