אנשים יכולים להיות מתישים לפעמים, אין צורך להקשיב להם. כלומר אפשר להנהן ולעשות פרצוף מתנצל אבל לא צריך באמת להתייחס

אז חיוב מדאורייתא וכל זה.
גם אם להם לא היה אף פעם מספיק שכל לעבור בעצמם בגרות

מתוסבך משהו.
אבל זה עדיין לא אומר שצריך להקשיב להם כשהם מסבירים לך כמה את מטומטמת

אני איתך באותו סיפור..
מזעזע מה שהולך

איך יש להם זכות להעיר לי בכלל?
נראה אותם עושים 5 יחידות תנ"ך.
בנות בבצפר מאושרות על מגן 64 ואני בוכה על 94

אני במצב דומה לך, זאת אומרת,
אבא שלי הוא לא כועס עליי הוא עושה פרצוף עצוב והוא באמת עצוב אם אני מקבלת ציון נמוך
וזה עושה לי מצפון בטרוף
וזה מה שגורם לי להשקיע בלימודים
ואם אני לא משקיעה עוד פעם הפרצוף הזה
אני לא עומדת בזה כבר.. כי למי יש לב בכלל לאכזב אותו?

אבל ההורים שלי לא יודעים אפילו מה זה בגרויות. אז איך הם מדברים בכלל?

אבא שלי אומר אתזה כי הוא היה גאון וחננה רצח
היום רופא.. פף חושב שקיבלתי גנים
אבל ואלה אין לי שום גנים של חוכמה ואינמה לעשות

וזה רק כי אני עצלנית ולא למדתי

אם את רוצה לדבר ולפרוק - מוזמנת.

 

אחותי הגדולה היא גאון,

יש לה תואר ראשון במתמטקיה ובפיזיקה ותואר שאני בפיזיקה. היא סיימה את כל זה קצת לפני יומולדת 21.

 

אני.. נראלי נחשב גם חכם. אבל לא כמוה.

 

ואני גם בכלל מנתב את חיי ללימודי קודש בעיקר, ואני רוצה להיות אברך

והם מאוד מאוכזבים ממני..

כל פעם חופרים לי ללכת למודיעין ולהשקיע בפיזיקה.

 

כמוני כמוך.

מזדהה מאוד.

 

ההורים שלי כנראה כן מאוכזבים מהציונים שלי, מהשאיפות שלי ומזה שאני לא הם בקטן.

אני הגאון אצלינו

בא נגיד שכשאני מדמיין את ההורים שלי אומרים לי ככה זה פשוט בגלל שציפו ממני ליותר ונגיד לאחותי יגידו על ציון כזה שהוא מדהים, אבל לא יודע בדיוק מה הסיפור אצלך. אולי את באמת מסוגלת ליותר?

ההורים שלי היו מתים לכזה ציון ממני

מוכר ככ

ממה שאני מרגישה, אניחושבת שזה פשוט שהם באמת מאמינים בי ויודעים שאני יכולה יותר. 

 

תזכרי- ההורים שלך באמת באמת רוצים שיהיה לך הכי טוב בעולם. אין להם שום אינטרס אחר. לפעמים קשה להם כי הם מצפים שנהיה כמוהם, או שנהיה מה שהם לא, וככה נחפה על הטעויות שהם עשו בחיים. (למשל  לפעמים אצל חוזרים בתשובה זה מתבטא.., אם את מבינה למה אני מתכוונת)

 

אבל בשורש- הם פשוט רוצים את הכי טוב בשבילך.

 

והרבה פעמים זה רק מעצבן וקשה, כי זה מרגיש שמעמיסים עליך, ומצפים ממך וזה קשה ולא כיף לעמוד בציפיות של אנשים אחרים. אתה רוצה לעמוד במטרות של עצמך. אבל ככה זה לפעמים בכיבוד הורים. ויש דברים שבוחרים לא לעשות כמו שהם מצפים, אבל עושים את זה בכבוד ולא מתוך זלזול או פגיעה ח"ו בהורים. 

 

ותנסי לדבר איתם על זה בהכי פתוח. שאת מבינה שהם מאמינים בך אבל זה ממש יעזור לך אם הם יעודדו אותך לגבוה ולא יכעסו על הנמוך שבדרך... ולהסביר מהם איזה מאמץ זה דורש ממך, ולמה לפעמים יש פאשלות בדרך, הרבה פעמים הם לא מודעים לקשיים או לכל מיני דברים שמשפיעים עלינו, ולפעמים גם יש להם עצות טובות. 

 

 

קיצור אני לא יודעת אם מה שכתבתי בא לך בטוב, כי אני מניחה שבעיקר רצית לפרוק, אבל אני ממש עכשיו בתקופה דומה אז חשבתי לשתף ממה שאני מרגישה..

 

נ.ב. אלופה! 87 זה מטורףףף

 

 

 

 

 

לא יכולה איתם יותר

אשכרה.