א) אנחנו מגיעות לכיכר, בליל אנשים. המוני לי. אני תופסת את ***** ביד שלא תאבד לי, שלא אאבד לה. מחפשות מקום, ברור שאין כסא, בטח שלא שניים, וודאי שלא אחת ליד השניה. איפה יש פיסת רצפה לשבת או לעמוד עליה, רק שנמצא לפני הצפירה. מצאנו. כולם נעמדים, מחכים לצפירה. היא אכן נשמעת, וכולם משתתקים ומרכינים ראש. מתייחדים איש איש עם חלליו וכאביו וחסרונו בדממה.

ב) הטקס מוקרן בשידור חי, היישר מהכותל אל צגי הענק בכיכר רבין, תל אביב. ***** ואני מוציאות את מידות הראי"ה מהתיק, מסרבות לוותר על החברותא ומקוות שהלימוד לעילוי נשמת יעשה טוב שם למעלה. אבל קשה להתרכז בתוך ההמון האנושי ולהתעלם משידורי הקולות הרשמיים המרעימים, לפעמים צורם לי עד כמה שהם מונוטוניים. אז סיימנו רק פסקה והסתובבנו אל המסכים.

ג) אביתר עולה על הבמה, עם קולו המרטיט, מנגן בפסנתר. מעולם לא שמעתי ביצוע כל כך מפעים לאבות ובנים, כאילו מישהו פורט לי על מיתרי הנפש ממש. פעם אחרונה ששמעתי אותו הייתה עם החניכות, ביום השואה. עשינו מעגל עם גיטרה ושירים וחיבקתי את ** שלא תתפרק לי, הילדה הזו מאז שחזרה מפולין השתנתה מאוד. והסרטונים, והקטעים והשירים - צמרמורת. כמה אבות בוכים על בנים וכמה בנים בוכים על אבות.

ד) איזה עם. המקום הזה אוטומטית משרה עליי אווירת אחדות. לראשונה הייתי שם בכיתה ט', ב"שרים לשובם" חזרנו מהתרמה לקייטנת איל"ן בירושלים והיה פשוט מתבקש להמשיך לשם, זה היה מסובך אבל לא ויתרנו. אז; אייל, גיל-עד ונפתלי מחכים לכם בבית, היום; יזכור, וגם אותם זוכרים. לאחרונה יוצא לי להסתובב מידי פעם בתל אביב, וגם ביום יום, פשוט כל גווני האוכלוסיה. ועכשיו - ממש מתכנסים יחד, מתעטפים בזיכרון.

ה) זוכרים ושרים. יש משהו במוזיקה הזו ששייך לכולם, שנוגע לכל אחד בנפש במקום המדוייק לו. איזה שיר להקליט ל*** ואיזה ל*****, השתדלתי לקלוע, שיהיה הכי נכון שאפשר. מקודם, נערה אחת שישבה לידינו התעניינה מה אנחנו לומדות. ***** הציעה לה להצטרף אלינו, והיא נרתעה מהמילים המסובכות מדיי. אבל היא לא וויתרה וביקשה המלצה לספר אחר, גם כן על מידות ואם אפשר במילים קלות יותר. המלצנו לה בשמחה.

ו) איש שיוצא מוקדם, מציע לי לשבת בכסא שלו. כנראה הבחין ברגישותו שכבר כואב לי לשבת על הברכיים ושאני לא אשים לב שיש איפה לשבת אם הוא לא יאמר לי. כל אחד מהנופלים - אדם, עם מסכת חיים, לרוב קצרה מדיי. איך קרוביו משרטטים את דמותו במילים, מאפשרים לנו להציץ בדמותו, להתרשם ממידותיו וללמוד ממנו. איך אמא בוכה על בנה ז"ל גם ארבעים שנה אחרי. איך אלמנה שכבר נישאה שנית ממשיכה לדבר על בעלה הי"ד בעיניים נוצצות מאהבה וגעגוע של מעל עשר שנים.

ז) באוטובוס, בדרך חזור לדירה *** שולחת לי הודעה בוואטספ. סרטון של סבתא מספרת על אח שלה. אני רואה וצובט לי בלב לחשוב על סבתא כאחות שכולה. כלומר, אני יודעת את זה אבל לא בטוחה שאני מפנימה. היא מספרת על קווי דמיון בינו לבין *** שקרוי על שמו אבל במלרע ולא במלעיל, להפריד בין החיים למתים. פתאום מכה בי ההבנה שמחר אני לא אהיה עם כולם בבית העלמין. שאבא יצטרך לבקש ממישהו אחר להניח אבן בשמו על הקבר, ואני לא אהיה שם.

ח) אני נזכרת בשנה שעברה. בשמש הקופחת מעל הקברים, איך סבתא וסבתא תומכות זו בזו. ***** מתרוצץ בין הקברים, לא באמת מבין. עסוק בלהתרגש מהדגלים והחיילים. איך בסוף הטקס שני החיילים "שלנו" ניגשו ברגישות מדהימה לסבתא והציגו את עצמם, ביקשו לשמוע עוד על ***. סבתא התרגשה מאוד מהמדים, והכומתה - כמו שלו. היא הזמינה אותם איתנו לחדר האוכל, הם היססו קצת והסכימו, כנראה באמת רצו לשמוע על *** ולא רק כי שלחו אותם. בדרך לחדר האוכל התברר כי אחד מהם כבר לא חייל בסדיר, אלא אח של החייל השני ובא לחלוטין כדי לזכור ולכבד. התרגשנו מאוד, וסבתא **** במיוחד.

ט) בכניסה כבכל שנה, שוב קידם את פנינו השלט: "היום משפחות שכולות אוכלות חינם".







(אם מישהו באמת קרא את כל זה, אשמח לשמוע)