בס"ד
בפעם הראשונה שהירח חייך לעברו, הוא חשב שהוא הוזה, שתווי הפנים המעט עגלגלים של הירח מטעים אותו. אבל בפעמים הבאות הוא הבין שהוא כבר לא שפוי.
וזה לא נגמר בירח, זה המשיך לכל מרחב לבן מדי או שקוף. כל מרחב כזה התחיל לשחוק אליו במן חצי החיוך הזה, שהוא אף פעם לא הצליח לתאר.
אבל הוא היה נואש לשמור על מעט השפיות שלו.
כל זכוכית בדירה הקטנה שלו, שהתעקש לקרוא לה בית, נשברה בידיו והוחלפה בפלסטיק מט, כהה. כך שלא תהיינה פלישות בלתי צפויות של זיכרון.
עם הקירות זה היה הרבה יותר בעייתי. מסתבר שצבע קרם הוא כמו לבן, ואחרי חודש נמאס לו מהירוק שהזכיר לו את הסלידה שלו לטבע. האדום לא היה בכלל אופציה – הוא לא מכיר הרבה אנשים שמוכנים לגור באופן קבוע בתוך סרט אימה. בסוף, בלית ברירה, הוא צבע את כל קירות הבית בשחור. קצת קודר. אבל עם הזמן הוא הבין שהשחור הזה מתאים לו.
אחרי כמה שנים, בהן הוא הספיק להסתכסך עם מעט הידידים שנותרו לו, שבגלל כל הלבן והבוהק הוא לא הגיע לאירועים שלהם. שנים בהן היה יוצא מהדירה הקטנה רק בלילות חסרי ירח, הוא התחיל להתגעגע לחצי החיוך הזה, שהחל להיות מעט חסר בחייו. הוא לזכוכית, והפסיק אחרי שהחיוך רדף אותו מכל פינה. הוא חזר לקירות לבנים, אבל ממיטתו הקירות המחייכים נראו סוג של זדוניים.
בסוף, הוא קנה משקפיים, וכשחצי החיוך היה חסר לו, הוא היה מסיר את המשקפיים, ונותן לחצי החיוך לחדור אליו מהעדשה, ששקפה גם את עיניו שלו.
אז ככה הם אבדו? השתגעו לתוך עצמם עד שבסוף חדלו מלהיות? דמיינו חיוכים וקולות מגורמי השמיים עד שלא נותרה בהם טיפת שפיות?
לא. הוא חייב להיות חזק. חזק יותר מהם. חזק בשבילם. הוא צריך למצוא את החוזק שהם לא מצאו, ולשרוד.
כי הוא ידע שהכל תלוי רק בהם. בעצם, עכשיו כבר רק בו.
הוא יברח מהשיגעון הזה, הוא מתחבא מפניו. כי אם גם הוא יאבד...
ולהיות סגור בדירה צרה, צבועת שחורים, זה לא חוזק. אבל זו בריחה מהשיגעון. וזה מה שהוא יכול לעשות כעת.
אמנם הוא התרגל לחיים האלה, חסרי הזכוכית ושחורי הקירות, הם לא היו חיים יפים או מאושרים, אבל בהחלט נקיים מחצי החיוך הארור מהעבר.
אבל לילה אחד הוא הרגיש שהוא מוכרח לצאת אל הירח, הירח ממש צחק אליו, אל שגעונו. כמובן שאת הצחוק הוא לא ראה, אבל הוא בהחלט שמע אותו, והרגיש.
באותו לילה הירח היה 'סופר מון'.
כדי להתגונן מפני הצחוק כאשר הוא נכנע לטירופו ויוכל לצאת אל הצחוק ההוא, הוא עמל, והתכונן, ולבש, וגזר, והדביק, ועטף, וחתך, ותפר, וגזר, ולבש שוב, והחיים, ועבד כמעט במשך כל הלילה על חליפה שתאפשר לו לצאת אל חזיונות הלבנה בלי לחשוש לאובדן שארית השפיות.
וכשגמר סוף סוף את יצירת המופת, ועטה אותה על גופו, הוא הציץ מבעד לחלון, וראה שהלבנה ואורה, דעכו זה מכבר בחשכת הלילה.
הוא התעורר, והעולם עדיין היה אותו הדבר. כשההכרה הזו חלחלה מבעד לאשמורות עיניו, הוא סובב את גופו וחזר לישון.
--
האביב הגיע, והוא החזיק זר פרחים ענקי בידיו והגיש אותו לשמיים, כאשר א-לוקים הגיח מעבר לשמש הזהובה ולקחת את זר הפרחים בחיוך הלבבי, שלה.
