בזמן האחרון הכל חוזר, הזיכרון הישן הזה לא מתפוגג.
הלוואי והייתי יכולה להעלים את אותן מחשבות,
אבל לא, זה חלק ממני, חלק ממי שאני היום.
אני צריכה לדעת איך להעלים את הכל בלי להעלים את מה שאני.
אני יושבת בספה ונזכרת, נזכרת בבדידות, בלחוות דברים בלי שיוכלו להבין,
בלנסות לקום שוב ושוב, בייאוש...
ברגעים שאני מנסה לשכנע ושאף אחד לא מאמין.
ברגע ההוא של ההתלבטות מה לעשות אם להיות או לחדול.
אני זוכרת שחיכיתי- כל כך רציתי ואז הוא אמר שלא מתאים לא שייך,
שאי אפשר לקחת עלי אחריות שאני עלולה לעשות את הגרוע מכל,
הרגעים האלה של ההלם של הנסיון לשכנע שאני בסדר ובאמת שהייתי בסדר.
הבריחה מהמציאות אל הלא נודע,
לתקווה.
התקווה לטוב.
זה תקופה קשה, אני קמתי ממנה בגאווה..
אבל זה עדיין נשאר, זה כתם שלא נמחק ושוב חוזרת ונזכרת..
ועוד מעט זה יעלם בתוך הראש ואז בעתיד נזכר בזה שוב ושוב או שאולי עד אז זה יעלם?! הלוואי!
תודה!