פסיכיאטר לא הסכים לתת לי כדורים למרות שהסכים שאני צריכה, כי זה לא טוב לעובר.הוא גם הביע תמיהה למה אני מרגישה ככה. חצוף. אין לי כח לחפש מישהו אחר ולדבר איתו על הכל שוב ולהסתכן בזה שעוד מישהו יהיה שיפוטי כלפי.
הגיניקולוג שלי אמר לי שהוא מאוכזב מאד מהגישה שלי. תודה באמת.
רופאת משפחה נתנה לי משהו להרגעה אבל בפורומים כתוב שזה ממש לא טוב בהריון, לקחתי אחד והוא לא ממש עזר אז ויתרתי על זה.
אני עדין במפגשים קבועים עם הפסיכולוגית ולא, אין שיפור.
אני כועסת על כל העולם, על בעלי ששמח, על כל מי שמתקשר לאחל לי מזל טוב, על כל מי שסביבי שיש לה בנים. כל תינוק בעגלה גורם לי לבכות וכל בוקר קשה לי יותר ויותר לקום מהמיטה ולתפקד.
ניסיתי לקנות בגדים חמודים, ניסיתי לחשוב על כל האנשים המסכנים שאין להם ילדים או שיש להם בנים כשהם רוצים בנות (בדיוק מכירה עכשיו מישהי כזו שהתגרשה בהריון והעובדה שהיא צריכה להתמודד עם ברית עם בעל גרוש הורגת אותה)
ניסיתי להסתכל בתמונות של הבנות שלי כשהן היו קטנות ולהיזכר כמה שזה היה כיף ונחמד.
בעלי לקח על עצמו לעשות מלא דברים בבית בשביל להוריד מעלי ולתת לי הרגשה טובה.
כלום כלום כלום לא עוזר. אפילו כשאני מתעוררת בלילה לשירותים המחשבה הראשונה שיש לי זה - אוי לא, זה לא חלום רע, זה באמת קורה לי.
אני כל כך פוחדת מהניתוח ואנילא מאמינה שאני הולכת לסבול את כל זה בשביל משהו שאני כל כך לא רוצה.
יש לי דברים יותר גרועים שעוברים לי בראש לפעמים שאני אפילו לא יכולה לכתוב.
אני לא בן אדם חזק עוצמתי ונחמד. אני בן אדם נורא ואיום ובאמת לא מגיע לי בכלל ילדים אני לא יודעת איזה נשמה אומללה קיבלה עונש לבוא לעולם דרכי אבל באמת שזה לא פייר לה.
