אני לא רואה את עצמי משתפת את זה עם אנשים סביבי ממש, וזה די רובץ.
חברה מאוד טובה, מהאולפנה. מישהי שבנינו את עצמינו ביחד, וידענו הכל (?) אחת על השניה. היה לנו קשר ממש מיוחד ועמוק וקרוב שא"א להסביר.. וכל אחת היתה ממש רצויה ומוערכת בעיני השניה.
הכל טוב ויפה, עד שיום אחד בשירות אנחנו נפגשות ואחרי הרבה היסוס וגמגום ותקיעות היא מודה בפניי שהיא לסבית. זה ממש היה נשמע שזה כואב לה. ואני מכירה אותה ואהבתי אותה תמיד כי היא אמיתית. זה היה רציני, לא צומי. וכן, זה הסביר כמה דברים בהתנהלות, באופי. משהו שם תמיד היה קצת בן.
אני לא אלאה אתכם בכל התהליכים.
בגדול- היא תמיד היתה פחות בעניין של הקב"ה ממני, אבל הרצון והלב היו שם. בתחילת הסיפור עם הנטיות ההפוכות, היה ברור לנו שזו מציאות לא אידיאלית. ניסיתי לעזור מצידי, אבל היא היתה ממש בהדחקה עם זה.
אחרי עוד שנתיים הקשר היה קצת פחות רציף, וגם הפערים קצת התרחבו. אני הייתי במדרשה, והיא תפסה כיוון אחר. היא משכה דווקא למקום של לקבל את עצמה, להיות מי שהיא. הרגשתי שהיא פחות מחפשת את האמת האבסולוטית אלא קצת נוחות, ולהפסיק להתייחס לעצמה כאל משהו פגום ודפוק אלא משהו בסדר ונורמלי. היא כבר פחות היתה בקטע הדתי, הרבה שסעים גם באמונה ובאיך שדברים מסתדרים לה. ויותר מהכל- היא הודתה בפניי שהיא- ותסלחו לי על זה- ממש בקטע של מישהי שהכרתי עוד מימי האולפנה, ושעכשיו הן גם סוג של זוג.. היא שיתפה אותי במשבר שהיה להם ושהיא נפגעה.
וואו. זה היה קרע גדול. בתוכי היה מאבק- בין החברות שלנו, ואני באמת חולה עליה, לבין הקב"ה, שזה האמת של חיי.
ועם כל הכאב- אני הייתי נאמנה לקב"ה ולאמת האלוקית מבחינתי, והיא רצתה ממני את ההכלה שתמיד נתתי לה, את ההכרה שהיא בסדר. היא לא רצתה שאני אחשוב שהיא לא נוהגת נכון ועם זאת אני מקבלת אותה. היא רצתה אותי בצד שלה. את זה לא יכולתי לתת לה. היא רצתה שאני אעזוב רגע את השכל ואהיה חברה פשוט.
באיזשהו שלב אחרי יותר מדי אכזבות מצד שתינו פשוט הרגשנו שזה לא עושה לנו טוב.
מצחיק לומר, ממש מצחיק- אבל בדרמטיות שמאוד אפיינה אותנו עשינו כמעט טקס פרידה. נפגשנו לנסות לדחוף עוד קצת את העגלה המקרטעת של החברות שלנו (כשפעם היינו ממש החברות הכי טובות), ואחרי שתיקה מביכה ופשוט תחושה שמשהו נתקע- הודינו שהתהום בינינו גדולה מדי ושהתרחקנו מדי. שכל אחת מכוונת לכיוון אחר. זה היה באסה ממש, כי חלק מהקשר בינינו היה הסכם שלא משנה מה קורה, אנחנו חברות ואנחנו נתגבר על זה. אבל אני הצעתי שניפרד כידידות, שנאפשר לכל אחת לחיות את חייה נורמלי בלי המתח הזה. זה היה מוסכם על שתינו.
מאז ראיתי אותה עוד כמה פעמים. אני עדיין רואה אותה והרבה גם עם ה"חברה". לא משנה שבאופן אישי אף פעם לא התחברתי לבחורה הזו בלשון המעטה, עכשיו זה בכלל קצת מוזר. לפי מה שהבנתי בזמנו עם כל המשברים והכל הן כבר לא זוג ממש, כי השניה "סטרייטית" או משו, סלחו לי על הביטויים.
טוב, אז מה באמת העניין?
שאני ממש אוהבת את הילדה הזאת. נרצה או לא נרצה, יש בכל אחת מאיתנו הרבה מהשניה, אחרי שהתבגרנו ביחד. אני מתגעגעת להבנה ולהשקעה שהיו לנו זו בזו. היינו פשוט חברות קרובות, ובאמת שאין לי תחליף למה שהיה בינינו.
אני יודעת שזה נשמע סופר דרמטי, והאמת שהכל איתה היה קצת דרמטי.
בגלל שזה פה אני מרשה לעצמי לתהות אם כל הרגש הזה, שהוביל אולי לדרמטיות הזו, קשור גם לכל האלמנט הזה של הנטייה ההפוכה שלה. כאילו יש אלמנט כלשהו של משיכה בגלל שהיא קצת גברית בתקשורתיות שלה? מעניין.
כך או כך אני חושבת עליה המון וממש מתגעגעת אליה (זה מוזר?). אני יודעת שגם היא.
אפילו דיברנו על זה בהודעות וזה היה סופר מוזר.
אני נוטה לחשוב שזה כי היא היתה באמת חברה כלכך טובה, ובאמת שלשתינו אין תחליף. גם לה, ואני יודעת את זה. זה דובר בעבר.
אז זהו, פשוט תהיתי לעצמי אם עשיתי נכון. אם היה משהו שיכולתי לעשות אחרת. אם יש עניין להיפגש איתה עכשיו סתם קצת ולשמור על ידידות כלשהי או שזה יותר יכאב. אולי אני צריכה לחיות עם הכאב הזה למרות שעבר הרבה זמן כבר מאז.. ואיך אני אמורה להגיב כחברה לדבר כזה, ואיפה ה' בכל הסיפור הזה?
אני ממש אשמח לתגובות ולתובנות שלכם.
ותודה גם על המקום לפרוק ולשתף..
