אמר רבי נחמן מברסלב: "עדיף להיות כאילו שמח מאשר עצוב באמת". כך צריך לנהוג אדם הרוצה לזכות במידת השמחה – בתחילה יעשה עצמו שמח וידחק את העצבות לצד, ודומה הדבר למצב של משתה..
לפני שהחל רבי נחמן מברסלב לספר לתלמידיו את סיפור המעשה "משבעה קבצנים" (מתוך הספר "סיפורי מעשיות") פנה אל תלמידיו ושאל אותם: "האם אתם יודעים כיצד לשמוח מתוך מצב של עצבות ומרה-שחורה? כעת אספר לכם איך פעם היו שמחים!"
והחל מספר:
פעם אחת היה מלך והיה לו בן יחיד. רצה המלך למסור את המלוכה לבנו בחייו, לכן עשה משתה גדול. וכשהמלך עושה משתה גדול זאת שמחה גדולה מאוד, בפרט עכשיו, כשמסר את המלוכה לבנו בחייו, בודאי היתה שמחה גדולה מאוד.
והיו במשתה כל שרי המלוכה וכל הדוכסים והשרים והיו שמחים מאוד. גם המדינה כולה נהנתה מזה שהמלך מוסר את המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך. והיתה שם שמחה גדולה מאוד, והיו שם כל מיני שמחה ומקהלות זמר, משחקי הצגות וכיוצא בזה כל מיני שמחה, הכל היה שם בזמן המשתה.
וכשנעשו שמחים מאוד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לרדת מן המלוכה, על כן תראה שלא תהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה. וכשתהיה בשמחה, גם אני אהיה בשמחה. וגם כשתהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק את עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתירה מאוד.
(עד כאן לשון רבנו ז"ל).
***
המלך ו"הבן היחיד"
המלך מרמז על מלכו של עולם, הקב"ה, וקורא לו רבי נחמן בלשון עבר "היה מלך" מכיון שלפני חטא אדם הראשון היתה מלכות הבורא לעין כל וכולם ידוע שהקב"ה הוא המלך, וכל מה שנעשה – נעשה ברצונו, הן בדברים "הטובים" והן "הרעים" – שניהם מאת הקב"ה, וכל הנעשה בבריאה נעשה בהשגחה עליונה ובודאי שהכל לטובה.
ה"בן היחיד" מרמז על האדם הראשון שהיה בבחינת "בן יחיד" לקב"ה, ואף מרמז על כל יהודי שאף הוא נחשב "בן יחיד" לאבינו שבשמים, כמו שאמרו חז"ל: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז).
המלך רצה למסור את המלוכה לבנו בחייו, כלומר כוונת תכלית בריאת העולם היתה שימשלו הצדיקים בתפילתם והקב"ה יעשה כל חפצם, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "צדיק מושל יראת אלקים" – שכך אומר ומכריז הקב"ה: מי מושל בי? הצדיק! שאני גוזר גזירה והצדיק מבטלה בתפילתו, הצדיק גוזר גזירה ואני מקיים גזירתו!
כוחו של משתה
המשתה הגדול שעשה המלך מרמז על תחילת חינוך האדם בקניין מידת השמחה, משום שבעת משתה כגון חתונה, בר מצווה או כל אירוע אחר, אזי כולם שמחים מאוד ומראים פנים צוחקות. המשפחה, בעלי השמחה, האורחים וכל שאר המוזמנים – כולם מאירים פנים ושמחים, ואף שכמעט לכולם ישנן דאגות וצרות לרוב, הם דוחקים את מחשבות הדאגה הצידה ומשתדלים להראות פנים שמחות, ואם אחד המוזמנים יספר את כל אשר בליבו, צרותיו ודאגותיו בעת השמחה, הרי הוא יעכיר את האוירה.
כך צריך לנהוג אדם הרוצה לזכות במידת השמחה – הוא צריך בתחילת דרכו לעשות עצמו שמח ולדחוק את העצבות לצד, כעין מצב של משתה. ואמר רבי נחמן מברסלב: "עדיף להיות כאילו שמח מאשר עצוב באמת". והחכם באדם, שלמה המלך, אמר: וטוב לב משתה תמיד" (משלי טו), ופירש רש"י: מי שליבו טוב בעושרו, כל שנותיו דומות לו לימי משתה, ללמדך שיהא האדם שמח בחלקו".
