שאנשים שמתחנפים בשביל תמונה
הם נותנים לעצמם דמות ילדותית
חסרת ערך רב.
הנורמלית האחרונההתובנות מגיעות לרוב לאחר המעשים
בעולם שלנו כיום. -במזרח (התיכון)-
זה או שאתה הורג אדם
או שהוא פוצע אותך שכבר לא נשאר ממך זכר.
להיות בן של בלע בלע
לא תמיד זה כבוד שגורם לקנאה.
לפעמים פשוט גורם לרחמים.
אם לא רוצים להתקל בתסכול עצבים רוגז וקטנוניות לשמה
צריך לדעת לא לבקש עזרה מאחות קטנה בגיל העשרה
קבלת עול זה לא דבר קל.
אבל בדיוק בגלל זה עושים את זה.
בחיים אל תצפה מאנשים
גם מהאנשים שהכי ציפית מהם.
הכל לטובה.
היה הווה ויהיה.
גם עם זה עוד לא מובן למה זה קורה בפעם השניה.
נשימה ועוד נשימה ועוד 2.
זה לא 4 נשימות.
זה 4 מתנות שנקראות חיים. מהבורא.
לא הולכים לפי הקל.
ולא בוחרים את הקשה..
עדיף פתיתים קרים
מאשר מנה חמה.
לימוד בע"פ לא תמיד זה דבר קטן.
גם לאנשים עם מוח גדול.
חבר אמיתי הוא אחד שידע מה תרצה ויעזור
עוד לפני המקרה.
העולם בנוי על רכילות ולשון הרע
מועטים האנשים שמצליחים
לא לשמוע ולא להשמיע
ואותם אני, מעריכה.
וגם על קנאה ואגו והמון.
הלימודים דורשים לכתוב ולשכתב
לקרוא ולכתוב.
ולהשאיר הכל מחוץ לשכל.
כי "אין זמן"
ילדים חסרי רגישות לאנשים יותר גדולים מהם.
לא בכוונה, אלא כי מחפשים אדם עם לב חזק.
לפחות מבחוץ. שיכולים להוציא עליהם
את מה שהם הם עצמם. לא מבינים.
רוב האנשים דפוקים.
השאר נעים בין דפוקים מאוד ליחסית בסדר.
אדם שמכיר אותך אשית בפורמים זה סיוטטט
חוקר לך את הענינים בקטע שזה דורש
או פצלש או העפה שלו.
אין דבר כזה
שאין דבר כזה.
אי אפשר להגיד אי אפשר.
בזמן שאפשר זו המציאות היחידה.
לא כל מה שנראה רע.
הוא כזה.
ולפעמים החיוכים
זה בסכ מסכות.
החיים עוברים בקליק.
עם בום. וכף.
בכי לא תמיד חייבת להיות מעצב או אושר.
לפעמים זה גם תעתועים או חוסר הכלה
או בכלל סתם בלי הרגשה או מודע.
והרמה הגבוהה. זה מרגישות ואכפתיות לזולת ולעצמך.
שמרו על החברים שלכם קרובים.
ועל המשפחה שלכם קרובים יותר.
גם הדקה הקשה בעולם.
וגם הדקה הטובה בעולם.
שניהם 60 שניות.
ועוברות אחרי דקה
הרגע הזה יכול להיות יותר טוב מהרגע הקודם.
והרגע הבא יכול להיות יותר טוב מהרגע הזה.
אם רק נדע לייקר רגעים.
אל תורידו את הראש ליד אנשים שמרימים את האף.
לפעמים אתה מתקיף ומדבר ככ מהר
עד שאפילו השני מאמין במה שאתה עצמך לא האמנת.
עשיתי את זה יותר מפעם אחת...
תודה.
מילה בעלת ארבעה אותיות והערכה עצומה.
כשעייפים ממש. תנומה קצרה רק מעייפת יותר.
להפסיד את הרגע זה משמעות רחבה.
זה יכול להיות בשניה
וגם בחודש.
תלוי במקרה במצב באדם ובאנושות כולה.
