כל הזמן מדגישים לנו בימי הזיכרון, גם של השואה וגם של חללי צה"ל את "סיפורו של הפרט" "לכל איש יש שם" "הוא היה כ"כ צעיר".
מצד אחד ברור שזה מצער מאוד! חיים שנגדעו! מי יכול לתאר ולהכיל אבל על מת?
הכאב עמוק כ"כ עד שמביא לשיתוק...
אבל האם זה העיקר? האם אין פה משהו עמוק יותר מאבל "רגיל"על מוות מזיקנה, או מחלה (לא עלינו)??
בואו נסתכל אחורה, היסתורית כיצד הנציח עמינו את נרצחיו בדורות הקודמים.
גלות מצרים העם שלנו נרצח במיליונים! תוך כדי עבודות כפיה וכו' וכו'
שלא הגיעו לתפוקה הנדרשת על כל לבנה חסרה שמו תינוק או תינוקת! מזעזע!
בזיכרון גלות מצריים לא נזכרים כמעט סיפורים אישיים....
הרוגי בית"ר. נהרות של דם ממש, לא מטפורה לאורך קילומטרים! מהעיר ביתר עד ים תיכון יש נהר של דם ממש!
לא צריך לדשן את השדות בסביבה כמה שנים "טובות" אחר כך.
ולא עוד שמתעללים בגופות, תולים את הגופות של כמה עשרות אלפי חילי המרד שלנו בצורה מבישה על כרמי הרומאים.
"למען יראו ויראו" ושוב לא מוזכר סיפורם האישי.
גלות בית ראשון ושני גם מאות אלפי נרצחים התעללות פיזית ונפשית ביהודים, רעב ועוד.
ושכבר מספרים סיפור של איש מסוים, זה סיפור על מקרה קיצון של גזרה נרחבת
(לדוג: חנה ושבעת בניה הם מפגש קיצון עם הגזרה הרחבה של חיוב לעבוד עבודה זרה בכפייה, ולא סיפורה האישי הקשה של חנה)
אני מרגיש שיש פה נקודה עוצמתית שאנחנו מפספסים. שאנו מפספסים את נקודת האמת.
הכאב והזיכרון מופנה לנקודות אמיתיות אך צדדיות ,לא עיקריות...
באמת אין לי תשובה מה כן, איך כן צריך וכו' רק מדגיש את תחושת הפיספוס בדרך הקיימת...
תודה אם קראת עד לכאן.. מקוה שעורר למחשבה...