רבי נחמן חוזר ומדגיש בסיפור קצר זה שהיתה שם שמחה גדולה מאוד וכולם היו שמחים מאוד, והיו שם כל מיני שמחה ומקהלות זמר, משחקים והצגות, וזאת ללמדנו שהאדם צריך להתאמץ בכל יכולתו בכל מיני דרכים ואופנים להיות בשמחה תמיד.
ובעניין זה כותב רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב, כד): "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו...והכלל שצריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד, כי טבע האדם למשוך את עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במילי דשטותא (דברי צחוק)".
אם כן, כדי לזכות לשמחה המיוחלת צריך האדם להשתמש בכל "הכלים" האפשריים, כגון: שירים וניגונים, מילי דשטותא (שעליהם מרמזים המקהלות זמר, ומשחק ההצגות, וזאת משום שהיצר-הרע אף הוא משתמש בכל "הכלים" האפשריים כדי להפיל את האדם ברוחו ולהביאו למצב של חידלון, עצבות ומרה שחורה "בעזרת" פגעי הזמן – שהם היסורים, הקשיים, הנסיונות והמכשולים העוברים על כל אחד מאיתנו בגוף ובנפש. לכן העצה להינצל מ"רשתו" של היצר היא - להתגבר בכל הכוחות כדי להיות בשמחה תמיד, ואפילו להיות בשמחה מדומה, שהיא כעין מצב של משתה.
להגיע לפסגה
"וכשנעשו שמחים מאוד" – כאן אומר לנו רבי נחמן שהגיעו המלך ובנו וכל משתתפי המשתה הגדול ל"פיסגת" השמחה. אומנם עכשיו אומר המלך לבנו "רואה אני שאתה עתיד לרדת מהמלוכה", וזאת משום שאחרי שמעפילים ועולים לפסגת ההר בכדי להמשיך ולהתקדם, חייבים דווקא לרדת מההר ואז שוב לעלות ושוב לרדת. עניין זה דומה להליכה של האדם בעולם הזה, מעין הליכה הררית בה פעמים עולים ופעמים יורדים, וישנם זמנים לטובה וזמנים לרעה.
צריך להיות "חוזה בכוכבים"
ממשיך המלך בדבריו ואומר: "היות שאני חוזה בכוכבים ואני רואה שאתה עתיד לרדת מן המלוכה" – כאן רמז המלך לבנו מה עליו לעשות וכיצד ינהג ויתחזק ולא יפול בדעתו כאשר ירד מן המלוכה, ועצתו היא – להיות "חוזה בכוכבים" – שמסתכל וצופה בכוכבים הנראים כנקודות אור מפוזרות ברקיע השמים השחור והאפל - כך צריך לעשות האדם בשעת 'הירידה' ממדרגתו ובעת הסתלקות הדעת "והחושך" הרוחני – להביט ולהסתכל על "הכוכבים" שלו, שהם אותן הנקודות הטובות שבו, שהם המעשים הטובים שזכה לעשות במשך חייו וכן לראות את הרצונות הטובים שבו, ועל ידי זה יתעודד ולא יפול בדעתו ויוכל לאזור כוח לעליה הבאה.
"כמו כן תראה שלא תהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה" – כאשר האדם 'בעליה' רוחנית ומצליח לעבוד את בוראו כרצונו, או כשהוא מצליח במשהו מסויים - הוא כמובן מלא שמחה וחדווה, אולם עדיין אין ערבות שהוא באמת שמח מעצם עבודת ה', כי יכול מאוד להיות שהוא שמח מה"אגו" שלו שתפח וגדל. דבר זה "נבחן" בעת 'הירידה' הרוחנית, כאשר "לא הולך לו" כרצונו והוא במצב של "ירידה מן המלוכה", אז מזהיר אותו אביו המלך: אף כשתרד מהמלוכה אסור לך לרדת מן השמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה...
זה לא משנה באיזה מצב אתה – העיקר שתישאר בשמחה!
