דברים שכתב ופרסם הסופר הידוע אליעזר שטיינמן בספרו 'באר החסידות – משנת חב"ד' (כרך ב' עמ' 205-203), על תורתו של הרבי ועל התרשמותו ממשנתו של הרבי, הנה דברים בהירים וצלולים:
"הרואה חכם מברך עליו ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם. הברכה היא לנותן החכמה, צור משלו אכלנו. כל נפש חלקה, בלחם הפנים של דעת עליון. אך עיתים אנו משתוקקים גם להביע את שלמי-תודתנו ורחשי-ברכתנו לאיש אשר ההשגחה העליונה בחרה בו לעשותו כלי לבינה יתרה ולתת לו פי שניים ברוחו על יתר אחיו. היין הוא מכרם הבורא. והלב מחזיק טובה גם למשקה אותנו מן היין הטוב. הברכה משמשת לכמה לשונות וכמה פנים לה. יש בה שבח והלל וכרוכים בה דברי-תודה וברכת הנהנין. אך, דומה, עיקרה של ברכה היא הערכה לפועלו של ברוך הרוח, כי על-ידי שאנו מודיעים את טיבו ברבים הננו מקרבים את הרבים אליו ליהנות מטובו, להבין ביתר בהירות ודיוק את שיחו וניבו ולהתענג על אורו וזיוו. כוונת הברכה היא לא להגיד שבחו או מקצת שבחו של החכם בדברים הערבים לאוזניו, כי אם לעשות אוזנים לחידושי-תורתו ולשיחותיו הערבות לאוזנינו.
"אולם ברכה שיש עמה הערכה מן הדין הוא שתיעשה על המוגמר. היינו, על תנובת הרוח. שכבר נערמה ונאספה הגרנה. על חידושי-תורה שנתקבצו למעין משנה סדורה או שיטה ערוכה, שיש בהם תמצית וסך הכל. ברכה הקודמת לסך הכל, כמדומה, אינה מידה. אפשר להביע התפעלות מן העץ בלבלובו ומן המעין בשעת נביעתו, אבל חכם העומד בעצם לבלובו ובמלוא נביעתו והוא כמעין המתגבר – הלא נאה לנו להקשיב לו בדומיה. כל הבעת רגש של התפעלות היא בגדר הפרעה; כל קריאת-אישור היא מעין קריאת-ביניים, שיש בה משום מיעוט דרך ארץ. האדמו"ר האמצעי, שהיה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק להעמקת רעיונותיו, והיה שופך שיחו ממעמקים, מתוך שני מעמקים, עומק-רום ועומק-תחת, נוהג היה ללוות כל דיבור שלו בקריאה הס-הס! זו היתה בקשה על הדממה, תחנון על השתיקה. תפוחי זהב במשכיות כסף הם דיבור בשכיות השתיקה האופפות אותו. שיחה הצומחת מתוך באר השתיקה היא לבדה בחזקת דיבור חי, הנושא את עצמו ואת כלל שומעיו. אין הברכה שורה אלא על הסמוי מן העין – ואף מן הפה.
"רבי מנחם מענדל שניאורסאהן בימינו ממשיך בעוז ונושא ברמה את שלשלת נשיאי חב"ד, אבירי הרועים מדור לדור. אף בו נתאחדו במזג טוב ובמתכונת נאותה עומק העיון וחן ההסברה. עושר המדרש וכשרון המעשה, לומדות חריפה בנגלה ובנסתר וחכמת ההנהגה. בינה יתירה ניתנה לו לישב בצל רבותיו מאורות החב"ד, להסתמך הרבה עליהם עד כדי להבליע את חידושי-תורתו בתוך שלהם, לגלות בשיחותיהם המפורשות וברמזי-דיבוריהם כל רעיון נכון ומחיה-נפש הנובע ממקורו שלו. זכתה משנת חב"ד, שאין שכינת חכמה בינה ודעת זזה מבית מדרשה ובמלכותה אין חס ושלום שקיעה וסתימת המעיינות. עד שלא שקעה שמשו של מורה זה בחב"ד זורחת שמשו של זה. מעיין אל מעיין קורא: קום ורש אותי! רבי מנחם שניאורסאהן הוא כעת היורש המפואר. יורש מפואר הוא זה, שאינו רק יורש, אלא גם מוריש כביכול לקודמיו, כי הוא מחיה את דברי קודמיו וזורק עליהם אור חדש. אור הזמן החדש, אור החכמה בת הזמן החדש, אור הנשמה החדשה של היורש. וכלום מהי נשמה חדשה?
