מליוני אנשים מהמרים ומשלמים כדי לחזות במלחמת פרים, שהוא הספורט הלאומי של ספרד ונהוג במקומות נוספים בעולם כמו אמריקה הלטינית, פורטוגל ובאזורים נבחרים בצרפת. בדרך כלל הפרים אכן נהרגים בספורט דמים זה, אבל ההנאה הגדולה עבור הצופים היא מהעינוי שעובר הפר ועמו הלוחמים שמותזים לצדדים, נמעכים, נרמסים או מוטחים החוצה מהזירה.

קרבנות היאבקות והתגוששויות זירה, הן עניין מקובל של דבר יום ביומו. ומעבר לספורט הנקי, האולימפי, צופים נדחקים אל אולמות שמציגים זירות דמים, בהן הלוחמים נקטלים זה על ידי זה.

לימוד התורה ואימוץ הלכותיה, מסייעים לאדם לעדן את עצמו ולפתח רגישות שונה. עד כמה שמנסים להדחיק זאת, אנחנו רואים בעולם שצפייה בסבל גופני שעובר אדם אחר מעוררת פעילות של הנאה באזורי מוח שונים, בגברים יותר מאשר בנשים. הדוגמה הפשוטה ביותר היא הצחוק המתגלגל למראה אדם שמחליק על קליפת בננה, או מועד במדרגות, אולי זה צחוק של מבוכה. זה מתחיל בחיוך למראה התנגשות של מישהו בעמוד, ובמקרים קיצוניים נעשה הנאה חולנית למראה אנשים מרסקים אחד לשני את הפנים, ואף הורגים זה את זה.

אנשים שחרגו מהמגבלות החברתיות והאנושיות, מוכנים לשלם הון תועפות כדי לצפות בסבל מיוחד הנגרם לבני אדם. הם לא רוצים סרט מבוים או הצגה, הם רוצים לראות את הדבר האמיתי. אנשים אמיתיים. סבל אמיתי. הרוגים אמיתיים. הם לא סדיסטים או רשעים, משום שהם עצמם לא גורמים רע לאיש, הם רק רוצים לראות. לא מבינים שכמויות הרוע האלה, מעקרים את הנפש, ומביאים את הצופה בכל מקרה להתנהגות אלימה ולחוסר התחשבות.

יהודים שלומדים תורה נראים אחרת, גופם מקבל דחפים שונים ואפילו תווי פניהם משתנים. צפייה בדברים שכאלה רק מעוררת בם בחילה ודחייה.


סליחה שחפרתי.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם