מפחיד לחשוב על הספד, על כל כך הרבה מוות שמוליד חיים.
זה מעגל בלי סוף ובלי התחלה, כדי להבין את גודל החיים צריך לחוות את המוות. כמו לידה שהורגת ויוצרת חיים, משהו כאן נתפס לא נכון.

וכשאני אמות, אז מה? אני תוהה לעצמי מה ישאר, אני מנסה לנחש מה יכתבו, מה יגידו. כבר אי אפשר לדעת, זאת מן כוננות כזאת לדבר שיכול לקרות בכל רגע או בעוד מאה שנה. אבל כנראה שתמיד טוב להיות בכוננות, כי זה דוחף אותך לעשות הכי הרבה שאפשר.
מה שישאר זה מה שאני אתן, מה שאחרים יקבלו ממני, כי אני אלך יום אחד והמעשים שלי יזכרו. רגשות,דברים שאמרתי וכתבתי, אני כל כך מוזרה לפעמים שאני יושבת וחושבת על הספדים. אולי זה הרצון לדעת מה חושבים, אולי זה סתם ניסיון לתאר סיטואציה. אני לא יודעת.
אני רק מנסה לחיות בצורה כי טובה שאני יכולה, כי אני אף פעם לא יכולה לדעת מתי זה יגמר.