פרשת תזריע וגם מצורע]. הנה סיכום של א' מהם:
ב"ה
רק 'איש החסד' יכול לרחק יהודי (חלק כז)
בטומאת נגעים יש שתי דינים כלליים: א. ראיית הנגע בכדי לקבוע אם זה נגע טמא או לא. וראיה זו נעשית ע"י חכם הבקי בדיני נגעים. ב. (לאחר שהחכם קבע שזה נגע טמא) הכהן צריך לומר 'טמא אתה' (ועד"ז בנוגע לטהרתו), ואפי' אם הכהן קטן וכו' – החכם אומר לו 'אמור טמא' והכהן אומר 'טמא', וזה לעיכובא.
שואל הרבי: א. אם בכל מצב סומכים על דברי החכם, מדוע חשובה כ"כ אמירת הכהן (הקטן)? ב. מה מיוחד בטומאת צרעת שדווקא בה נאמר חידוש הלכתי זה (שרק ע"פ הכהן נקבע דינו של המצורע) [אמנם זוהי גזירת הכתוב, מ"מ כבר כ' הרמב"ם שאף בחוקים "כל מה שאתה יכול ליתן לו טעם – תן לו טעם!"] ?
צריך להדגיש ששאלות אלו הם בעיקר על כך שרק כהן יכול לפסוק על יהודי שהוא טמא, אך על מה שדווקא הוא מטהר את היהודי מובן הדבר, כיון שהכהונה אכן קשורה למצב של טהרה (כפי שאוסרת ההלכה על כהן להיטמא)*.
מבאר הרבי: הייחודיות שבטומאת נגע צרעת היא חומרת העונש "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", כלומר, המצורע נשלח מחוץ לג' מחנות, מחוץ למחנה של טמאים אחרים ואף מובדל ממצורעים אחרים. המשמעות הרוחנית בזה היא: שבטומאה זו היהודי מתנתק כביכול ממחנה הקדושה ומהשתייכותו לעם ישראל.
ועל כך אומרת התורה שרק כהן רשאי לפסוק עליו שהתנתק ח"ו ממחנה הקדושה, כיון שהכהן הוא 'איש החסד' וכל מהותו היא "לברך את עמו ישראל באהבה" (שזה תנאי הכרחי, כמובא בשו"ע אדה"ז שבאם הברכה אינה באהבה – ה"ז סכנה עבור הכהן), ולכן סומכת התורה רק עליו (שאמנם זה צריך להיות ע"פ חכם שאומר דעת תורה בזה, אבל בפסיקת הדין למעשה, ה"ז רק ע"י 'איש החסד') כי דווקא הוא חש בחומרת העונש ומשום כך לא יחסוך כל מאמץ ויחקור וידרוש הרבה אצל החכם לגבי פסק הדין וישתדל לא לטמאו. אך אם בכל זאת (לאחר השתדלותו) מחליט הכהן ופוסק 'טמא אתה', אזי ברור שזהו דין אמיתי ע"פ תורה. ויחד עם זאת בטוחים שהכהן ישתדל שוב שיהי' טהרת המצורע (שלכו"ע "מצווה לטהרו" – תו"כ).
וההוראה: כאשר רואים ביהודי עניין שלילי ועד כדי שאין הוא ראוי להיות עוד בתוך 'מחנה ישראל': אומרת התורה שאפי' החכם הגדול ביותר לא יכול להוציא מצורע מחוץ למחנה (ע"פ הבנתו בתורה) אלא ע"י הכהן – איש החסד, וא"כ צריך הוא להתבונן מה מצבו באהבת ישראל, ואם היא לא בשלימות אינו יכול לפסוק דין כזה על יהודי אחר.
ויתירה מזו: התורה קובעת שה'נגע' בלבד לא יוצר טומאה אלא ע"י אמירת הכהן 'טמא אתה'. ויוצא א"כ שמי שהוא איננו 'איש החסד' ומוציא יהודי אחר 'מחוץ למחנה' – הרי הוא אומר בזה דבר שקר ולפיכך הוא בעצמו מצורע. ותקנתו שלו הוא "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", שכל עוד שהוא מסתכל על השני בעין לא-טובה, עליו להיבדל מסביבתו ולא לפגוע בהם בדברי לשון הרע..
*וראה גם מש"כ הכלי יקר על אתר, שחטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע – על כן יבוא אהרן הכהן שאוחז במידת השלום וירפאו. וכן חטא גסות הרוח שגרמה לו לנגע – ראוי שיתוקן ע"י אהרן הכהן שהי' עניו ביותר עיי"ש בארוכה.