הקב"ה אומר ל"בנו יחידו", שהוא כל יהודי ויהודי: אם כוונתך בעבודת ה' היא באמת להסב לי עונג ונחת-רוח, אזי עליך לדעת שלא משנה לי באיזה מצב אתה נמצא – 'עליה' או 'ירידה' – כי חשוב לי מאוד שתשמח בי בכל מצב שתהיה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה: "אנוכי אשמח בה'" (תהילים קד). הוא לא אמר 'אנוכי אשמח בהצלחות' המדומות שלך. לכן דווקא בזמן 'הירידה' נמדדת האמת הזו, ועיקר הנחת-רוח שתסב לי בשעת 'הירידה' היא ההתחזקות במידת השמחה, דווקא במקום 'הנמוך' בו אתה נמצא.
"כי גם כשתהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה" – זהו עיקר המבחן והנסיון העומד לך, אומר המלך לבנו, ואם תעמוד בנסיון זה יתברר שאתה ראוי למלוכה, ואם לאו – יתברר שאינך ראוי למלוכה.
המלך רוצה למסור את המלוכה לבנו בחייו, כלומר, הקב"ה רוצה שהצדיקים ימשלו בתפילתם והוא יקיים את רצונם, ובודאי לפני שנותנים לאדם רשיון נהיגה לרכב בוחנים אותו קודם אם הוא יודע לנהוג ברכב כראוי, ואם אינו יודע, הרי הוא מסכן את עצמו ואת הסובבים אותו, על אחת כמה וכמה כאשר הקב"ה רוצה להעניק לאדם "רשיון" להנהיג את כל העולם – הוא מוכרח קודם להעבירו "טסט". וזהו ה"טסט" שעובר בן המלך לפני שיזכה לתואר "צדיק מושל יראת אלוקים".
רבי נתן כותב בעניין זה (ליקוטי הלכות, חושן המשפט, הלכות העושה שליח לגבות חוב, ה"ב, סעיף כג):
"ושמחת עולם על ראשם, שזהו נאמר על הכתרים של נעשה ונשמע שאמרו בשעת קבלת התורה, ועל ידי השמחה זכו לבחינת צדיק מושל, בחינת ישראל ממשלותיו, כי על ידי גודל השמחה זוכים לבחינת צדיק מושל, בחינת ישראל ממשלותיו, שישראל מושלים בו יתברך, כביכול, כי הוא גוזר גזירה והם מבטלים, כמו שאמרו חז"ל, והכל על ידי השמחה של המצווה כנ"ל..."
אם אדם שמח בזמנים של 'עליות', אולם עצוב בזמנים של 'ירידות', ניכר כי השגחת הבורא והנהגתו אצלו כשני דברים מופרדים, לכן אינו זוכה לראות את האחדות והשלימות באחדות בהנהגת הקב"ה את הבריאה, וכבר אמרו חז"ל (ברכות ס): "יהא אדם רגיל לומר: כל מה שעושה הקב"ה – לטובה הוא עושה", וגם צריך לדעת שכל ניגון בנוי מצלילים עולים ויורדים, ואם יבחר האדם לנגן ולהאזין לניגון בעל צלילים עולים בלבד, הרי ניגון כזה הוא חד-גוני וצורם באוזניים, ואדרבא – ניגון כזה הוא רק רעש בלתי נסבל.
לכן עלינו לדעת, שהעליות והירידות בחיינו הם כמו תווים וצלילים העולים ויורדים, ואם "נאזין" להם ונצרפם יחד, על ידי שנקבל את שניהם בשמחה, נוכל "לשמוע" ניגון נפלא מאוד, וכל אחד מאיתנו יודע שהוא מעין "כלי נגינה" עליו מנגן הקב"ה את ניגונו האישי, שהיא מסכת חייו עלי-אדמות. כשנבין זאת, נדע שהקשיים והירידות הם טובות וחסדים נפלאים מאת הקב"ה.
"אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתירה מאוד" – הקב"ה שמח בכל מצב, ולפניו ישנה רק שמחה ואין עצבות כלל, כמו שאמרו חז"ל (חגיגה ה): "אמר רב פפא: אין עצבות לפני הקב"ה, שנאמר: הוד והדר לפניו עוז וחדווה במקומו", ואם כן, גם אם בן המלך לא יעמוד בנסיון, גם אז יהיה הקב"ה בשמחה. אולם אם יזכה בן המלך לעמוד בנסיון, אזי הקב"ה יהיה בשמחה יתירה מאוד, משום שאז תגיע הבריאה לתיקונה השלם, וכמו שהקב"ה היה מלך לפני הבריאה ולא היתה שום הפרדה באחדותו, כך תתוקן הבריאה וכולם יראו אחדות ה' ומעשיו, ושכל מה שהוא עושה – לטובה הוא עושה.
כשסיפר רבי נחמן 'איך פעם היו בשמחה', הוא לימד אותנו כיצד אנו יכולים להיות בשמחה כאשר הצלילים יורדים, ואלה הם הזמנים והמצבים בהם אנו נוחלים לא פעם אכזבות, קשיים וכשלונות, כדי להתחזק ולעלות ביחד עם הצלילים.
כך סיפר רבי נחמן לתלמידיו "איך היו פעם שמחים!" גם במצבים של עצבות...
אחד המשפטים המצוטטים ביותר מפי ר' נחמן מברסלב הוא "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". מה פשר ההנחייה של ר' נחמן להיות בשמחה? האם כוונתו לתפיסה אופטימית של המציאות, לאמונה תמימה בטוב שבעולם? וכיצד יכול האדם להגיע לאותה שמחה? עיון בדברי ר' נחמן אודות השמחה מעלה תפיסה מורכבת שלה וחושף את מערכת הקשרים הסבוכה בין שמחה, עצבות, ולב נשבר.
עיון בהקשר בו נאמרה ההוראה "להיות בשמחה תמיד" מעלה באופן ראשוני את מורכבותה של השמחה אצל ר' נחמן:
"מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחרָה בְּכָל כּחוֹ... וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאד בְּכָל הַכּחוֹת לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם-לִמְשׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל- כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד".
(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כד)
בדברים אלו מבהיר ר' נחמן שהשמחה אינה תגובה טבעית של האדם לטוב השופע עליו, וגם לא התמקדות באלמנטים הטובים והמשמחים הקיימים בחייו; השמחה היא דווקא תנועה נפשית של התגברות על טבע האדם וטבע העולם. שכן האדם נמשך באופן מובן דווקא ל"מרה שחורה" ולעצבות; דאגות וצרות מלוות את כל בני האדם מאז ומעולם ובשל כך המצב האנושי הטבעי הוא דיכאון ועצבות. השמחה לפיכך היא תנועה נפשית של "אף על פי כן" שעל האדם להכריח את עצמו ללכת בה; היא אינה מתת אלוהים המגיע בטבעיות לאדם אלא אתגר המוטל לפתחו הדורש ממנו להפעיל את כל כוחותיו. במילים אחרות, מצב רוחו של האדם איננו פרי נסיבות חייו אלא פריהכרעותיו ומאמציו להגיע אל השמחה.
לאור זאת מובן מדוע בכתביו של ר' נחמן נמצאות עצות פרקטיות רבות שמטרתן לעזור לאדם להגיע לשמחה. אחת העצות המעניינות והמפתיעות אותה מזכיר ר' נחמן בהקשר זה היא הקדשת זמן מוגדר ביום לשברון לב ובכי לפני הקב"ה:
"אַף שֶׁגַּם לֵב נִשְׁבָּר הוּא טוֹב מְאד, עִם כָּל זֶה הוּא רַק בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, וְרָאוּי לִקְבּעַ לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר לִבּוֹ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ, אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה... עַל-כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, רַק בְּשָׁעָה מְיֻחֶדֶת יִהְיֶה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר"
(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כד)
במקומות רבים ממליץ ר' נחמן לאדם לצאת להתבודדות בחצות ליל בשדות, ובמשך שעה לקיים שיחה של בכי וצעקה לקב"ה על צרותיו ועל שגיאותיו (ר' נחמן מציין כי אם האדם לא יכול לצאת לשדה, הוא יכול להתבודד גם בחדר שקט, ואם גם זה בלתי אפשרי - אפשר להתבודד גם מתחת לטלית או מתחת לשמיכה בלילה). אך ר' נחמן מדייק ומבהיר כי שעת הבכי והצעקה אף היא אינה זמן של עצבות ודיכאון, אלא של "לב נשבר". מה ההבדל בין השניים? "עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו" (שיחות הר"ן, מ"ב). העצבות והדיכאון מדלדלים את חיוניותו של האדם; הוא נוטה להסתגר, לישון, להתחמק מן החיים; שברון הלב מעורר דווקא לעשייה, לפעילות ולקרבה לקב"ה. לפיכך, שעה קבועה של בכי ושברון לב תביא את האדם לשמחה: "אחר לב נשבר בא שמחה, וזה סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אחר כך לשמחה" (שיחות מוהר"ן, מה).
