אני מרגישה לבד. כולכך לבד. הכי לבד שיכול להיות.
פשוט לבד. וזה לא משנה שיש לי משפחה מהממת וחברות מתוקות ואחלה חיים. אני פשוט מרגישה לבד.
ריקנות ובדידות ובעיקר חלל עצום בלב! חלל שלא יוכל להתמלא בזמן הקרוב...
זה גדול עלי. אבל זה בעצם לא,כי ה' מביא נסיונות שבדיוק מתאימים לכוחות.
אבל זה מרגיש ונראה כולכך עצום ובלתי אפשרי. ותאמת? אינלי אפילו כוח להשתדל,להתאמץ. דיי כבר עייפתי.
עייפתי מלנסות,מלחפש,עייפתי מלהיות גאה בעצמי על צעדים קטנים..
עייפתי מדרך שאפילו אני לא יודעת לאן מובילה. שאפילו,אפילו כבר לא אכפת לי מה יהיה בסופה...
זה המצב הזה שכבר אינלך כוח לשאול או לנסות שיבינו אותך, ההתלהבות כבר חצי בחוץ והשמחת חיים גם היא..
אנשים מה עושים??מה עושים שהשמחת חיים תחזור ותמלא,מה עושים בשביל להודות לה',בשביל שלפחות תהיה קצת התלהבות?..
תודה מראש לעונים!
