(אם היא אמרה שהיא חושבת עלי כל פעם,
ונגיד שנאמין לה למרות שאני לא מאמינה לשום מילה שלה,
אז היא הייתה אמורה לקלוט ולהבין שמשהו פה לא בסדר.
איכ.
נשארה רק האפשרות שהיא עושה הכל הכל בכוונה.
לפגוע. בי.
מנצלת את הכח שלה כדי להרוס.
שהיא מתעלמת בכוונה תחילה.
טאטע.
תן לי את הכח לעמוד בהבנה הזו.
אני לא מבינה איך לא הבנתי את זה עד עכשיו.
אין. אין שום מילה לתאר את ההרגשה שלי עכשיו.
אני המומה.
ומזועזעת.
וכואבת.
בטירוף.
אבא.
אני רועדת.
הלב שלי לא עומד בזה באמת.
אני...
לא יודעת כבר מה לחשוב.
אם אני לא אבוא מחר?
אין לי כוחות. בכלל.
אבל להפסיד מתכונת זה זוועה.
יש הרבה סיכוי שאני לא אהיה מסוגלת להגיע.
(פחח. על מי אני עובדת. אני אקום ואבוא כמו ילדה גדולה.
גם אם אין כח והלב שלי צורח.
אני אמרח את מסיכה המגעילה הזאת ואהיה.)
אבא.
אני לא מצליחה להפסיק את הרעד.
הפחד שולט בי.
כמו תמיד. כפול מיליון.
אי אפשר להסביר.
איך היא אמרה? לנפש אין גבולות.
כאב בנפש הוא אינסופי. כי לנפש אין גבולות.
לא כמו מחלה גופנית שמתישהו הגוף לא יכול לעמוד בזה ומת.
לנפש אין גבולות אז הכאב הוא אינסופי. אינסופי במובן הכי פשוט והכי עמוק של המילה.
אבא.
אפילו הציניות כבר התקלפה ממני.
מה זה אומר?
נותרתי חסרת כל הגנה.
חשופה.
לכל פגיעה.
כל משב רוח הכי קטן ימוטט אותי. אני יודעת את זה.
כל מילה קטנה תדקור כמו סכין.
שאני אביא לה את המכתב הזה?
אני לא מעזה.
בחיים.
יש לי דמעות בעיניים.
אני חסרת אונים.
חסרת כוחות.
חסרת הכל.
מרגישה חשופה.
אם מישהו יבוא עכשיו לפה, הוא יוכל לקרוא אותי.
לראות את הכאב העצום שהוא אינסופי.
הוא לא יבין.
הוא רק יראה.
כי זה שקוף.
אין. אין שום שום דבר שיגן עלי.
לא מצליחה לנשום.)