אך מה ניתן לעשות בנוגע לעצבות עצמה, המכונה אצל ר' נחמן "מרה שחורה"? בשאלה זו עוסק משל מעניין של ר' נחמן באמצעות תיאור היחסים שבין השמחה לבין המרה השחורה:
"בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה, עַל-פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי-אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ, שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל-כָּרְחוֹ לְתוֹךְ מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל-כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם-כֵּן.
כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ, אֲזַי הַמָּרָה שְׁחרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד, אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה-לְהִתְאַמֵּץ לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחרָה דַּוְקָא, לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם-כֵּן בְּתוֹךְ הַשִּׂמְחָה, בְּאפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּךְ לְשִׂמְחָה, שֶׁיְּהַפֵּךְ הַמָּרָה שְׁחרָה וְכָל הַיִּסּוּרִין לְשִׂמְחָה, כְּדֶרֶךְ הַבָּא לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה".
(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה כג)
השמחה האמיתית אינה מגיעה אפוא מתוך דחייה של העצבות או המלטות מן הצרות; להיפך, זו שמחה מודעת וכואבת, הצומחת מתוך הייסורים האנושיים. העצבות והמרה השחורה הם חומרי הגלם שמתוכם נוצרת השמחה.
עצה אחרת של ר' נחמן חושפת תכונה נוספת של השמחה אליה הוא מכוון. ר' נחמן טוען כי הדרך היחידה להגיע לשמחה היא על-ידי "עִנְיְנֵי צְחוֹק וּשְׁטוּת", כשהאדם מתבדח ועושה עצמו שוטה (שיחות מוהר"ן, כ). הנכונות של האדם להשתטות ולהסיר את מסכת המכובדות והרצינות מעל פניו היא תנאי הכרחי לשמחה. הרצינות והכבוד מכבידים על האדם; הם גורמים לאדם לשפוט את מעשיו דרך עיני הסובבים אותו. האדם עסוק בשאלה כיצד הוא נתפס בעיני האחרים, האם התנהגותו מכובדת או מביישת, וכתוצאה מכך הוא נוהג באיפוק מתמיד ובשיקול דעת. אך כל אלו הפוכים לשמחה, שהיא ביטוי של חיים, של תנועה משוחררת, לא מאופקת ולעתים שלוחת רסן. בעקבות ספר הזוהר מכנה ר' נחמן את השמחה "עולם החירות", מצב נפשי שבו אדם עושה מה שלבו מורה לו ללא חשבונות מרובים. לכן כדי להגיע לשמחה על האדם למרוד בשלטון העריץ של המחשבה והמודעות העצמית העמוסה לעייפה, "להשליך את השכל", לעשות עצמו כשוטה ולהתנהג באופן שובב ומצחיק; רק כך יתעוררו כוחות החיים שעליהם נישאת השמחה, במקום השיתוק המדכא של העצבות האנושית.