הירח כלל לא היה כדי לחייך אליו בעצמו, אבל הוא ניגש בחשש לפלג מים זכים שפכפך בסמוך, ולגודל הפתעתו החיוך שניבט אליו בין נצנוצי המים לא הרתיע אותו, אלא חייך אליו כמזמין. גם הסלידה שלו לדשא חלפה ואיננה.
הוא הרגיש המאושר באדם, וכשהוא נחבט מאבן תועה, הוא כלל לא חש בכאב.
--
הוא התעורר בשנית, וכבר היה לפנות ערב, והלבנה התחילה לעלות ברקיע.
והחיוך ההוא שריחף על פני הלבנה, פצע בזדוניות את ליבו, בין הקירות השחורים.
אבל גם הבדידות הוציאה אותו מדעתו.
הוא התחיל להיות בטוח שעוד מישהו גר בדירתו הקטנה והמושחרת. זה התחיל בספלים שהושארו בכיור, שהיה בטוח שלא הוא שתה בהם, כמות כביסה כפולה מזו שהוא השאיר. והכי גרוע, הוא היה מוצא את המראה, שנשאה את החיוך הארור ההוא, מחוץ למחבוא שלה, מונחת על השיש הצר.
ופעם אחת, הוא התעורר באמצע הלילה, ויצא את עצמו מביט במראה הארורה.
אבל הוא היה לבוש בחולצה לבנה, בוהקת כמו הירח, והחיוך ההוא במראה צחק לעומתו כשהוא הבין שהבבואה שלו לבוש חולצה שחורה.
הם היו שלושה בהשתקפות אחת. הלבנה, הוא בחולצה הלבנה, והבבואה. הבבואה שהוא היה צריך להיות, בחולצה שחורה, מתסכלת כמו החיים שלו.
מאז הם היו שלושה בבית, כשאחד מהם היא רוח הרפאים של חצי החיוך של הלבנה.
הירח היה בראשית החודש שלו, וחוט הסהר שנמתח ברקיע הקסים את אותו הלבן. הוא נשען על אדן החלון הצפוף ונתן למראה הסהר הזורח להפנט אותו. מאחוריו בבואתו השחור נאנח בעצבנות.
"הוא עדיין לא מלא" אמר הבבואה השחור "מדוע אתה מוקסם ממנו?"
"הוא לעולם לא יהיה מלא" הוא הלבן השיב "תמיד יישאר הצד השני, החשוך. ואני מוקסם לראות אותו מתמלא"
"הוא לעולם לא יהיה מלא" הבבואה השחור ענה "וזהו כל העצב".
רוח הלבנה בכתה בצד השני.
היא מעולם לא דברה. היא הייתה חולפת הלוך ושוב בדממה באוויר הדחוס שבדירה, מתיישבת על כיסא, או משקיפה מבעד החלון הצר.
היא כן בכתה, הרבה ותמיד. הוא מעולם לא הצליח להבין מה גורם לה לבכות. הוא גם לא הצליח לדובב אותה.
היא הייתה חולפת זקופת גו, וידיה כמו מונחות שקטות על בטנה. שקופה הייתה, כאילו מנסה לחמוק ולהעלם מן המציאות. או שלהפך, כאילו עדיין לא התרגלה לנוכחות של העולם, כאילו עודה נמצאת במקום ממנו באה.
היא הייתה... איפה היא עכשיו? כבר הרבה זמן שהוא לא ראה אותה, על פי יפחות הבכי ששמע לעיתים, נראה שחזרה לשכון בתוך המראה הישנה, שבבואה כבר לא התגורר בה.
לעומתה, לבבואה הוא ניסה לגרום לעזוב את הדירה, היה זה זמן קצר לפני שהיא נעלמה. זה הוא שהיה פעם. מצחיקה המחשבה שהוא היה לבוש בחולצה שחורה, והוא היה בבואת עצמו אז. כמה השתנה.
כמובן שבבואה לא עזב. הוא הלך לתקופה קצרה וחזר פתאום בקול רעש אדיר וכל כך חריג לדירה הזו.
עכשיו הבבואה היה מסתגר בחדרו, ויוצא רק לעיתים רחוקות. הוא מצא גם את עצמו מסוגר יותר ויותר בחדרו. כאילו מאז שרוי הרפאים חזרה להשתכן במראה מת משהו בדירה שלהם.
הוא ראה את האבק שהצטבר בדירה, סימן שגם הבבואה יוצא מחדרו לארוחות בוקר וצרכים בסיסיים בלבד. נראה שכבר לאיש לא היה אכפת מהמציאות ומהחיים.
