היום בשעה שמונה- נעמוד כולנו בצפירה ונחשוב על יקירנו שנפלו למען קידוש ה', ומתוך מסירות נפש.
מחר- גם כן, נעמוד בשעה אחת עשרה בצפירה- ואבכה. אבכה על אילו שלא זכיתי להכיר,
אבכה על אילו שזכיתי להכיר לפני/ אחרי מותם- ושנגעו לליבי. שאני משתדלת לקדש את החיים- לאורם, ולזכרם.
ואז הקריינית בטקס תמשיך- ותקריא ויספרו על גבורות של לוחמים, של אזרחים, ושל הרבה גיבורים.
ואז הופ- בכזו ישירות וקלילות- ימשיכו.
ירימו את הדגל לראש התורן, ויפתחו בחגיגות עצמאות. ואז- כבר בערב, עם תום השקיע-
אהיה בישיבה הקדושה ואומר פרקי הודעה בשירה וניגונים.
אבל- היי, רגע. לפני שניה שכלתי ובכיתי על אהובי, על אלה זכיתי להכיר, ואלו שלא.
איך עושים את זה? איך מצד אחד אחוש את הכאב. אתחב רלמשפחות לסיפורים. ומצד שני אומר אחרי כמה שעות פרקי הודאה והלל- מבלי לשקוע בעצב?
אשמח לעצות, תגובות, וכו...
"ארים ראשי- אשה עניי במרחקים אל ההרים במרחקים. וקולי ישמע כזעקה כתפילת האדם. וליבי נשבר. מאיין יבוא עזרי."
על יום הזיכרון ויום העצמאות. כשאמא שלי היתה בכיתה ט' היא שכלה את אח שלה כשהוא ניקה את הרובה של חבר שלו ונפלט כדור.. שאלתי אותה איך אפשר לצאת לטיול ביום הזיכרון? היא אמרה שהם חשבו על זה והחליטו שזה הצביון של הנופלים, שנמשיך לטייל בארץ ישראל שהם מתו למענה והיות גאים בכך! הם לא רצו שנשב ונבכה עליהם כל היום. בנוסף החגיגה של יום העצמאות היא בעצם הודאה לכל הנופלים שמסרו נפשם למען הארץ הזאת ועצם החגיגות הם ההודאה על כך. אני אישית לא הרגשתי את אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות וקצת חבל לי, שיתפתי את אמא שלי בכך והיא אמרה שבשביל המשפחות השכולות הזיכרון הוא במשך כל השנה ויום הזיכרון הוא משהו כללי ולאומי, אבל למשפחות השכולות יש גם את האזכרה פעם בשנה וכו.
