הרבה פעמים אני מקנאה באלו שהבעיות שלהם מוגדרות.
כשהיא אומרת "הצלקות מהעבר" כולם מבינים שהיא מדברת על ההורים. והמחלה. והאימוץ. כולם.
כשהיא שרה "יש ימים של שאלות" כולם יהנהנו בהבנה, אחרי אחיין שלה וסבא שלה והכל.
כששואלים אותה מה איזור הנוחות שלה היא ישר תדע לענות על החוסר אחריות או הקשר עם אמא.
ואני?
אני.
איזורי הנוחות שלי הם:
לא לנסות כדי לא להכשל
לא לדבר
להיות בתפקידים רשמיים
לכאוב
וזה לא הכל
עדיין יהיה לי כאב מטורף כזה, פוצע
מליון איזורי נוחות לא מוגדרים.
כבר אמרנו שאני אוהבת שהדברים הם רשמיים?
נפלא. נפלא
