. המים סביב והחול כמו עוטף, חודר לכל פינה בתוכי, שלא אשכח, שלא אברח. שאשאר, לא אוותר.
המים מולי, לידי ,בתוכי. הרעש שלהם לא מתחיל, לא נגמר, לא כאן ולא, לא.
החוף ריק, אולי ככה רק אני חושבת, וים ושמיים.
החושך יורד, אני גם. החול לי כר ושמיכה, מרחוק מצהלות בליבי שממה, דממה, ורק שתהיו בטוחים, אני האחרונה שבוכה.
המעגן שלי ריק, ואין משוט חותר לכאן במרץ. הדוגית שלי, לידי, קשורה בחבל לסלע, המים מניעים אותה, מאימים לפרום את החןט ההוא שקושר אותה אלי, כמו משכנעים שאצא למסע, אני לא, אני כאן.
וזהו, תם לו הזמן, וחיי כאן אינם, צריכה לקום, ללכת. נאחזת.
וכן, הגיע הזמן לארוז, וחפצי פזורים על החוף, הגיע הזמן לארוז.
דוחפת הכל מהר שלא אזכור, שומרת לבל אשכח. צדפים שאהבתי, השקית של הציטוס, הבגדים שהרטבתי, הארמונות שבניתי, התעלות, וואו כמה השקעתי, רוצה גם את הגלגל שדקרתי מבלי משים והגל ההוא, נזכרת איך נזרקתי בגללו
לא רוצה לעזוב.
והמיגדלור ההוא שפעם הדלקתי, נזכרת איך טיפסתי עם חומרי הבעירה שמצאתי, הוא כעת שולח אלי צל חיוור, ואור אדמדם במין צורה לא ברורה, מתחבטת, קמה, עולה, נושפת בחוזקה. גחל אחד כמו מתעקש להישאר, להיות זה שלא נשבר, אנחנו נלחמים, הוא לוקח, חזק ממני.
מבט מלמעלה, האי הקטן שם בסוף, רחוק, למדתי לשחות רק בשבילו, הגאות שוב עושה בו שמות, הוא נעלם לאיטו, לא אחכה לו, לבוקר.
יורדת, בצעדים עייפים, יחפים.
מכתפת ת'תיק, משאירה כפכפים.
מבט אחרון, לא אומרת שלום.
שערותי פרועות ברוח, כמו תואומות עם ליבי, עם נשמתי הפרועה שמתחלקת לאלפי חלקיקים, בכל עבר, ושוב נאספת לה לקראת ערב.
הולכת, לאט. הולכת, לא מעט.
חוזרת, אולי. מכאן ברחתי ואיך כלום לא השתנה כשהלכתי, ואיש לא שם לב שנעדרתי.
מקל הנדודים בידי, כמו ניטע שם אי אז.
מביטה מסביב, בודקת ת'רקע, תזכירו לי רגע, למה עזבתי?
עכשיו,
לאן?
לאן?
יש מקום איפשהוא, בכלל?!
המים מולי, לידי ,בתוכי. הרעש שלהם לא מתחיל, לא נגמר, לא כאן ולא, לא.
החוף ריק, אולי ככה רק אני חושבת, וים ושמיים.
החושך יורד, אני גם. החול לי כר ושמיכה, מרחוק מצהלות בליבי שממה, דממה, ורק שתהיו בטוחים, אני האחרונה שבוכה.
המעגן שלי ריק, ואין משוט חותר לכאן במרץ. הדוגית שלי, לידי, קשורה בחבל לסלע, המים מניעים אותה, מאימים לפרום את החןט ההוא שקושר אותה אלי, כמו משכנעים שאצא למסע, אני לא, אני כאן.
וזהו, תם לו הזמן, וחיי כאן אינם, צריכה לקום, ללכת. נאחזת.
וכן, הגיע הזמן לארוז, וחפצי פזורים על החוף, הגיע הזמן לארוז.
דוחפת הכל מהר שלא אזכור, שומרת לבל אשכח. צדפים שאהבתי, השקית של הציטוס, הבגדים שהרטבתי, הארמונות שבניתי, התעלות, וואו כמה השקעתי, רוצה גם את הגלגל שדקרתי מבלי משים והגל ההוא, נזכרת איך נזרקתי בגללו
לא רוצה לעזוב.
והמיגדלור ההוא שפעם הדלקתי, נזכרת איך טיפסתי עם חומרי הבעירה שמצאתי, הוא כעת שולח אלי צל חיוור, ואור אדמדם במין צורה לא ברורה, מתחבטת, קמה, עולה, נושפת בחוזקה. גחל אחד כמו מתעקש להישאר, להיות זה שלא נשבר, אנחנו נלחמים, הוא לוקח, חזק ממני.
מבט מלמעלה, האי הקטן שם בסוף, רחוק, למדתי לשחות רק בשבילו, הגאות שוב עושה בו שמות, הוא נעלם לאיטו, לא אחכה לו, לבוקר.
יורדת, בצעדים עייפים, יחפים.
מכתפת ת'תיק, משאירה כפכפים.
מבט אחרון, לא אומרת שלום.
שערותי פרועות ברוח, כמו תואומות עם ליבי, עם נשמתי הפרועה שמתחלקת לאלפי חלקיקים, בכל עבר, ושוב נאספת לה לקראת ערב.
הולכת, לאט. הולכת, לא מעט.
חוזרת, אולי. מכאן ברחתי ואיך כלום לא השתנה כשהלכתי, ואיש לא שם לב שנעדרתי.
מקל הנדודים בידי, כמו ניטע שם אי אז.
מביטה מסביב, בודקת ת'רקע, תזכירו לי רגע, למה עזבתי?
עכשיו,
לאן?
לאן?
יש מקום איפשהוא, בכלל?!
