נפש אבודה בים אנשים מצויים
עלמה צעירה מוקפת בוגרים שהכל מבינים
כמו נוצה חסרת נוצות
מיטלטלת ברוח
נשמטת בכל רגע על האדמה
נחבטת בסלעים חשופים
ובספסלים הומי אדם
שומעת קולות מדברים
אבל אני רק לידם
חלילה לי מלהתערבב בם
אוי לי אם מישהו יפנה אלי
ואז ארגיש לחוצה אל הקיר
חייבת לתת תשובה
והתשובה שבוודאי אתן
תהיה שגויה
ובטעות מפי נמלטה
כי נלחצתי
ורק חשבתי
מה כדאי לי לומר
כדי שההוא ששואל
ישמע מה שהוא רוצה לשמוע
ויניח לי לנפשי
ואז שוב ארגיש
שאני חיה
ליד החיים
לא איתם
רק ביניהם
לא ביחד
רק בין לבין
ויום אחד כשאתפקח
בטח אשב לי על ספסל
ואבכה
אבכה עד שיכלו כוחותי
עד שיעלמו ספקותי
עד שארגיש ראויה
לחיות איתם
ולא בינותם
ובינתיים
יושבת ותוהה
מתי אתפכח.