הוא נאנח ובכאב יצא להתבונן בפעם האלף במראה שלה, לנסות לקרוא לה שתשוב, שתחזור אליהם מהמראה השבורה, המנופצת מהיום בו בבואה חזר.
הוא עשה את זה רק לראשונה, ותהה מדוע הרעיון הזה לא עלה במוחו קודם.
הוא עלה אל גג ביתו, בליל הירח המלא, והחל לדבר אל הלבנה המחייכת שם ממעל, זו הטורפת את דעתו.
הוא חייב לדעת האם הוא באמת משוגע, או שבאמת נוראית אף יותר, והעולם הוא המשוגע.
והוא בכה, ושאל את הלבנה האם היא אמיתית, ושאל מדוע היא מחייכת לו, והאם הוא היחיד אליו היא מחייכת, ומי הם האחרים, ושאל האם רק מעטים רואים את חיוכה שמיועד לכולם.
מתוך זרם הדמעות של הכנות העצמית הזו, שאפף את פניו, הוא לא שמע את תשובת הלבנה אליו.
אבל כשהוא הרים שוב את ראשו, נבוך ומבויש, הלבנה כבר לא הייתה שם.
הוא הביט אל הרקיע, ושם, בין אינסוף הכוכבים הבוהקים שבמרחק, הוא ראה גוש סלע שונה. קרוב ולבן, ומלא מכתשים.
הוא מצא את הירח.
הוא איבד את הלבנה.
הוא חזר לבכות. על האבדה הזו, ועל הברכה שקיבל בשיגעונו. וכשבכיו פסק לרגע, הוא נשא את מבטו לשמיים. בתקווה.
החיוך העולז ההוא, של הלבנה, לא שב.
מדוכדך הוא ירד אל דירתו הקטנה, ושבר המראה שחיפש לא היה. גם לא בחדרו השחור של הוא האחר.
יחדיו הם ישבו על הכיסאות הנמוכים בחדר הצבוע שחור. בבואה השחור והוא. חבוקים הם בכו כל אותו הלילה. בבוקר הוא הלך וקנה מראה חדשה, למסגרת.
כך, בין משיחות מכחול ומסגרת, ניצב שבר המראה החדש.
תמונה לעבר.
בפעם הראשונה שהירח חייך לעברו, הוא חשב שהוא הוזה, שתווי הפנים המעט עגלגלים של הירח מטעים אותו. אבל בפעמים הבאות הוא הבין שהוא כבר לא שפוי.
וזה לא נגמר בירח, זה המשיך לכל מרחב לבן מדי או שקוף. כל מרחב כזה התחיל לשחוק אליו במן חצי החיוך הזה, שהוא אף פעם לא הצליח לתאר.
אבל הוא היה נואש לשמור על מעט השפיות שלו.
כל זכוכית בדירה הקטנה שלו, שהתעקש לקרוא לה בית, נשברה בידיו והוחלפה בפלסטיק מט, כהה. כך שלא תהיינה פלישות בלתי צפויות של זיכרון.
עם הקירות זה היה הרבה יותר בעייתי. מסתבר שצבע קרם הוא כמו לבן, ואחרי חודש נמאס לו מהירוק שהזכיר לו את הסלידה שלו לטבע. האדום לא היה בכלל אופציה – הוא לא מכיר הרבה אנשים שמוכנים לגור באופן קבוע בתוך סרט אימה. בסוף, בלית ברירה, הוא צבע את כל קירות הבית בשחור. קצת קודר. אבל עם הזמן הוא הבין שהשחור הזה מתאים לו.
אחרי כמה שנים, בהן הוא הספיק להסתכסך עם מעט הידידים שנותרו לו, שבגלל כל הלבן והבוהק הוא לא הגיע לאירועים שלהם. שנים בהן היה יוצא מהדירה הקטנה רק בלילות חסרי ירח, הוא התחיל להתגעגע לחצי החיוך הזה, שהחל להיות מעט חסר בחייו. הוא לזכוכית, והפסיק אחרי שהחיוך רדף אותו מכל פינה. הוא חזר לקירות לבנים, אבל ממיטתו הקירות המחייכים נראו סוג של זדוניים.
בסוף, הוא קנה משקפיים, וכשחצי החיוך היה חסר לו, הוא היה מסיר את המשקפיים, ונותן לחצי החיוך לחדור אליו מהעדשה, ששקפה גם את עיניו שלו.
