איכ. מגעיל לי.
היום היה סביר. לא היה כל כך נורא כמו שציפיתי.
למרות שאני ממש ממש לא רוצה לחזור לאולפנה המטומטמת הזאת ולהתחיל תקופת בגרויות. אימאלה.
כל היום התחמקתי ממנה. ראיתי אותה כמה פעמים, הלב שלי התכווץ לגודל כלום וברחתי משם.
ואז. סוף היום, אני והיא מתכוונות לצאת לכיוון הבית, אנחנו יוצאות מהכיתה ונתקלות בה.
הלב שלי דפק. מהר. אין מילים לתאר את זה.
היא שואלת אותנו אם אנחנו באות, ואז קולטת שהיא עוד לא ראתה אותנו ואומרת שלום מה נשמע איך היה החג.
היא עונה לה קצת.
אני שתקתי. הראש שלי היה תקוע ברצפה.
ואז היא שואלת אותי אם ראיתי את ההודעות שלה.
איככ.
החזרתי לה שתעזוב אותי. וישר ירדתי במדרגות אפילו בלי לראות אם מי שהייתי צריכה לנסוע איתה באה גם. ברחתי משם.
אין לי מושג איך היה לי אומץ. אין לי שמץ של מושג. פעם ראשונה שאני מצליחה להזיז קצת את הקיפאון שקורה לי כשאני נפגשת איתה, ולהגיד משהו. גם אם זה לא כמו בכל הדמיונות שלי. אמרתי משהו. אימאלה.
היא מצטרפת אלי.
ושואלת מה העניין.
עניתי לה כל מיני משפטים לא מובנים. קטועים.
מה שחזר בהם היה זה שאני פשוט לא מאמינה עד כמה היא יכולה להיות אטומה.
היא אשכרה לא שמה לב לכלום.
כאילו אין לה בעיה לבוא ולדבר איתי ולשאול מה שלומי ככה בחיוך.
אני פשוט לא מבינה איך היא עוד לא קלטה. איך היא לא הבינה שמשהו פה לא בסדר. מאד לא בסדר.
היא לא עיוורת. היא שמה לב מיליון פעמים שהיא אומרת לי שלום ואני מתחמקת. אז מהה???
היא הייתה חמודה. ניסתה לעודד. שאלה אם ניסיתי לדבר איתה. או לכתוב לה הודעה.
אמרה שבטח היום כן אולי זז לה משהו בלב, והיא אולי קלטה משהו אחרי שאמרתי לה תעזבי אותי וברחתי.
אולי.
אני כבר לא יודעת אם טוב שהיא תדע. שהיא תשאל.
כי מה אני אגיד לה??
אין לי מה להגיד לה.
פתאום כל הדברים ההם שכתבתי נראים לא רציניים. שזה סתם שטויות ורק הרגשות שלי ושאני סתם מקצינה הכל.
אני כבר לא יודעת מה לעשות פה. באמת.
היא אמרה שאני אתן לזה זמן.
פסדר, כאילו במילא הייתי עושה משהו.
אבל מה יועיל הזמן?
אם כל כך הרבה זמן זה ככה והיא לא קולטת כלום גם אם נותנים לה רמזים שקופים, מה יועיל עוד זמן??
אופ.
נמאס לי באמת.
אני מפחדת ממנה פחד מוות.
היא הורסת אותי.
הורסת את הזמן שאני באולפנה.
כל היום אני רק בלחץ ומפחדת לפגוש אותה. מן מועקה שמעורבבת בלחץ ופחד בתוך הבטן שלא יכולה להשתחרר. זה הורס את הכל.
איכ.
אבאאא
אני כבר לא יודעת אם טוב שהיא תקלוט ותשאל ותחקור. אופ.
אימאלה אבא. אני מפחדת מההמשך פחד מוות.
לראות אותה מחר. אימאלה.
אבא.
בבקשה ממך.
אני יודעת שאני לא ראויה לכלום ואני חוטאת ורעה ומתנהגת מגעיל לכולם. אני יודעת.
אבל אופ. אני יודעת גם שאתה מנהל את העולם. ואני יודעת שאני רוצה שיהיה טוב. גם בעניין הזה ספציפי וגם בהכל.
אז אבא. בבקשה ממך שמה שלא יהיה, יהיה טוב.
ושלא הכנסתי את עצמי הרבה יותר עמוק ממה שכבר קיים.
אני חושבת שאני אקבל את העצה שלה. לתת לזה זמן.
פחח. כאילו שיש לי ברירה אחרת.
אופ.
(אשא קולי אל השמיים
מלבד התפילה
לא נותר לי דבר
אולי אמצא מנוחה לנפשי
רפואה לליבי הנשבר)
אבא.
(מותר להגיב.
אולי אפילו ישמח.
איכ אני זקוקה לעידוד באופן נואש.
איכ אני.)
(((((((