ממ.
וואו.
אימאלה.
אני אשכרה העזתי לכתוב את זה.
כתבתי מכתב.
שמופנה אליה.
תיקנתי.
שיניתי.
פעמיים.
מכתב מלא שנאה. וכאב. המון.
כאילו שיהיה לי אומץ להביא לה אותו.
אני בחיים לא אביא לה בעצמי.
לבקש ממישהי?
ממנה אי אפשר.
אני לא יכולה לסמוך עליה.
ואני גם לא יכולה להכניס אותה עוד יותר עמוק. אסור לה לדעת כלום כלום.
ממנה גם אי אפשר.
אני צריכה להגיד לעצמי סטופ ולעצור את עצמי.
אני חושבת שהפסקה תעשה פה טוב, אבל אני עדיין ממש לא בטוחה ולא יודעת כלום.
נחכה בינתיים.
מה,
ללכת למדריכה השנייה?
לשאול אותה אם אני יכולה לסמוך עליה?
להגיד לה שתביא לה את זה ושתגיד לה לקרוא כשהיא לבד?
לא. אין מצב.
אני לא סומכת עליה.
אבל אופ.
אני לא סומכת על אף אחד בעולם.
אז מה?
נשאר רק שאני אביא לה בעצמי?
פחח.
אין שום שום מצב שבעולם.
זה בכלל יפה שהעזתי אפילו לכתוב את זה.
למען את זה אליה, ולא סתם לכתוב את המחשבות שלי לעצמי.
את זה אני יודעת לעשות טוב.
אבל לכתוב אליה.
מי היה מאמין שאני אעשה את זה.
ובכן,
בינתיים כנראה זה יישאר אצלי.
יכביד לי על הלב, כאילו יש לזה משקל כבד.
ממ.
כאילו שבלי זה לא מכביד לי על הלב.
אימאלה אבאאאא
אני חייבת חייבת אומץ. המון המון.
וכוחות. מלא.
לעשות את זה?
להביא לה?
אני באמת לא יודעת אם כדאי.
מה,
באמת?
אופ.
אני לא יודעת.
אופ.
לעשות את זה?
(תגובות פה יתקבלו בברכה.
אני כל כך לא יודעת מה לעשות.)