אז.
השבת הייתה מזעזעת.
כל השבת חשבתי עליה.
ועליה.
ופחדתי בטירוף.
ובכלל לא למדתי.
סתומה.
הגיע מוצ"ש.
החלטתי ללכת למרות שיש לי מיליוןןן חומר ולא התחלתי ללמוד.
היה נחמד.
אחרי זה דיברתי איתה.
נשמה טהורה שהיא.
באלי שנחזור להיות חברות וניפגש יותר.
והשבט שלי פשוט יצור.
כל פעם מחדש אני מבינה למה אני לא באה לדברים.
הן מתוקות. באמת.
פשוט... באמת מפריע לי הרמה של הדיבור והלא דוסיות בהגזמה.
מפריע לי... לא יודעת.
אז לא התחלתי ללמוד.
ואין לי מושג מה לעשות עם זה.
והצלחתי קצת לשמוח היום.
ושלחתי לה הודעה והיא לא ענתה.
וההיא עוד לא ענתה לי על ההודעה מחמישי, וכנראה גם לא תענה לעולם.
ואני אצטרך ביום שני לאזור אומץ מטורף ולהביא לה.
ואימאלה אבא אני באמת מפחדת.
אני עייפה. רצח.
המח שלי רוצה לישון לנצח.
הגוף שלי מותש.
כבר כמעט שמונה חודשים שאני לא ישנה.
זה נשמע הזיה. אבל זה אמתי.
והגוף שלי חייב את זה. חייב. ברמה קריטית אפילו.
לילה.
נורמלי.
של שינה.
ואני כבר לא יודעת מה לעשות אבל זה פשוט לא קורה.
ואני יודעת שלאמא כן אכפת, אבל היא טרודה ושוכחת ממני.
ואני מטומטמת ברמה היסטרית ואני בחיים לא אגיד על זה משהו.
ודי די די נמאס לי שאני כזאת.
נמאס.
ובאלי כן לבקש ממנה שנעשה הפסקה.
אבל.
אני בחיים לא אעז לעשות את זה.
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה השםםםםם!!!!!!!!!!!!!!!!
אבאאאא!!!!!!!!!!!!! ה' יתברך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בבקשה ממך תעזור לי להבין מה אני עושה פה בכלל ומה אני רוצה ומה אני צריכה לעשות!!!!!!!!!!!!!!
אז מחר אני אקום מאוחר.
ואז לא יהיה לי זמן ללמוד.
ואני לא אדע את החומר.
ויהיה לי מגן פח.
יופי לי.
מדהים.
את רואה, מטומטמת?
כל מה שאת עושה חוזר אלייך כמו בומרנג בום לפרצוף.
הכל באשמתך. בלבד.
אל תנסי להאשים אחרים.
כי זו אשמתך.
רק אשמתך.
אז כן. מטומטמת הייתי ומטומטמת אשאר.
אבל ההרגשה שאני תינוקת, לא בוגרת, אחת שלא צריך להתייחס אליה ברצינות,
באה לי רק בשבועיים האחרונים.
בגללה.
זה לא באשמתי.
היא אשכרה גרמה לי להרגיש תינוקת.
אני.
אני שהתבגרתי אולי אפילו לפניה. בעצם כמעט בטוח לפניה.
למרות שהיא גדולה ממני בשנתיים.
התבגרתי מוקדם. מוקדם מדי.
ואז היא גורמת לי להרגיש פשוט תינוקת.
נלעגת. מטומטמת.
אבא.
היא אמרה לי שזה לא נכון.
אבל היא גם אומרת לי שאני צדיקה ונשמה טהורה.
וזה פשוט ההפך. ההפך הגדול והעצום מזה.
אז אני לא מאמינה.
ובמילא אני לא מאמינה לאף אחד. בעולם.
אבל אופ. אבא. נמאס.
אני צריכה כבר להביא לה את המכתב ושהיא תענה לי. מהר.
אני כבר לא יכולה לחיות ככה.
פחח. כאילו זה נקרא חיים.
דיייי אבא בבקשה שיצא מזה טוב.
ושזה ייגמר כבר. ה'.
שייגמר בטוב.
שיהיה מאחוריי.
שאני ארגיש בנח איתה.
הלוואי.
ביום חמישי אני יודעת שהיא הסתכלה עלי ועל איך שדיברתי איתה ואולי היא קלטה.
בכללי נראה לי שהיא קלטה ממזמן.
שאני אומרת שבאלי שהיא כבר תעזוב ואז הכל יהיה בסדר,
והיא אומרת לי לחשוב לפני שאני מדברת ואני אומרת שחשבתי הרבה.
ואז פתאום אני אומרת לה שיש מישהי שפוגעת בי.
צירוף מקרים, אה?!
ברור שהיא קלטה.
יש לה שכל.
היא לא טיפשה.
אז גם אם היא לא קלטה אז,
אז ביום חמישי היא הייתה אמורה לקלוט.
שהיא ראתה את איך שדיברתי איתה והייתי ככה מכווצת ודיברתי בשקט והייתי מפוחדת ומכונסת.
לא רציתי שהיא תדבר איתי.
משום מה היא לא קלטה שאם אני אומרת לה שלא תדבר איתי,
אז זה תקף. עדיין.
גם אם עברו שלושה שבועות.
ככה באה אלי, שואלת אותי איך הייתה הבגרות.
לא קולטת שהיא הבנאדם האחרון שאני רוצה לדבר איתו ברגע זה. ותמיד.
ואולי גם היא ראתה וקלטה.
אבל היא לא אמרה כלום.
וההיא בכלל.
היא בחיים לא תגיד לי אם היא הבינה.
אימאלה. פתאום אני קולטת שאז כשדיברנו היא אמרה משהו כזה.
בטוח היא הבינה.
בטוח.
די די די אבאאאא
בבקשה ממך תעזור לי כבר.
אני כבר באמת אבודה.
לא יודעת מה לעשות לא יודעתתת
טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע
קראתי. (אם זה עוזר