טאטע אין לי כח.
אין.
פשוט נגמר.
אני צריכה לדבר איתה.
מה שהולך פה לא ממש הגיוני.
אני אוהבת אותה. מאד.
אני רוצה שיהיה לה טוב.
אני מטומטמת שאני מזיקה לה ומכבידה עליה.
אני רוצה להתפלל עליה.
אבל.
גם אני במצב שלה.
לא בדיוק אותו דבר בכלל.
שתינו ילדות מיואשות וכואבות.
שיכול להיות שרוצות, אבל בינתיים זה נשאר בגדר הרצון אם הוא קיים בכלל.
אם היו שומעים או רואים מה אנחנו מדברות ומתכתבות, היו מאשפזים את שתינו על השנייה בבית חולים פסיכיאטרי.
ואני לא יודעת מה יכול לעזור לה.
ומה יכול עזור לי.
ומה עוזר לשתי ילדות מיואשות וכואבות.
וקצת... קצת קשה לי במצב הזה.
אנחנו תלויות אחת בשנייה.
וכל שנייה כל אחת עושה טעות.
ואני מכבידה עליה. והיא מכבידה עלי.
ושתינו אבודות בעולם הזה.
קשה לי במצב הזה לבד.
אבל אני בחיים לא אדבר עליה עם מישהו.
גם כי אין אף אחד.
גם כי היא הבטיחה שהיא לא תדבר עלי אז זו תהיה בגידה בערך אם אני אעשה את זה, למרות שהיא לא ביקשה ולא הבטחתי.
וגם...
תכלס, גם כי אני אצטרך לדבר גם עלי אם אני אדבר עליה.
ואני לא רוצה את זה.
ואני בחיים לא אעשה את זה.
אוף.
טאטע.
זה צריך טיפול?
אני יכולה לחשוב על כמה וכמה אנשים שהיו חושבים ככה.
אני גם לא אגיד לה את זה.
תכלס כי הנושא הזה כואב לי.
וגם כי פשוט זה לא יקרה כי אני יודעת שזה יכאיב לה.
אוף.
מה עושים במצב הזה טאטע, מה עושים???
אין לי שמץ של מושג.
וכאילו שלי יש כוחות.
אין לי.
די טאטע.
אנחנו צריכים אותך כבר.
טוב.
גלוי.
איתנו.
קרוב.
אנחנו צריכים גאולה.
פשוט גאולה.
אוף טאטע.
אני צריכה התבודדות.
משבועות לא התבודדתי.
אני חייבת את זה.
טויב, ילדה,
על מי את עובדת?
יש לך איפה.
זה לא בגלל שאיו לך מקום.
אבל את לא תצאי מהבית.
כי ככה. אין סיבה.
תעבדי על עצמך שזה בגלל שאת צריכה ללמוד.
כשגם ככה את לא לומדת.
ולא תצאי להתבודדות.
כי אין לך אומץ.
כן, אני מדברת עם אבא.
כל הזמן.
אבל זו לא התבודדות.
אני צריכה התבודדות.
זה נותן כוחות.
ניסיתי היום להגיד לה שתלך להתבודדות.
שזה נותן כוחות. לי.
היא לא רצתה.
טוב.
אין לי מה לעשות עם זה.
אבל אופ.
אני רוצה שהיא תגלה את זה.
שהיא תצליח.
שזה ייתן לה כוחות.
שתנסה.
אופ.
הלוואי.
(תתפסי את עצמך.
הלוו.
גם את לא מתבודדת.
אז מה את רוצה ממנה?!
אופ.
לא יודעת.
אני כן יודעת שזה טוב.
ומצליחה לפעמים.
אבל כרגע לא.
אופ.)
וכמה זמן לא למדתי רבנו.
הספרים מחכים לי.
ואני?
כופרת בערך.
לא מאמינה.
משאירה אותם נטושים בצד.
למרות שאת השתפכות הנפש אני לוקחת איתי תמיד בתיק.
הוא נשאר שם. כמה זמן לא פתחתי אותו?
כבר לא יודעת. הרבה.
אוף טאטע תעזור לי.
אני רוצה לחזור להתבודד.
אני רוצה לחזור ללמוד רבנו.
בעיקרון זה מחזק אותי.
עד כמה שאפשר.
זה נותן לי קצת כוחות.
אבל אני צריכה בשביל זה כוחות ואומץ.
שאין לי עכשיו.
ואני בכלל לא מאמינה.
אני לא מבינה איך בכלל כתבתי לה שאני לא מאמינה. איך הצלחתי? ובכלל לעזאזל למה כתבתי את זה?! זה רק יזיק.
אופ.
אני עושה טעויות פעם אחר פעם.
וואי וואי וואי טאטע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני צריכה אותך.
פה.
איתי.
הי, אבא,
אתה שומע?
אני צריכה אותך.
כאן.
קרוב.
איתי.
הי, אבא,
אתה שומע?
אני רוצה.
הנשמה שלי רוצה
גאולה.
הי, אבא,
אתה שומע?
בבקשה ממך.
גאולה.
(** ואם מישהו קורא את זה, בבקשה לא להגיב. תודה.)