|
| כדי להבין מהי הנקודה הפנימית והאמיתית, שהיא שורש השמחה, צריכים אנו להביא את דברי רבי נחמן מברסלב, וכך הוא כותב: "עיקר השמחה, שהיא החיות של ישראל, הוא ע"י נקודת האמת, שבלב איש הישראלי, שנפשו יודעת מאוד קדושת אמונת ישראל, שזה כל שמחתנו, בחינת 'אנוכי אשמח בהשם'. וכל אדם כפי מה שהוא, אם יזכור את עצמו, שאף על פי כן הוא מזרע ישראל והבדילנו מן התועים בכמה בחינות, יכול לשמח את עצמו בכל מקום שהוא". הנקודה הפנימית והקדושה, שיש בכל יהודי, היא מקור ושורש השמחה שבו. כאשר האדם יגלה אותה, יתמקד בה ויפיח בה רוח חיים, הרי שאז תתעורר השמחה בלבו. האפרוריות המכסה על לב איש הישראלי, המתבטאת בעצבות, נובעת בעיקר מחוסר האמונה ומחוסר הכרה של האדם בערכו הגדול, בקשר שלו עם הבורא יתברך ובחשיבות ותכלית חייו ומעשיו, ועל כן הוא נופל בעבירות ומרבה בחטאים, אשר מוסיפים עצבות וחולי על נפשו. חוסר השמחה של האדם מתבטא אמנם בדברים חיצוניים, לכאורה, של אי הצלחה, חסרון או אי הגשמת רצון כלשהו, אך למעשה העניין הוא פנימי יותר, הנפש עצמה אינה מוארת מבפנים והלב מכוסה במסכים ובאפרוריות ואין ביכולתו לגלות את האור. האדם מייחס את חוסר שמחתו לדברים חיצוניים, במקום להתחבר ולהתקשר אל הנקודה הפנימית שבו, למרק ולתקן אותה, עד שתזהר באור יקרות ותשפיע שמחה עליו ועל כל הסובב אותו. אנו רואים הרבה אנשים המסתובבים בעולם, כאשר חיוך גדול נסוך על פניהם. אנו מכירים אנשי תקשורת, שחקנים ואנשי ממון, שתמיד נראים לבושים יפה ושמחים, אך ברוב המקרים הכל משחק והכל חיצוני. בתוך תוכם מתחולל מאבק פנימי וכאשר הם רחוקים מעין הבריות, הרי הם שקועים רוב הזמן בעצבות ובריקנות. רובם מעבירים את זמנם בעבודה או בבהייה במסכים, העיקר שלא יצטרכו להתמודד עם עצמם ועם הריקנות הפנימית שיש בהם. כי זה כל אדם יכול להבין, שבעולם הזה אין שום שמחה כלל- "כי מה יתרון לו לאדם וימינו כצל עובר ואחרית שמחה תוגה" ועל כן המחקרים והכופרים, אין להם שום שמחה אמיתית כלל וכל ימיהם הם מלאים עצבות יגון ואנחה, מאחר שכופרים בתורתו הקדושה ובעשיית מצוותיו יתברך ואם כן, מהיכן יקבלו חיות ושמחה. ורק מי שיש לו אמונה שלמה בהשם יתברך, מכיר בהשגחתו ויודע, שהוא טוב ומיטיב, ומנהיג את האדם בדרך הטובה ביותר בשבילו- רק הוא ראוי לו לשמוח באמת. וזה הדבר אי אפשר לבאר בכתב, כי הוא "לכל חד כפום מה דמשער בלביה", בבחינת "פיקודי השם ישרים משמחי לב", כי בודאי אין שום שמחה בעולם כשמחה זו. הקשר האמיתי עם הבורא יתברך והאמונה השלמה בקיומו, היא אשר מביאה את האדם לשמחה תמידית, כי השם יתברך הוא מקור השמחה, כמו שכתוב - "עוז וחדווה במקומו". אך זאת אנו יודעים, שעבודה זאת של שמחה אמיתית, אינה קלה כלל ועיקר, ועל כן אומר רבי נחמן מברסלב: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". ונשאלת השאלה, מדוע המצווה כל כך גדולה? הרי אנו רואים אפילו גויים ורשעים שמחים. אך בודאי אין מדובר כאן בשמחה של הוללות וגם לא בשמחה של אדם, שהולך לו הכל כסדר וכרצונו והוא מצליח בתחום הגשמי ואפילו הרוחני. אלא שהאדם צריך להיות בשמחה גם כאשר הדברים אינם מסתדרים לו כפי רצונו, גם כאשר עוברים עליו קשיים והתמודדויות וגם כשנופלת עליו עצבות, עליו להילחם בכך, לעבוד על כך, ולחזק עצמו לבוא לידי שמחה בשיטות שונות, שאותם נלמד בהמשך, ואז דוקא השמחה נעשית – למצווה גדולה! |
)
