יוצאת מהבית, הדלקתי נרות. התפללתי, באמת. אפילו תפילת השל"ה הקדוש.. דממה כזאת. עוד דיבור שנסגר, עוד דיבור שאני כולכך רוצה לשמור בתוכי מכל משמר. מחשבות מחשבות.. רגשות בעיקר. רצון רק להיות איתך. נכנסת לקבל את שבת המלכה בסוג של כאב חד כזה, שלא נותן לנשום. וגם ברוגע.. כבדות עוטפת אותי. אכזבה... קטנה אמנם אבל נמצאת שם.. אני מתיישבת לא במקום שלי הקבוע. העדפתי הפעם מקום בצד בנסתרים.. החזן מפייט לו.. כל מיני. ואני בשלי. מנותקת. עטופה. ולאט לאט דמעה ועוד דמעה.. השטף הולך ומתגבר. ואני רועדת, מתיישבת מיד, לא ליפול. זה קטע כזה של שבת, להגביר געגועים.. להפוך אותם לכמעט בלתי נסבלים. והעמידה הזאת, בשמלת שבת מלכותית, מלאה ונוטפת דמעות, היא לגמרי ליפול לזרועותיו המושטות.. של אב רחמן. אבא שירחם. אבא שכולכך יכול הכול. תשמור עליו. תעזור לו. לצאת. מהחושך הזה. מהעצב. יותר מלי. אני מוכנה להקריב.. מלא.

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען