עולם.
ויש בו הכל, עולם רגיל, קצת יותר, קצת פחות.
בכניסה שדה תעופה גדול, אולי מידי. ועיר בירה תוססת חיים, אתרים, כבישים סואנים, רחובות הומים והרבה מקומות לבקר.
בעונות מסוימות, לפי מחירים ונקודות ענין חדשות נוחתים בחיוך תיירים, משקפי שמש, מצלמה, מזוודת טרולי קטנה לשהות קצרה.
אני טייסת, דיילת, נהגת מונית. הם מצטופפים, ממתינים להסבר, מטפסים על הרים, עומדים בתצפית, לא שוכחים חנות מזכרות, מקשיבים בענין להסבר היסטורי סתמי, קרבות, כיבושים. מנסה להסביר מה עבר חבל הארץ הזה וכמה דם, וחיוך מעורב בו. מקצרת שלא ישתעממו.
מתאמצת שלא יהיה רגע דל, בשבילם, בשבילי.
עומדים מול שכיות, רוצים חויה קצת אחרת מהעולם הרגיל שלהם, מתזזת, שיהיה להם טוב, אולי יחזרו בקרוב.
כשיורד הערב, מלווה למלון, פותחת ת'דלת , מלצר במדים מבריקים וכפפות לבנות, ממתין שיבקשו, לרגע שיהיה בו צורך.
סוגרת את הדלת, לאט, רצה טרופת נשימה לבית שעזבתי, ההוא, הקטן בסוף השדרה, שם אין לו, אף לא שלט קטן.
ותמונה בסלון, ואור קטן בהול, פרחים שפעם שתלתי, משקה, מדשנת אוהבת.
לאה
חושבת על היום הזה שבו לא הייתי מלבד מדריכת טיולים.
הלילה יורד, הבוקר עולה, לובשת חיוך ליום שבדרך.
בשעות הקטנות, אני חולמת מפנטזת, על ההוא שיבוא ואין לו שם וצורה, לא מחפש חתימה בדרכון, אותו אחד, הןא יגיע ריקן, פוסע, נטול מזוודה, מביא את כל כולו, את כל עולמו, כאן.
איך נלך יחד, לראות שקיעה לא קוסמת, נעקוב אחרי שיירת נמלים, וכבשים במרעה, איך נרים יחד עלים בשלכת, נחייך לילדה צוחקת.
נבקר גם בשכונות מצוקה, אולי נבנה תוכנית שיקום אסירים, נחפש כמה שקלים לפושט יד אלמוני, ואמא של ילד בוכה. נסבך במשעולים חדשים, נחפש את עצמינו בין כל האנשים,
נמצא מחסה מהוריקן שיבוא, נלך אחרי זה אליו, לגלים שחזרו אל הים, נביט בפלא הזה.
זה פנטזיה יודעת, אין לו שם וצורה. ויום חדש מתחיל, ואני בתפקיד, אסור לי להבריז.
לא עוצרת ממשיה, חושבת ואיזה עולם אכיר, והיכן אבקר והאם יהו קווים מקבילים, אולי ניצור אותם אנחנו.
ונבנה, עולם, יחד.
ואביא את שלי והוא את שלו, ויחד ניצור.
ונכון, צפויים גם ימים אחרים, אולי נתרחק,
אך בידי עולם, בידו גם.
והוא אותו אחד.
פנטזיה, אין לו שם וצורה. ויום חדש מתחיל, ואני בתפקיד, אסור לי להבריז.
ואיו לו שם וצורה, עדיין.
ויש בו הכל, עולם רגיל, קצת יותר, קצת פחות.
בכניסה שדה תעופה גדול, אולי מידי. ועיר בירה תוססת חיים, אתרים, כבישים סואנים, רחובות הומים והרבה מקומות לבקר.
בעונות מסוימות, לפי מחירים ונקודות ענין חדשות נוחתים בחיוך תיירים, משקפי שמש, מצלמה, מזוודת טרולי קטנה לשהות קצרה.
אני טייסת, דיילת, נהגת מונית. הם מצטופפים, ממתינים להסבר, מטפסים על הרים, עומדים בתצפית, לא שוכחים חנות מזכרות, מקשיבים בענין להסבר היסטורי סתמי, קרבות, כיבושים. מנסה להסביר מה עבר חבל הארץ הזה וכמה דם, וחיוך מעורב בו. מקצרת שלא ישתעממו.
מתאמצת שלא יהיה רגע דל, בשבילם, בשבילי.
עומדים מול שכיות, רוצים חויה קצת אחרת מהעולם הרגיל שלהם, מתזזת, שיהיה להם טוב, אולי יחזרו בקרוב.
כשיורד הערב, מלווה למלון, פותחת ת'דלת , מלצר במדים מבריקים וכפפות לבנות, ממתין שיבקשו, לרגע שיהיה בו צורך.
סוגרת את הדלת, לאט, רצה טרופת נשימה לבית שעזבתי, ההוא, הקטן בסוף השדרה, שם אין לו, אף לא שלט קטן.
ותמונה בסלון, ואור קטן בהול, פרחים שפעם שתלתי, משקה, מדשנת אוהבת.
לאה
חושבת על היום הזה שבו לא הייתי מלבד מדריכת טיולים.
הלילה יורד, הבוקר עולה, לובשת חיוך ליום שבדרך.
בשעות הקטנות, אני חולמת מפנטזת, על ההוא שיבוא ואין לו שם וצורה, לא מחפש חתימה בדרכון, אותו אחד, הןא יגיע ריקן, פוסע, נטול מזוודה, מביא את כל כולו, את כל עולמו, כאן.
איך נלך יחד, לראות שקיעה לא קוסמת, נעקוב אחרי שיירת נמלים, וכבשים במרעה, איך נרים יחד עלים בשלכת, נחייך לילדה צוחקת.
נבקר גם בשכונות מצוקה, אולי נבנה תוכנית שיקום אסירים, נחפש כמה שקלים לפושט יד אלמוני, ואמא של ילד בוכה. נסבך במשעולים חדשים, נחפש את עצמינו בין כל האנשים,
נמצא מחסה מהוריקן שיבוא, נלך אחרי זה אליו, לגלים שחזרו אל הים, נביט בפלא הזה.
זה פנטזיה יודעת, אין לו שם וצורה. ויום חדש מתחיל, ואני בתפקיד, אסור לי להבריז.
לא עוצרת ממשיה, חושבת ואיזה עולם אכיר, והיכן אבקר והאם יהו קווים מקבילים, אולי ניצור אותם אנחנו.
ונבנה, עולם, יחד.
ואביא את שלי והוא את שלו, ויחד ניצור.
ונכון, צפויים גם ימים אחרים, אולי נתרחק,
אך בידי עולם, בידו גם.
והוא אותו אחד.
פנטזיה, אין לו שם וצורה. ויום חדש מתחיל, ואני בתפקיד, אסור לי להבריז.
ואיו לו שם וצורה, עדיין.