ראיתי אותך, רק קצת
זה הספיק (האהבה) זה כזה צבט...
לא הפסקתי לחשוב,
'זה טוב?'
אבל לא יכולתי לעצור,
לא נתתי לזה לעבור...
כן, זו הייתה טעות,
למה עשיתי כזו שטות
ראיתי אותך, רק קצת
זה לא הספיק, לכן זה כל כך צבט...
לא עצרתי לחשוב,
נתתי לעיוורון אותי לסחוב...
עכשיו הטעות מוכיחה את עצמה,
גל הכאב בא ביתר עוצמה!
והוא שוטף אותי כולי,
לא מותיר בי כוח לעמוד אל מולי...
ולומר...
קומי! תפסי את עצמך!
התפקחי! איבדת את שפיותך!
סימאת את עיניי!
עד שעכשיו כשזה נגמר, לא נותר ערך לחיי...
עכשיו זה כבר אבוד,
הדיכאון כבר צמוד,
נטפל כמו שרץ מוצץ דם,
קול התקווה כבר כמעט נדם.
למה אני לא שוכחת?
שכבות דיו שחור על המחשבות מורחת?
כן, זו באמת הסיבה...
זה הוא שלוחש שם, צל התקווה,
'זה לא בטוח'
זהו מסר שאליי שלוח,
אולי אתה כן אוהב אותי...
אולי לא שילחת כך את ישותי...
אני יושבת כאן, מחכה
אך לא לנצח אשאר כזו, נחושה
לא הרבה, אך יש עוד זמן
אבל היאוש הוא כמו אורח לא מוזמן
הוא יישאר כאן, עד שתגיע
או למוות מי שקודם יופיע...
יש מישהו שהייתי ממש מאוהבת בו, והיה לזה סיכוי, לקשר, לחתונה... ועכשיו גיליתי משהו שממש מפריע
איך מתמודדים?







