אז.
הייתי שם אתמול.
נכנעתי.
לא שזה היה עוזר לי אם הייתי נלחמת.
כל היום הייתי שם פשוט בלי לעשות כלום. כלום.
שיעמום שמביא לדיכאון ועצבות ועצבנות. על כולם ובמיוחד עליה ועליה ועליו.
הייתי פשוט מעוצבנת.
לא יכולתי כבר.
ואז בכלל התלבטתי אם להיכנס לטקס או לא.
לא ידעתי מה לעשות.
אחרי זה היא שכנעה אותי לבוא.
באתי.
ראיתי את התפאורה.
לא יכולתי יותר להסתכל על זה.
וזה לא מעודד שאני יודעת בוודאות שחמישה אנשים משם הם מהיישוב.
הרעיון חזק. ומזעזע.
אבל מה,
הרעיון והמטרה של יום הזיכרון זה לזעזע? לשבור?
לא.
ממש לא.
המטרה היא להתחבר, כל אחד בדרך שלו, לכאוב את החוסר, ולהתחזק ממנו לכאב שמוביל לעשייה. ולרצון לפעול טוב.
טוב.
התגברתי קצת.
התחילו.
הריקוד.
אימאלה.
כמה בכיתי.
ואז.
הראו את הסרטון עליו.
אימאלה.
אני פשוט ידעתי שאני אתפרק.
שאני אתמוטט.
כמה דמעות שפכתי שם.
כולם הסתכלו עלי כאילו שלא יודעת מה.
אני ידעתי שהייתי צריכה להיות ביישוב.
במקום שמבינים. כי כולם באותו מקום פחות או יותר.
והיא.
היא ישבה די לידי.
כל פעם שהסתכלתי לצד שמאל כדי לא להסתכל על הבמה ראיתי אותה.
ואיכ. איכ. איכ. תעופי לי מהעיניים.
לא רוצה לראות אותך עכשיו. ולא רוצה שתראי אותי במצב כזה.
אימאלה.
מזל שאחרי הטקס הלכתי לשם.
קצת הוציא אותי מזה.
הייתי שבורה.
היא באה.
שאלה אם הייתי בסוף בטקס.
פחח.
כאילו שהיא לא רואה עלי כמה בכיתי.
אמרתי שכן.
היא שאלה איך היה לי.
עניתי שאיך כבר יכול להיות.
היא ענתה שהרבה דברים.
לא עניתי לה.
הייתי שבורה.
הייתי גמורה.
ממש לא הייתי במצב לדבר עם אנשים.
ואז היא חייבה אותי להצטרף למעגל.
אופ.
דיברו על נושא מאד חשוב.
וכן.
ברוך ה' שהייתי שם. ישתבח שמו.
הוציא אותי קצת.
אחרי זה הצלחתי לדבר עם אנשים.
הלכתי לחדר ודיברתי איתה.
אחרי זה היא אמרה לי שהרגעתי אותה.
וואו.
נשמה שהיא.
ואחרי זה היה בחדר דיון.
4 בנות מול אחת ממלכתית.
קצת קטלנו אותה.
מסכנה.
ניסינו קצת להסביר.
וכן.
יש הבדל בין מדינת ישראל לארץ ישראל.
וכן.
אני לא עומדת בהתקווה.
למה כי זה המנון של מדינה שאני לא צריכה לכבד. שיר שהמשמעות שלו כופרת.
בטקס עמדתי.
כדי לכבד.
כמו שאני רוצה שיבינו ויכבדו את הדעה שלי,
ככה גם אני צריכה לכבד את הדעה שלהם.
עמדתי ובכיתי.
בכיתי וזעקתי ללא קול.
לאבא.
שדי.
שיביא לנו כבר גאולה שלימה.
ואני מסכימה איתה.
איך זה הגיוני, שטקס שלם, ואין שום שום דבר על בית המקדש? על המטרה האמיתית שלנו?
לא הגיוני.
לפחות בסוף שרו את תתן אחרית.
ניסיתי להתעלם מהדגלים ההם.
אני חושבת שהבכי הראשון שלי היה של עצב. של דיכאון ושל חוסר יכולת להשלים עם המציאות.
איך אפשר להשלים עם חוסר כל כך גדול?
וזה היה לפני רגע.
באמת לפני שניה.
עוד לא מעכלים.
אחרי זה הבכי שלי נהיה בכי של רצון.
של כאב.
מטורף.
כאב מטורף שרוצה שינוי.
אני רוצה גאולה.
רוצה.
מבקשת.
מתחננת.
כמה התפללתי שם לאבא מתוך הדמעות.
שדי כבר.
באמת כמה אפשר.
אנחנו רוצים גאולה שלימה. גאולה כללית וגאולה פרטית.
הבכי הרג אותי.
יצאתי סחוטה.
ואחרי זה קצת התעודדתי ודיברתי עם בנות ודיברנו על דברים חשובים בטירוף.
ואופ.
בטעות רבתי איתה.
אמרתי לה שאני עדיין חושבת שהייתי צריכה להיות ביישוב.
היא שאלה אם עד כדי כך רע לי איתן.
אמרתי שלא.
ושהיא יודעת למה אני מתכוונת.
ואם היא רוצה תשובה אמיתית,
אז אני חושבת שהייתי צריכה להיות במקום שיבינו אותי.
אני לא יודעת איך היא הבינה מזה שאני חושבת שהיא לא רוצה להקשיב לי.
לא יודעת.
לא הצלחתי להסביר את עצמי נורמלי.
מתישהו זה ייגמר.
ונצטרך להסדיר בינינו את כל התקלים האלו.
היא תצטרך לענות לי על השאלות שלי.
ואני אצטרך לענות לה על השאלות שלה.
למרות שבאמת כבר מעצבן אותי שהיא כל היום יורדת עלי.
אני רואה שהיא משתדלת.
אבל קשה לי.
זה מוריד אותי עוד יותר.
אימאלה אבא.
ה' יתברך.
אני רוצה.
כל כך רוצה.
טוב.
וגאולה. שלימה. כללית ופרטית.
ומשיח בן דוד.
ובית מקדש. מקום שכינה.
ומלכות בית דוד.
ומלכות ה' על כל העולם.
אתמול צחקנו שאנחנו ממלכתיות,
נאמנות למלכות האמיתית והיחידה.
מלכות ה' יתברך.
בכל צחוק יש אמת.
ופה יש אמת עצומה.
אבא.
תתן אחרית לעמך,
תשיב מקדש לתוכנו.
תרומם הר מרום הרים,
תקומם קרן גדועה.
תצהיר מחשכי איווי,
תפאר יושבת בדד.
תעטה בה מלוכה לבדך,
תסיר חרפה מעיר.
תנער זדים מזבולך,
תמציא צדקה לעדתך.
תלבב את רעייתך,
תכרות לה ברית חדשה.
תיקר נפשה בעיניך,
תטהרנה במים טהורים.
תחנה בעיר חנה דוד,
תזקוף קומת תמרה.
תודיע לכל אהבתנו,
תהלך בקרב מחנותינו.
תדרוש גאולה לגלותינו,
תגלה קץ לקנותינו.
תבוא מהרה לרחמנו,
תאמירנו לך ונאמירך לנו.
אבא.
בבקשה.
(והיי.
מי שקורא את זה.
בבקשה בבקשה לא להתחיל עכשיו וויכוחים ודיונים על כלום.
לא מתאים.
אשמח אם תכבדו.
מותר להגיב. לא בקשר לזה.
תודה.)