ושזה קורה זה תחושה החמצה גדולה מאוד, לא נעימה
שברים שנותנים לאנשים עי לחץ ופרוטקציות לא תמיד זה דבר חכם
הדייסה של עצמנו לא תמיד טעים ובשל.
הבור שחפרנו תחתנו יגיע היום ונמעוד לתוכו
עם לב מרוסק
כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיגיד שהוא
קדוש.
הידע הגדול ביותר של האדם הוא לדעת שהוא בעצם לא יודע דבר.
צריך לזכור אתזה תמיד
אל תאמינו לאנשים.
קחו הכל בערבון מוגבל. ולכו אחרי הלב שלכם(כן גם אם הוא מוביל לשוקולד)
האמונה שלי מעורערת מאוד.
אבל צריך לשתוק. כדי לא לערער לעוד כמה.
[ומי יודע אולי נפגוש בקרוב עוד פעם את אותם אלו שרק חיזקו לי. זה היה הרגשה טובה-פעם]
הצרות והקשיים גדלים עם האנשים. לא הפוך.
אנשים גדולים צרות גדולות. ילדים קטנים צרות קטנות.
צמרומרת בכי רעד ושאר הדברים שמביעים כאב.
לרוב הם קשים אבל בסכ משחררים וטובים.
יש אחדות כשלא מחפשים מחלוקת
אין הגיון בטירוף החיים.
אנשים הם כמו דומינו. אחד מפיל ונשען על מי שהפיל. ובתוך דקה היציבות כבר לא נמצאת בשומקום.
הים מרגיע אך גם מטביע.
דומה לחלק מתוכנו.
"בשלוש מילים אוכל לסכם
את מה שלמדתי על החיים:
הם ממשיכים הלאה."
בואו לא נכיר אנשים.
ככה גם לא יהיה לנו קשה שהם נפטרים בסוף.
אוף. בדה. 
בואו נכיר אנשים שכשהם ילכו, הם יותירו בנו, מטען כבד של אהבה. וחכמת חיים.
ויטעו בנו את ההבנה שיש כזה דבר,
באמת,
אנשים
אבל לגמרי מסכימה.
וממ ברגעים קשים הידיעה הזו לא עוזרת.
אסור לדבר לשון הרע על אף יהודי.
כולל על עצמך.
רוב הבעיות בחיים קוראים משתי סיבות.
או שאנחנו פועלים בלי לחשוב או שחושבים בלי לפעול.
מילים יכולות לשקר אך מעשים תמיד אומרים את האמת
אנחנו בסכ בני אדם
לא מלאכים
לא שרפים
ולא חיות קודש.
לא. פשוט אנשים. חלק גם זכו להיות אנושיים
\
בעצם, יש גם מלאכי חבלה.
רבים נוהגים לשבח את עצמם
ולבוא בטענות אל הקב"ה.
מקום מגורים נבנה באמצעות היידים,
אבל בית נבנה באמצעות הלב.
פחד הרס יותר חלומות ממה שכישלון יהרוס אי פעם
גאונות זה לדעת שעשית טעות
לאחר שכבר אין דרך לתקן אותה מבלי לצאת יותר דפוק.
החיים הם רצף של תמונות
לפעמים בצבעוני
לפעמים בשחור לבן
ולפעמים מטושטשים ולא ברורים
מהמדרון הכי גדול
אפשר לצמוח לאור הכי גדול.
משהבגלל שפעם עשיתי לך טובה עם השרשור ה זה, אני מקבל עליו קבוע התראות אצלי.
משום מה אני לא מבטל את זה.
יחכטו בגעכח גלחככי גכעכוכא וטגוכ אט וגאיחגכ טאג.
לשקר לעצמך זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות.
מתנות אמיתיות לא נמדדות בכסף.
וזה גם נכון מעוד כיוון. הרבה פעמים השפיצים של החברה הם שפיצים רק בתחום מסויים.
