אז.
מסתבר שהיא בכלל לא ראתה את המכתב ששמתי לה במגירה.
הלוו, את לא מבינה שאם אני שואלת אם יש מקום שאני יכולה לשים לך שם דברים שאני כותבת לך ובאמת תסתכלי ותקחי את זה, זה אומר שאני לא בדיוק רוצה כל פעם להגיד לך שתסתכלי, אלא שזה מקום שאת בכללי מסתכלת שם הרבה ותראי גם בלי שאני אגיד לך?
ועברו כמעט שבועיים מאז ששמתי את זה שם.
ואז אמרתי למדריכה השנייה שתגיד לה להסתכל.
אבל מה העניין??
זה לא שם.
היא אמרה שהיא חיפשה ולא מצאה.
טאטע.
איך אני אמורה להגיב???
זה לא העניין שהשקעתי בלכתוב.
אני יכולה לכתוב חדש.
וכבר עשיתי את זה.
זה העניין שאני מפחדת עכשיו פחד מוות מזה שאין לי מושג עכשיו איפה זה וזה מסתובב ככה. וכל אחד יכול לקרוא. ואני לא יודעת מה יכול לקרות עכשיו.
טאטע.
הפחד גומר אותי.
ואז שלחתי לה אם היא חיפשה עוד פעם כי זה מפחיד אותי שזה מסתובב ככה,
והיא מסננת.
טאטע מה. מה. מה.
כמה, כמה קשיים.
באמת כל אחד יכול למצוא ולקרוא.
כאילו מה. מה. מה חשבתי לעצמי??
עכשיו אני אביא לה ביד.
גם אם אני חייבת להתעלות על עצמי בטירוף ולאזור המון המון כוחות ואומץ.
זה עדיף.
אין מצב שזה קורה שוב.
אני מתה אם מישהו קרא.
אני באמת לא יודעת מה יקרה.
די די אמאלה אבאאא!!!!!!!!!!!
טאטע תרחם כבר
;(