אמא של כל הזמן אומרת לי שאני חזקה.
שלא התאבדתי אז ולא הזקתי לעצמי כי יש לי כוחות.
ואף פעם לא הרגשתי ככה.
אני לא מרגישה חזקה.
אני מרגישה שאני חלשה מידי.
שלא הזקתי לעצמי לא בגלל שאני חזקה והצלחתי להתגבר על זה,
אלא בגלל שהייתי חלשה מידי בשביל לעשות את זה.
לא היה לי את האומץ.
אם הייתי קצת יותר חזקה הייתי מפסיקה לאכול.
הייתי חותכת את עצמי.
הייתי מנסה.
רציתי תשומת לב.
רציתי לעשות משהו שיעיר את כולם מסביבי,
שיבינו שמשהו לא בסדר,
שיוציאו אותי מהמקום הנורא הזה.
אבל לא הייתי חזקה מספיק.
אז סתם סבלתי.
חמש שנים סבלתי.
נאכלתי מבפנים.
למדתי לשתוק.
מלא פעמים דמיינתי איך זה יהיה.
איך אני פשוט לא אוכל יותר.
היו ימים שבאמת לא אכלתי,
אבל בסוף תמיד נשברתי.
לא הייתי חזקה מספיק.
אני לא שמחה שלא עשיתי כלום.
אני יודעת שאני צריכה לשמוח,
אבל אני לא.
אני רוצה לעשות משהו שיפסיק הכל,
שייתן לי מנוחה.
כל יום של שגרה אני חיה את זה מחדש.
אני רוצה פשוט להפסיק הכל, לנוח,
לתת למישהו אחר לנהל לי את החיים.
אני רוצה פשוט לישון.
להשאיר הכל מאחורי.
לא לחשוב על כלום.
לא להצטרך לקום כל בוקר ולהעמיד פנים שהכל בסדר.
שאני לא דועכת מבפנים.
שאני שמחה, שהתגברתי,
שלא מפריע לי כלום.
אני רוצה להתפוצץ.
לעשות משהו גדול,
שיודיע לכולם שפשוט נמאס לי.
נמאס לי!
לפעמים אני פשוט רוצה לישון ולא להתעורר.
ככה, פשוט,
לא דורש ממני שום מאמץ.
אני לא ארגיש שום כאב.
אני רוצה לברוח.
נמאס לי מהשגרה,
מהבגדים שכולם כבר קטנים עלי אבל אין לי כסף לקנות אחרים.
לא שזה עוזר למצב הרוח שלי.
כל הבנות בכיתה שלי,
לוקחות כל כך הרבה דברים כמובנים מאליהם,
וקשה להן להבין שיש אנשים שאין להם את הדברים האלה.
לא לכולם היתה ילדות פשוטה, מלאת חברים.
לא כולם יכלו לברוח לחינוך ביתי כשלא הסתדר להם.
יש אנשים שפשוט היו צריכים להתמודד,
ולסבול,
חמש, עשר, שתים עשרה שנים.
ואנחנו כבר גדולות,
בכיתה י"א,
חשבתי שבגיל הזה כבר אמורים להבין
שלא הכל מושלם בחיים.
שיש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לשלם על חמישים מתנות למורות,
עשרה שקלים כל אחד.
שקשה להם פשוט לבוא לכיתה חדשה ולהתנהג כאילו מכירים כבר שנים.
אז אני שותקת.
ושותקת.
ושותקת.
ומתפוצצת מבפנים,
ודועכת מבפנים.
וכבה.
ואף אחד לא רואה.
כי אני כבר למדתי להסתיר טוב מאוד.
כי כשלא הסתרתי, ראו את זה כנסיון למשוך תשומת לב,
וזהו. שום דבר מעבר.
כשהייתי זקוקה לזה יותר מכל, התעלמו.
אז הפסקתי להיות זקוקה.
כדי לא להיות נטל על הכתפיים של אנשים שלא היו מוכנים למשא כזה.
אנשים שמתוקף תפקידם היו צריכים לעזור לי עמדו נגדי,
ברגעים שהייתי צריכה אותם יותר מתמיד.
אז אני כבר לא סומכת כל אף אחד.
את הסודות שלי אני שומרת לעצמי.
לתרפיסטית שלי לקח שנתיים וחצי עד שהתחלתי לשחרר לה טיפה ממה שעבר עלי.
וגם אז זה רק שבריר,
רק חלק פצפון ולא משמעותי מכל מה שעובר עלי.
וגם היא בטוחה שהכל עבר, והכל בסדר, והתגברתי, וזה לא חוזר אלי כל לילה כמו בומרנג.
שאני חושבת שזה נעלם ואז זה חוזר במכה, והורס ושובר ופוצע.
אז אני פשוט מתייאשת.
