אי יא יאי, לג בעומר הקדוש,
היום שמסוגל יותר מכול לשריפה, לבריחה.
להבעיר את העצים.
ואני עליהם יצחק או האייל, כבר קשה להבדיל.
עדין יודעים מה לשמור,
כי אין כמו פרחים לשבת,
לא סתם הם ידעו לאהוב,
ואהובתי, לשם את לא יכולה להיקנס, לפחות לא איתי,
ואין דבר שעושה לי יותר טוב מלהסיר מעלי את הרצון השבור לחבר חלקים.
ואין דבר שלם יותר מלב שבור פשוט כי אין דבר כזה.
לב שבור זה לב מצולק, חתוך ומחותך.
אני שלך.
לא יודע מה קורה בינתיים,
לא יודע איך יגמר, אבל עד אז ניגזר עלי לאהוב ולברוח.
לאהוב ולברוח.
לאהוב ולברוח,
כמו אחוז דיבוק,
כמו מחשב דפוק,
ככמו הסערה,
כמו הנשמה,
כמו הברק רק בלי האור, רק החשכה.
ולמרות אלה אני חי, אז אני מנסה לחיות טוב,
וחיים טובים לאנשים שבורים נמצעים רק מעבר לקו,
ואני, מזמן הפסקתי לפחד מהקווים,
"אתה רואה רק את הגבולות,
אני רואה את האמת" נקודת שבירה.
כמו חמור שהולך על שביל אחד,
אני ימשיך ללכת,
אני ימשיך לנשום
ימשיכו להעמיס עלי.
ובעיקר,
אני ימשיך להעמיס על עצמי,
בלי בושה, בלי חרדה,
מה, והבריחות לא משאירות צלקות?
והצלקות
והמראות
והתשוקות
והמחשבות
ולהרוות הצימעון,