אז ככה הם אבדו? השתגעו לתוך עצמם עד שבסוף חדלו מלהיות? דמיינו חיוכים וקולות מגורמי השמיים עד שלא נותרה בהם טיפת שפיות?
לא. הוא חייב להיות חזק. חזק יותר מהם. חזק בשבילם. הוא צריך למצוא את החוזק שהם לא מצאו, ולשרוד.
כי הוא ידע שהכל תלוי רק בהם. בעצם, עכשיו כבר רק בו.
הוא יברח מהשיגעון הזה, הוא מתחבא מפניו. כי אם גם הוא יאבד...
ולהיות סגור בדירה צרה, צבועת שחורים, זה לא חוזק. אבל זו בריחה מהשיגעון. וזה מה שהוא יכול לעשות כעת.
אמנם הוא התרגל לחיים האלה, חסרי הזכוכית ושחורי הקירות, הם לא היו חיים יפים או מאושרים, אבל בהחלט נקיים מחצי החיוך הארור מהעבר.
אבל לילה אחד הוא הרגיש שהוא מוכרח לצאת אל הירח, הירח ממש צחק אליו, אל שגעונו. כמובן שאת הצחוק הוא לא ראה, אבל הוא בהחלט שמע אותו, והרגיש.
באותו לילה הירח היה 'סופר מון'.
כדי להתגונן מפני הצחוק כאשר הוא נכנע לטירופו ויוכל לצאת אל הצחוק ההוא, הוא עמל, והתכונן, ולבש, וגזר, והדביק, ועטף, וחתך, ותפר, וגזר, ולבש שוב, והחיים, ועבד כמעט במשך כל הלילה על חליפה שתאפשר לו לצאת אל חזיונות הלבנה בלי לחשוש לאובדן שארית השפיות.
וכשגמר סוף סוף את יצירת המופת, ועטה אותה על גופו, הוא הציץ מבעד לחלון, וראה שהלבנה ואורה, דעכו זה מכבר בחשכת הלילה.
הוא התעורר, והעולם עדיין היה אותו הדבר. כשההכרה הזו חלחלה מבעד לאשמורות עיניו, הוא סובב את גופו וחזר לישון.
--
האביב הגיע, והוא החזיק זר פרחים ענקי בידיו והגיש אותו לשמיים, כאשר א-לוקים הגיח מעבר לשמש הזהובה ולקחת את זר הפרחים בחיוך הלבבי, שלה.
הירח כלל לא היה כדי לחייך אליו בעצמו, אבל הוא ניגש בחשש לפלג מים זכים שפכפך בסמוך, ולגודל הפתעתו החיוך שניבט אליו בין נצנוצי המים לא הרתיע אותו, אלא חייך אליו כמזמין. גם הסלידה שלו לדשא חלפה ואיננה.
הוא הרגיש המאושר באדם, וכשהוא נחבט מאבן תועה, הוא כלל לא חש בכאב.
--
הוא התעורר בשנית, וכבר היה לפנות ערב, והלבנה התחילה לעלות ברקיע.
והחיוך ההוא שריחף על פני הלבנה, פצע בזדוניות את ליבו, בין הקירות השחורים.
אבל גם הבדידות הוציאה אותו מדעתו.
הוא התחיל להיות בטוח שעוד מישהו גר בדירתו הקטנה והמושחרת. זה התחיל בספלים שהושארו בכיור, שהיה בטוח שלא הוא שתה בהם, כמות כביסה כפולה מזו שהוא השאיר. והכי גרוע, הוא היה מוצא את המראה, שנשאה את החיוך הארור ההוא, מחוץ למחבוא שלה, מונחת על השיש הצר.
ופעם אחת, הוא התעורר באמצע הלילה, ויצא את עצמו מביט במראה הארורה.
אבל הוא היה לבוש בחולצה לבנה, בוהקת כמו הירח, והחיוך ההוא במראה צחק לעומתו כשהוא הבין שהבבואה שלו לבוש חולצה שחורה.
הם היו שלושה בהשתקפות אחת. הלבנה, הוא בחולצה הלבנה, והבבואה. הבבואה שהוא היה צריך להיות, בחולצה שחורה, מתסכלת כמו החיים שלו.
מאז הם היו שלושה בבית, כשאחד מהם היא רוח הרפאים של חצי החיוך של הלבנה.
הירח היה בראשית החודש שלו, וחוט הסהר שנמתח ברקיע הקסים את אותו הלבן. הוא נשען על אדן החלון הצפוף ונתן למראה הסהר הזורח להפנט אותו. מאחוריו בבואתו השחור נאנח בעצבנות.
