קודם כל, יפה שזה מפריע לך.

צריך (כבר עכשיו) לקרוא ספרים [לא עם תיאורים קשים מדי]  שמתארים את מסירות הנפש של היהודים אז, את כוחות האמונה שהתגלו, וכו' ולראות איפה הערכים האלה פוגשים אותך בחיים שלך, מה את יכולה לקחת מזה.

בזמן הצפירה תוכלי לחשוב על כל מה שעלה לך מתוך הקריאה והמחשבות הנ"ל, והעצים מתוך זה את אישיותך.

ספרי שואה - צעירים מעל עשרים

ויש גם את הספר 'אני מאמין' ו'אל תשלח ידך אל הנער ועוד הרבה. אני לא ככ מכיר

אני גם מציין את זה היום.

אבל בעשרה בטבת - עם הצום והכל זה בעיני הכי התייחדות עם מי שהיה בשואה.

זה ה-זמן להתפלל עליהם

וזה לא סתם יום הקדיש הכללי...

-רק מעיר-

אז עכשיו שאני נזכרת בעשרה בטבת, ההודעה מתייחסת גם אליו.. 

יש לך עצות בשבילי? גם עשרה בטבת עובר לי סתם כעוד יום

מה גם שעד עכשיו לא כל כך דיברו איתנו על השואה ביום הזה אלא בעיקר ביום השואה

בעיקר דיברו איתנו על ירושלים ועל המצור וכל זה

*מקווה שהגבתי בהתאם למה שכתבת כי אני לא סגורה על אם הבנתי מה כתבת

לשמוע שיר שואה עצוב.

לנסות להזדהות..

כאילו תכלס זה לפתוח את הלב..

למשל.. לראות סרטון.. ויש רגע שפשוט נשברים בו.. למשל: לראות מלא ילדים בגטו שרים התקוה..

או.. זקן מתחנן לעזרה. לאיודע.

שאסור להתאבל ולומר תחנון ולהיות כזה בצער בחודש ניסן.. לכן אני לא מצינת את יום השואה בתאריך הזה אלה בעשרה בטבת אבל כן לומדת על המעלות של הכח והשמירה על הדת למרות הסבל ולוקחת לי מסרים לחיים..כי כל מה שה' עושה זה בשביל שנלמד להבא..קיצור היתי ממליצה לך לקרוא סיפורים להסיק מסקנות אליך לחיים שלך אבל לא בקטע של להתאבל על זה פשוט להבין כמובן שגם לא לשמוח...מקווה שהבנת...

מי אמר שאסור להתאבל? למה? 

אני שואלת כדי לדעת..

וחוצמיזה שאני לא אומרת תחנון גם בימים רגילים אבא שלי אומר.. 

יום השואה בניסן כי המדינה קבעה משהו עם גטו וורשה והמדינה כידוע לא הולכת לפי התורה לצערינו...
בהלכה כתוב שבחודש ניסן אסור לומר תחנון וזה בעיה כי המדינה סותרת את התורה...

קשור לאיסור ההספד בניסן, לא לאי-אמירת תחנון

וגם בעבר זה היה ימי שמחה...בעז"ה בקרוב...

במיוחד שזה בספירת העומר בשבוע הגבורה(אבל אסור ליפול מזה לעצב ולאבלות...)

לא נצטרך את הימים שמזכירים לנו את ואהבת לרעך כמוך ?

יד – יום הזיכרון לשואה ולגבורה | פניני הלכה

הצפירה. כל השאר כרגיל.

זה יום ככל הימים לא תקנו בו משהו מיוחד.

עומדים בצפירה ומתייחדים עם זכר החיים לאמור "והחי יתן אל לבו".

כל השאר- תלוי. בבית הספר הולכים לטקס אם רוצים לדבר שם.

אני חושב שעיקר העניין של זכרון השואה הלימוד והעיון על עניינים אלו אמור להיות בעשרה בטבת כי זה גם כך יום צום והרבנות הראשית תקנה את יום הקדיש הכללי בו.

ועיקר האבלות- בט' באב. (יש קינות שחברו גדולי ישראל על השואה).

כל השאר- יום רגיל כשאר ימי ניסן שבספירת העומר.

אישית יום השואה מאוד מאוד נוגע בי,

בצורה נורא קיצונית אם אפשר להגיד..

 בקטע שאני פשוט בוכה בכמויות ועם מועקה בלב רוב השבוע,

באמת כי הנושא הזה נורא מרגש אותי...

אז אחת הדרכים שבאמת אפשר להתחבר ליום זה לראות סרטים ותמונות, ולשמוע סיפורים מאנשים שחוו את זה,

היוטיוב וגם האתר של יד ושם מפוצץ בסרטונים, סיפורים, תמונות, שבאמת ממחישות מה היה שם...

לרוב, הסיפורים המזעזעים והקיצוניים שבאמת מתארים מה היה שם-

הם אלו שהכי מצליחים לתעתע את הלב.

וזה לגיטימי לגמרי שקצת קשה להתחבר!

פשוט הכל נראה לנו מובן מאליו, שאנחנו בא"י עם מדינה וחרות בתור עם ובתור פרט.

בקיצור שיהיה המון בהצלחה

חשבתי עליו הרבה אבל לא ממש הצלחתי 

אם יש לך רעיונות אשמח

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....