מעדותו של זלמן קליינמן במשפט אייכמן [מתוך הספר "אני מאמין"]:
באחד הימים שכבתי על הדרגש שלי בצריף הילדים באושוויץ וראיתי את סגן מפקד הצריף הולך עם צינור גומי עבה להלקות מישהו. קפצתי מהדרגש ורציתי לראות את מי הולכים להלקות. על כל דבר היו מלקים, ומספר המלקות היה לפי גודל העבירה. באותו יום הוכנס לשימוש צינור הגומי. בדרך כלל היו משתמשים במקל שנשבר פעמים רבות באמצע ההלקאה, ולכן החלו להשתמש בצינור גומי, ורציתי לראות כיצד הוא פועל, קפצתי מן הדרגש שלי לראות כיצד זה פועל, אולי אצטרך פעם להיפגש עם גומי זה.
סגן מפקד הצריף ניגש לאחד הדרגשים והילד שהיה שם כבר ידע וחיכה לו. הסגן אמר לו "תרד", הוא ירד והתכופף והתחילו להלקותו. אנחנו קבוצת נערים שעמדנו מסביב, התסכלנו וספרנו כל אחד לעצמו את המלקות. הילד לא בכה ולא צעק, אפילו לא נאנח. מאוד התפלאנו, לא ידענו מה זה.. הוא ממשיך. עברו כבר 25 המלקות. בדרך כלל היו מלקים 25 מלקות, והנה כבר עברו שלושים,כשעברה המכה הארבעים הפך את הנער והתחיל להלקות אותו על הרגליים, על הראש. הילד לא נאנח, לא בכה, שום דבר. ילד בן 14 לא בכה.
החייל התרגז מאוד וגמר את החמישים ועזבו. הרמנוהו. אני זוכר סימן אדום גדול שהיה לו על המצח ממכה אחת בצינור הגומי. שאלנו אותו למה הלקוהו. אז ענה: "זה היה כדאי, הבאתי לחברים שלי כמה סידורי תפילה". ושום דבר לא הוסיף יותר, קם, עלה על הדרגש והתיישב.
יהי זכרם ברוך.