וואו! מזדהה לגמרי! היה לי משהו ממש דומה.
אני מדריכה בסניף, בצוות מעורב. יש מדריך אחד שממש נקשרנו אחד לשני והייתי מתייעצת איתו הרבה, והוא איתי. זה היה בהדרגה, בהתחלה נשארים לדבר טיפה אחרי ישב"ץ, אח"כ יושבים כבר יותר, בהמשך שיחות טלפון כל היום- בקיצור די נכנסנו לזה. והרגשתי שוואלה הוא באמת בחור מתוק ולמה לא. דיברנו על כל מיני דברים ובאמת עזרנו אחד לשני.
אבל תמיד הייתה לי את המחשבה של - בחיים לא דמיינתי את עצמי ככה. ומה פתאום חבר בגיל הזה (גיל תיכון), הרי אני יודעת שזה לא טוב..
הרגשתי ממש ניגוד בין מה שאני יודעת שנכון (לא להיות בקשר כזה) ולבין הרגש שרצה מאוד להמשיך.
לא יודעת בדיוק באיזה שלב, אבל אחרי חצי שנה בערך החלטתי להפסיק עם זה. הרגשתי שאני חושבת עליו כל הזמן, ושזה פוגע לי בלימודים ובעבודת ה'. שמה שאני עושה זה בשביל שאהיה מתאימה לו, ולא כי אני באמת רוצה לעשות את זה... זו הייתה תקופה עם הרבה דילמות והתחבטויות. אבל בסוף ב"ה הצלחתי להגיע להחלטה:
לילה אחד ישבתי במיטה עם עצמי וכתבתי ולאותו מדריך מכתב. החלטתי שזה לא מכתב שאתן לו- אלא מכתב של מה הייתי רוצה להגיד לו. הבנתי שאני חייבת לברר לעצמי למה אני לא רוצה להמשיך בקשר המקסים הזה (באמת ככה הרגשתי) כדי שאוכל להחליט מה לעשות. שפכתי את הלב במכתב, על כמה קשה לי, ושאני לא יודעת מה לעשות, כי אולי זה באמת קשר חיובי שיתפתח בעתיד לחתונה (יש מסביבי כמה זוגות שחברים מגיל תיכון... אם כי הרבה אומרים שהם לא היו רוצים את הצורה הזאת מלכתחילה).
בקיצור ממש פרקתי את כל מה שחשבתי, וזה עזר לי בכמה דברים:
1. סוף סוף ישבתי עם עצמי וחשבתי על המצב, בלי לברוח, זה באמת קשה.
2. הבנתי שאם בשיעורים אני חושבת עליו וזה מציף אותי כל היום- זה לא קשר טוב בשלב הזה של החיים, כי כרגע אני צריכה להתמקד בבגרויות ובבנייה שלי עצמי, בלי השוואה לאדם אחר.
3. הגעתי להחלטה שאני רוצה להפסיק לדבר איתו (וביני לבין עצמי- גם להפסיק לחשוב עליו יותר מידי). עדיין לא ממש ידעתי איך אעשה את זה - אבל שמחתי שאני לפחות יודעת מה הכיוון.
מכל מיני סיבות, הוא כבר פחות הגיע לסניף, וזה הקל עליי עם ההתמודדות בצורה כלשהי. כל פעם שהייתי רואה אותו- עולה מן חיוך, שהשתדלתי שלא יראו, אבל הוא ראה כמובן. די התלהבנו אחד מהשני ובאמת באמת ממש הערכנו את העשייה של כל אחד.
לאחר תקופה מסוימת, לא הצלחתי למחוק את המחשבות והזכרונות של כל הרגעים המחזקים איתו, וגם המצחיקים והחמודים. ישבתי עם עצמי שוב, וגמרה בליבי ההחלטה שזהו! - רשמית אני מפסיקה לדבר איתו ולהתייחס כמו בתחילת הקשר ביננו.
לא אומר שהיה קל, בהתחלה הוא לא כ"כ הבין, וראה שאני פה ושם טיפה מתעלמת.. החלטתי שלמרות שקשה, אני יודעת שזה מה שנכון לי כרגע. אדם צריך בשנות ההתבגרות לבנות את עצמו עד שיהיה בשל לקשר אמיתי וכנה. זה חיזק אותי מאוד. גם למדתי הרבה תורה והרב קוק באותה תקופה כדי להרגיש שאני מתמלא, כי אין מה לעשות- כשמפסיקים קשר עם בן-אדם כלשהו יש חור ריק בלב. אז הרגשתי שאני צריכה להתמלא ולהתחזק לעתיד טוב יותר ;) (תכל'ס ברור שאם הוא הבן-אדם הנכון להתחתן איתו, אז הקב"ה יסובב את הגלגל כך שזה יקרה בגיל 19-20.)
אחרי המון הרגשתי שעדיין לא ניקיתי את הפינה הזו, כי אני רק במצב של להתעלם ממנו.
ישבתי עם חברה ממש קרובה ופרקתי לה. החלטתי להיפגש איתו ולהבהיר את מה שאני חושבת בנושא. באמת קבענו ודיברתי על כך שהייתה לנו תקופה שדיברנו הרבה ובאמת עזרת לי. במבט לאחור, אני חושבת שזה לא היה כל כך בריא ונכון, ולכן אני מבקשת שכרגע נפסיק לדבר ממש כמו שהיינו רגילים פעם. כן נישאר בשלום-שלום אבל כמו כל אחד אחר מהצוות הדרכה. הוא ממש הבין וקיבל כי תכל'ס גם ידע שזה לא היה טוב. (יכול להיות שיותר קל לעשות את זה בטלפון.. פשוט צריך לחשוב מה יותר מתאים לך)
זה עוזר לך צור, העובדה שהיא גם יודעת שזה לא טוב ולכן אני בטוחה שהיא תבין. תנסה להתחזק בעמודה ולמצוא עוד חברים (בנים) שתשב לשחנ"שים כדי שתרוויח עוד משהו לחיים מהתקופה הזה. בסופו של דבר- הכל לטובה והקב"ה מזמן לנו אנשים שיבנו בנו משהו להמשך החיים (גם אם בדרך עקיפה וקצת פחות 'כשרה'.
כל הכבוד לך שאתה מנסה ליישב את הדברים והלוואי שתרגיש איך ה' תמיד מלווה אותך (וגם להתייעץ עם ר"מ או מדריך יכול מאוד לעזור). בהצלחה!