"הוא עדיין לא מלא" אמר הבבואה השחור "מדוע אתה מוקסם ממנו?"
"הוא לעולם לא יהיה מלא" הוא הלבן השיב "תמיד יישאר הצד השני, החשוך. ואני מוקסם לראות אותו מתמלא"
"הוא לעולם לא יהיה מלא" הבבואה השחור ענה "וזהו כל העצב".
רוח הלבנה בכתה בצד השני.
היא מעולם לא דברה. היא הייתה חולפת הלוך ושוב בדממה באוויר הדחוס שבדירה, מתיישבת על כיסא, או משקיפה מבעד החלון הצר.
היא כן בכתה, הרבה ותמיד. הוא מעולם לא הצליח להבין מה גורם לה לבכות. הוא גם לא הצליח לדובב אותה.
היא הייתה חולפת זקופת גו, וידיה כמו מונחות שקטות על בטנה. שקופה הייתה, כאילו מנסה לחמוק ולהעלם מן המציאות. או שלהפך, כאילו עדיין לא התרגלה לנוכחות של העולם, כאילו עודה נמצאת במקום ממנו באה.
היא הייתה... איפה היא עכשיו? כבר הרבה זמן שהוא לא ראה אותה, על פי יפחות הבכי ששמע לעיתים, נראה שחזרה לשכון בתוך המראה הישנה, שבבואה כבר לא התגורר בה.
לעומתה, לבבואה הוא ניסה לגרום לעזוב את הדירה, היה זה זמן קצר לפני שהיא נעלמה. זה הוא שהיה פעם. מצחיקה המחשבה שהוא היה לבוש בחולצה שחורה, והוא היה בבואת עצמו אז. כמה השתנה.
כמובן שבבואה לא עזב. הוא הלך לתקופה קצרה וחזר פתאום בקול רעש אדיר וכל כך חריג לדירה הזו.
עכשיו הבבואה היה מסתגר בחדרו, ויוצא רק לעיתים רחוקות. הוא מצא גם את עצמו מסוגר יותר ויותר בחדרו. כאילו מאז שרוי הרפאים חזרה להשתכן במראה מת משהו בדירה שלהם.
הוא ראה את האבק שהצטבר בדירה, סימן שגם הבבואה יוצא מחדרו לארוחות בוקר וצרכים בסיסיים בלבד. נראה שכבר לאיש לא היה אכפת מהמציאות ומהחיים.
הוא נאנח ובכאב יצא להתבונן בפעם האלף במראה שלה, לנסות לקרוא לה שתשוב, שתחזור אליהם מהמראה השבורה, המנופצת מהיום בו בבואה חזר.
הוא עשה את זה רק לראשונה, ותהה מדוע הרעיון הזה לא עלה במוחו קודם.
הוא עלה אל גג ביתו, בליל הירח המלא, והחל לדבר אל הלבנה המחייכת שם ממעל, זו הטורפת את דעתו.
הוא חייב לדעת האם הוא באמת משוגע, או שבאמת נוראית אף יותר, והעולם הוא המשוגע.
והוא בכה, ושאל את הלבנה האם היא אמיתית, ושאל מדוע היא מחייכת לו, והאם הוא היחיד אליו היא מחייכת, ומי הם האחרים, ושאל האם רק מעטים רואים את חיוכה שמיועד לכולם.
מתוך זרם הדמעות של הכנות העצמית הזו, שאפף את פניו, הוא לא שמע את תשובת הלבנה אליו.
אבל כשהוא הרים שוב את ראשו, נבוך ומבויש, הלבנה כבר לא הייתה שם.
הוא הביט אל הרקיע, ושם, בין אינסוף הכוכבים הבוהקים שבמרחק, הוא ראה גוש סלע שונה. קרוב ולבן, ומלא מכתשים.
הוא מצא את הירח.
הוא איבד את הלבנה.
הוא חזר לבכות. על האבדה הזו, ועל הברכה שקיבל בשיגעונו. וכשבכיו פסק לרגע, הוא נשא את מבטו לשמיים. בתקווה.
החיוך העולז ההוא, של הלבנה, לא שב.
מדוכדך הוא ירד אל דירתו הקטנה, ושבר המראה שחיפש לא היה. גם לא בחדרו השחור של הוא האחר.
יחדיו הם ישבו על הכיסאות הנמוכים בחדר הצבוע שחור. בבואה השחור והוא. חבוקים הם בכו כל אותו הלילה. בבוקר הוא הלך וקנה מראה חדשה, למסגרת.
כך, בין משיחות מכחול ומסגרת, ניצב שבר המראה החדש.
תמונה לעבר.