זו השופכת זיו חדש על אור עתיק-יומין. זיו חדש לאור עתיק-יומין עולה מן השיחות הלא-מרובות, שהגיעו אלינו מקצתן בדפוס וקצתן בכתב-יד. אך אוצר-שיחותיו רב האיכות הוא גם רב הכמות והוא שמור לפי שעה רק לאנשי-שלומו ומקושריו, השומעים את דיבורו החי. מן המעט שהגיע לידינו רואים אנו את עוצם בקיאותו בתורת הנגלה והנסתר בכלל ובמשנת החסידות בפרט. החידוש בבית-מדרשו הוא זה, שאינו בא כאילו לחדש כלום. הוא מסביר ומפרש, ודומה שהוא מלמד פשט. אבל בכל עניין, אף שיסודו במסתורין, הפירוש הוא הפנים והפשט הוא הנשמה. עיתים צריך לקיים כיבוש היצר גם לגבי היצר הטוב, מכל מקום לגבי היצר הטוב של לומדות חריפה, של הברקה והמצאה. כיבוש היצר הזה הוא בעצם כיבוש הישות וביטול הרגשת הישות.
"בשכלו החד חותך ובוקע ענני הגמגום"..
"רבי מנחם שניאורסאהן נאה דורש על נושא זה בכמה משיחותיו וכל שיחו ושיגו מקיימים דרישה זו. הוא כאילו בטל לאורו של רבותיו. הוא נוהג בענווה רבה וכלל אינו עושה את הענווה עטרה לעצמו. זו היא עצמותו ומהותו. מכאן שאף הענווה עצמה צריכה להיות ענוותנית. אין זו אלא ענווה שמקורה בגדלות הרוח ובנדיבות הלב, היינו, ענווה מתוך יתרון הכשר ושאר-רוח באמת. גדולי-דעה מצטיינים גם בבינה יתירה לראות את גדלותם של קודמיהם. המחוננים בסגולות הרוח מחוננים גם בסגולה של יראת הרוממות בפני אנשים גדולים. העומד בהיכל חב"ד הלא רגליו עומדות בחלקת מחוקקים וחוזים גדולים וקול הלב דופק ואומר לו: של נעלי הגאווה מעליך! – ענווה מתוך יראת הרוממות היא ענווה לאמיתה. אין היא מצוות אנשים מלומדה. אין היא בגדר אדם הכופה את עצמו להיות עניו. היא פשוטה כמשמעה. "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". וכשאנו זוכרים תמיד את המאורות האנושיים הגדולים בשמינו משנות דור ודור ומעשה אצבעות החכמה שלהם החרות על לוחות ימות עולם, מה אדם כי יתגאה.
"במקום שאנו רואים את ענוותנותו של רבי מנחם שניאורסאהן שם אנו שומעים גם את קולו התקיף והבוטח. יש ענווה הכרוכה ביראה יתירה, ביראת ההוראה, וזו גורמת דיבור מהוסס וחששנות מרובה גם כלפי חוץ. אך טובה יותר ענווה, שכבודה פנימה ויתרון-חנה מצד צורתה וגילויה ולא מצד תכנה והגיונה. יאה ענווה לנפש; אך ההיגיון, כיוון שהוא בא לידי ביטוי, צריך להיות חזק. כלום הדיבור למה? להחיות נפשות. ורק הדיבור השוקק בעוז, השופע חוסן-ביטחון, עשוי למלא את שליחותו. פועל רק כוח הפועל, הנהגת הזולת צריכה מצעד בטוח. כוחו של רבי מנחם בנגלה שבתורה נותן לו משנה-עוז בשיחותיו על דברים שהם מכבשונו של עולם. הוא מפליא לשלב הלכה באגדה. כל הליכותיו במסתורין שלובות בהלכות. כל מאמר חז"ל, דין והלכה, או הגיון שכלי, שרבי מנחם מעלה אותו בדיונו, מבריק מיד בזוהר מסתורי. יש מטיילים בפרדס, שכל פעם שצריכים לעבור ממדור הפשט למדורות הרמז. הדרוש והסוד, הם מקפצים על הרים וגבעות, או לפחות מקפצים על מחיצות ופורצים גדרים שבין מדור למדור. ואילו רבי מנחם מטייל בפרדס, נכנס רשות ויוצא רשות, כאילו הכל רק רשות אחת. חלקה אחת, מקשה אחת, מעמק אחד. בחינת מה שנאמר אני מחצתי וארפא – עשיתי מחיצות ומרופף אותן. כל אבני החן של פשט, רמז, דרוש וסוד, מקופלות יחד מתחת למדרשותיו. איש המסתורין, שמשנתו ברורה. בהגיונו הוא מפזר כל ערפל, בשכלו החד הוא חותך ובוקע ענני הגמגום. שקוף ויש לו רב. ללמדך שהשקיפות והעמקות אינן תרתי דסתרי. חלקו של רבי מנחם שניאורסאהן עם הבהירים שבין חכמי החב"ד".