אתה רוצה כל כך הרבה דברים בתיאוריה
שאתה מפחד לעשות את המשימה הראשונה
וכך נשאר תקוע. לעולמים.
קשיחות לא מראה על אטימות.
פיצוחיתלמחוק את העבר אי אפשר.
אבל לתקן. כשאפשרי יכול לשפר אפילו יותר ממה שהיה.
ככל שלאר מתמקדים בקושי וברע
הוא נעלם ונכנס במקומו אתגרים וטוב
אדם קם בבוקר ולא עוצר רגע לחשוב שהתחיל יום חדש
היה הפעם הראשונה שמישהו האמין לי
לא שזה עזר. אבל לפחות לא לבד בעולם יותר
הייתי בעיר הבהדים
תשעה באב היה מוצש וראשון באותה שנה
ואני לא רציתי להפריע לאלו ששיקרו שהן צמות ורצו לישון, אז ישבתי במרפסת של הבניין ודיברתי עם מוריה (לקרוא לה לכאן? או שהיא תגיע לבד?)
אני כבר לא זוכרת אם זה היה כל היום או רק בבוקר
זה היה יום ארוך מאוד שעבר איכשהו אני חושבת
גם היום יעבור. גם השנה הזו
"כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ"
היום בערב
לא מפריע לי ההפסקה המבורכת מכל תעשיית המזון לכמה שעות
בלי בלבולי מוח על חלבון
מספרים
חלב נטול חלב
חופש מהעבודה שמחובר לסוף שבוע ארוך ושבת
שם את בוצר שמדקלם בטעמים שאנחנו דור של פוסט טראומה
אני לא נמנע משירים ומוזיקה אבל השאפל החליט להחמיר
רואה ושומע את נשות הHR שנואות ליבי רוחשות כל מיני רעיונות מעוררי אימה
על גיבוש העובדים בארגון
שצריך לארגן יום שלם
טיולים
ארוחה מפנקת של כולם יחד
צריך להתחשב בכשרויות
למצוא מקום מתאים
אולי גם סדנת שזירת פרחים
רק קללות עולות לי בראש
אז אני חושב קצת על מהות היום שמתקרב
אהבת חינם
אז זה לא בחינם השנאה כלפיהן וגם לא אישית
אני לא הולך לשזור פרחים
או בכלל להגיע
לא גיי ובכללי מעדיף להימנע
ואז אני נזכר באהבת חינם כשהלכתי לא מזמן בעיר
והיו הפגנות
ועבודות
וחפירות
והכל היה חסום ופקוק
אז צעדתי כמה קילומטרים והיה חם
חם למות סחינה של החיים
כמו ללכת במדבר ארבעים שנה
בלי מים ובלי אוכל ובלי כיוון
ניגשת אלי דתיה צעירה עם עגלה עם תינוק שרק נולד ושואלת אותי איך היא תצליח להגיע לצד השני למכללה מסוימת כי הקורס
והמבחן
והנוכחות
והיא כבר מזיעה וחלשה ועייפה
ולי בראש עובר שיש לה לחצות את כל החרא עד התחנות בקצה השני ורק משם תצליח
אפילו מונית אין כאן כי הכל סגור
הייתי משלם לה עליה צדקה מהסוג האהוב עלי
דיברתי איתה מה האופציות והיא מתלבטת בין ייאוש
חורבן
בכי
לבין פרץ אנרגיה אחרון של להתחיל לרוץ עם העגלה.
הצעתי לה שאבוא איתה
אקח את העגלה היא תכתיב את הקצב ונחצה את המרחק הזה בקלות יחסית.
ככה במציאות סוריאליסטית מצאתי את עצמי סוחב עגלה עם תינוק שלא מבין על מה הסיפור
עד התחנה בקצה השני
מקווה שהיא הגיעה
אין סוף לזה אני משלים אותו בראש שלי
אהבת חינם
פשוטה
מלאה מאמץ
מלאה איחורים
מלאה בכל מיני פשלות
אבל מלאה בכוונה פשוטה
סתם מפגש אקראי של בני אדם
יש לך יכולת לנצל אדם אחר ולהיות רע ולפגוע יש לך כוח
אדם טוב באמת הוא לא כזה שנולד ככה. מלאך. בלי רצון לפגוע ולקחת. לא.
