האלו. עם העליזות הקיומית.
חיוך מרוח תמידית וזוג רגליים מקפצות.
הם זזים ורצים ועושים וצוחקים ומתלהבים
בערך שלושים פעמים ביום.
וככה גם ביום למחרת ובזה שאחריו.
כאילו שאף פעם לא נמאס להם לשמוח.
כאילו שאין מה שיגרום להם להפסיק לשמוח.
יש בהם קסם, אין ספק.
שמחת החיים הלא מציאותית הזאת שלהם
יכולה להפנט אנשים.
...........
אנשים כמוני למשל.
שעושים מזבוב פיל.
שכדי לצחוק באמת פעם ביום
הם צריכים להתנשף כאילו טיפסו הר
עם זוג רגליים קטועות.
ואז לעמוד שם בפסגה
ולנופף בשתי ידיים
שלפחות אותן יש להם
אך הם שוכחים להודות על כך,
כדי לגרש יתושים בדמות מחשבות טורדניות.
לפחות גוש המועקה בסרעפת נעלם לבינתיים.
מפנה מקום לצחוק לחלחל פנימה
למשך כמה שניות.
כמה שניות בודדות
לפני שהנשימה מצליחה לחזור לעצמה.
לשגרה משמימה של
שאיפה נשיפה שאיפה.
והיתושים נסחפים פנימה.
והמוני זבובים בתחפושות פילים
מתיישבים על הסרעפת בצורת גוש מועקה.
הידיים שוב נחות לצידי הגוף, אדישות.
והעצבות חוזרת למקומה,
והשגרה ממשיכה כרגיל.
...........
והאדם עומד לבדו
על ראש הר של צחוק.
מתבונן על תחתית הגבעה,
משקיף על חבורת אנשים מאושרים,
ומבין.
שוב הוא זז בכיוון ההפוך.