בעומק העבר המתוק, בעומק השקט,
אי שם, שם מקומו של אותו לב תם,
לב שלם, הלב שהוא הכי,
הלב שכבר לא.

ידע הוא שיבוא, יאכל בתאווה כל עבודת
גלגולים, יאכל ולא ישאיר זכר להרגשת
תחושת מרורים.

ועתה כל שנשאר על כאב של אי מתבזבז,
כואב הוא את הבגרות
היתרה, שבכי ותחנונים אינם מנת חלקה.

זה הקטן, גדול לא רצה הוא להיות,
היה מסתפק ב15, אך חבל
שכבר כמעט 4- ולא.

חבל לו שכל אותה עבודת תחושת
כאבים שכבר כתב עליה אי שם ביום מן הימים,
אבדה והפכה קליפה ריקה.

וכעת אטום הוא, כמעט ללא שברים, לא כואב הוא,
לא מרגיש, פשוט אטום הוא באין מחריש.

וכל שנשאר זוהי דמעה, דמעה של כאב,
כאב של הפסד מול הגיל המתקדם לאיטו,
כאב של הפסד מול החיים, דמעה של אמת
על שכאב וכבר כמעט ולא.

רוצה הוא להרפות, נגמר לו הכוח ללחום
על מה שכבר אינו, מרגיש הוא
שהפסיד כליל במערכה על האני שלו.

ולא, לא ישוב הוא לעולם כיון שהלך והתמוסס
לנגד עיניו היגעות.

וזאת בגלל הגיל שהגיע ללא גיל,
וזאת בגלל הגמרא שאותה לספר ללא תום
הרבה, בגלל אותה הגמרא שאותה למד
ללא כל נגינה.

סמוך היה הוא על שכלו שכשל על
עומדו, ואינו מתאחד עמו, ואינו כואב
על עצם היותו אשר שלט, על היותו
אשר שרר, על היתו אשר סרח.

וכל תחושת לב אחרת, טיפת סגריר היא-
לא דמעה.

אבל אולי לשנה, ביום בו יחליט כרצון
ליבו התמים,
יבכה הוא לעולם-
בכי תמרורים.