אדם טוב שאתם רוצים שיהיה חלק מהחיים שלכם הוא דוורא זה שהיה בצומת. הייתה לו בחירה. הוא יכל לקחת הוו הןו כמה שהוא יכל. אבל הוא בחר.
למה הכל כל כך קשה ומסובך
ולמה גם אחרי כל כך הרבה שנים המחשבות האלו לא עוזבות אותי
ותמיד יושעות לחזור ברגעי משבר
קשה קשה קשה
מחכה לשקט
מרגיש בתוך ים סוער והגלים מעיפים אותי ממקום למקום
חייב עזרה!!!
מרגיש שאני נופל למטה מהר מידי
ימינה
שמאלה
ימינה
שמאלה
ימינה
שמאלה
הכל מרגיש תקוע כל כך
אין שום יאוש בעולם כלל
מפחד שהם כל החיים ירדפו אותי .
הן לא עוזבות אותי
מטורףףףףף כמה שטעות של רגע נישארת איתך כל החיים
ותוסיף לזה את כל הטעויות שכולן רודפות אותך כל לילה מגיעות ולא מרפות
איך יוצאים מיזה
HELP!!!!!!
(ביצוע ווקאלי. מהמם. שמעתי המון ובכיתי. תשמע אותו.)
תודה
ממש ככה
מצד שאני אני מרגיש כל כך כבוי
שאני כבר לא מצליח להתרגש
בסוף זה מחלחל.
ותזכור שהיצר הרע הוא זה שמונע ממך להרגיש
נכון מאד
את צודקת לגמרי
יותר מידי מניעות לצערי (((((((
תודה לך השם על שכל פעם מחדש אתה שולח לי את התזכורות הקטנות שאתה איתי בכל מצב
קשה לי אבא, קשה לי מאד
מרגיש שהכל תקוע, לא מצליח לראות איך הלאה
המצב הולך ומסלים
כואב לי בלב
מבחוץ אפחד לא רואה, אבל מפבנים...
משדרים עסקים כרגיל
יעקב אבינו ביקש לשבת בשלווה, וקפץ עליו רוגזו של יוסף
נווה תלאות, כל העולם הזה נווה תלאות
פה זה לא עולם של שקט ושלווה
עולם העשיה, עבודה יומיומית
יסורים של אהבה
קשה ככ
לא יודע למה הפסתי לכתוב
האנשים הקשרים הקשיים בשבתות
יש לי יותר תירוצים מאמת תשובות
כואב לי? חד משמעית! קשה? גם כן.
אז למה? אני באמת לא מצליח להבין למה אני כבר לא משחרר את כל החרא שיש לי על הדף, הגיטרה, הפסנתר או אפילו סתם על קיר או שק אגרוף.
הלב שלי מוצף ברמה לא שפויה וקשה לי אלוהים אוי כמה שקשה לי, אבל אני לא לבד אני בטוח אתה כאן איתי ואיתה ועם כולנו יחד, רק תן לי יד לכתוב עוד שיר, עוד לחן, עוד מנגינה אחת שרק תשאב אותי פנימה. שאני אחזור לכתוב כמו שלא שמע איש מעולם, אבל שישמעו אותי, שיראו אותי, שירגישו כל מילה כמו פעם, מילה אחת מול עשר לבבות שבורים ובכל זאת המילה תנצח עם כל הכח של לבשבור
את בדרך הנכונה
את בדרך הנכונה
את בדרך הנכונה
זה המעשה הנכון
וזה מפחיד נורא
אבל זה יהיה שווה את זה
בעז"ה
יהיה לך טוב
הבטן מתהפכת
כואבת נורא
הלב על 250 או 300
מרגישה כל חלק בגוף
הכל כואב
הכל צורח הצילו
איך אפשר להשתכנע שזה המעשה הנכון
כן.