אזעקות.
כולם מדברים על מלחמה.
מתיחות בדרום.
זה לא עושה לי טוב.
בכלל.
טראומות.
שוב?
שוב מלחמה?
שוב הרוגי מלכות?
שוב פצועים?
שוב כאב?
וקושי?
ואין אפשרות לנחם.
טאטע.
בבקשה לא. בבקשה.
הדבר האחרון שאני צריכה שיקרה.
בבקשה.
לפחות הוא כבר לא בצבא.
בצוק איתן היה בעזה.
טאטע.
קשה לי.
אני שונאת טראומות.
אופ.
אבא אני רוצה כבר גאולה.
ובכלל.
אחותה אמרה לי שבשבת היא הייתה בבית.
זה משמח כל כך.
זה מראה על התקדמות. לא יודעת באיזה סדר גודל. אבל התקדמות. וזה מבורך מאד.
קשה לי שהיא רחוקה. קשה לי שאין תקשורת. בכלל. אבל אם זה מה שטוב מי אני שאגיד משהו.
ובכלל בזכות זה קצת התקרבתי יותר לאחותה. נהיינו קצת יותר חברות. אנחנו בקושי מתראות, אבל כשכן נחמד לנו ביחד ממש.
זה טוב.
הכאב. הקושי. הסבל שלה. ההתמודדות. זה לא טוב.
האשפוז. הריחוק. הטיפול. זה טוב. אם זה מה שיגרום לזה להיגמר.
ואני יודעת שהיא חזקה.
והיא תצא מזה.
והיא בן אדם כל כך כל כך מיוחד וגדול.
והיא תתגבר על זה.
בעזרת ה' יתברך.
כמה שיותר מהר.
ובעזרת ה' זה יגרום לה להכיר יותר את עצמה. ולהתחבר. ולא לחיות בלחץ כמו פעם. בעזרת ה'.
וואי טאטע.
מעריכה את האומץ שיש לה. לטפל.
מצד שני... אני זה לא בדיוק אותו דבר.
אף אחד לא יודע.
וגם אין איך לדעת.
אז אין מי שיגרום לי ללכת לטיפול.
ולה היה דרך לדעת.
אז...
אבל עדיין.
בלי הרצון שלה. זה לא היה מצליח. והיא אמרה לי שהיא באמת בהתחלה רצתה לעוף משם אבל אחר כך היא למדה לקחת את הדברים הטובים ולהסתכל בעין טובה. פשוט הערצה.
היא פשוט גיבורה. אדירה. גדולה.
ועכשיו... זה משמח לשמוע שהיא הייתה בשבת בבית.
ברוך ה'.
טאטע בבקשה ממך עזור לי להתמודד.
תודה
אוי, זה כואב.
כן כן
עכשיו.
מממממ
יש שם עבודה זרה
לא נסתכל ולא נכנס למקדשים שלהם
סגור?
😂😂
מאנשים קרובים שאני מכיר והיו שם - התרשמתי שהודו יכולה להיות מדהימה, מיוחדת, למלא אותך בחוויות יוצאות דופן, נופים מדהימים, אך בו בזמן מאוד דוחה ומגעילה. הלם תרבותי, צפיפות, לכלוך, רעש, אשפה ברחובות, עוני מחריד….
הצבעים הריחות... החופש
באלי לטייל הרבה ועם הנופים שם
זורמת גם לסיני
מאוד פופולארי לטייל שם בשנים האחרונות- נראה לי אפילו נהיתה יותר פופולריות מהודו.
(ואחותי טסה לויטנאם בעוד כמה שבועות, לטיול של 10 ימים)
לכו להצביע!
גם בגשם!
ההזנחה הקלאסית
התעלמות מוחלטת מהכל מהצרכים מהרצונות הכל שקוף
אין אותך אתה אוויר או הפוך
ויש הזנחה אחרת
מרוב עושר ורווחה כבר מואסים בכל קשר
אל תפנה אלי קח מסך
או שהוא במסך והיא מתחננת לשאריות.
יצאתי לסיבוב אחר הצהריים בשכונה
רואה אבא עם כמה ילדים מחנה את הרכב
הפנים קדימה להימנע מרוורס כבר אינדיקציה ברורה לבעיתיות.
רכב חשמלי מהעבודה
הכל מצולם ומתועד מכל זוית
כל ילד יורד עם הגלידה שלו והכרס הקטנה שלו
וכל החמודים האלה הולכים אחרי האבא כשהוא במסך שלו מחפש צל ושקט
המכשיר הזה לא משאיר להם סיכוי
הם מתחילים לגשש לשחק להתלכלך להיות ילדים
והוא תוך כמה דקות החליט שנמאס לו והולכים
כי אלוני מתלכלך
ויותמי צריך להתפנות והכל מאבד שליטה
הם מתלוננים
הם רוצים להישאר בחוץ
לשחק
להיות עם אבא וגלידה ובוץ וחרא כמו שילדים גדלו תמיד
והמחזה מרתק
חוסר האונים מול הבקשה ליחס והבקשה לאבא.
כואב הלב עליהם ועליו ועל כל העולם
הכל אבוד
שס תמיד עושים לי מצפון עם הרב עובדיה
וגם ג' אבל פחות
נותן לעצמי ללכת לנוסטלגיה הזולה לזרום איתה להיזכר בסבתא שקוראת תהילים ומבשלת וסבא שחוזר בערב מהעבודה ושומע שיעור של הרב.
זה לא זיכרון שלי זה זכרון שהראש שלי ממציא כשאני שומע אותם מחזירים עטרה ליושנה
הזוי
אז ביבי או שס או ג' לא יודע נראה
רק שיגמר ויעבור תחזור אהבת החינם וחיבור המחנות
שעון החורף הזה מעורר את האופטימיות קמים כשיש אור
חוזרים הביתה בחושך
מרגישים יעילות פרודוקטיבית כמו שצריך
בוגרים
הוא כתב לך משהו
לא טוב לך
תגידי לו
תחסמי יאללה ביי
ללכת ללרלר על זה עם כל העולם או בפינת קפה או לא יודע איפה בשביל עוד יחס
זה קטן ומסכן.
ולך גבר שמור על הכבוד שלך ועליה גם. אם היא לא בקטע עוף משם.
היחס של ההודעות זה בכלל אצבע כמו שיחה הדדית.
אל תכפה כלום ותזרוק את האימוג'ים לפח אלא אם כן אתה ילדי שנולד אחרי 2000 וליבי יוצא אליך
כתבת משהו היא לא ענתה או הגיבה בחיוך
שחרר
לך הלאה
אתה מחפש אישה לחתונה משהו אמיתי לא עבודה שתתהפך עליך או משהו שלא עובד.
העולם הזה כמו ג'ונגל
לא משעמם לשניה
לאידיאלים
לדרך חיים
למשהו
לאימונים
לצעדים יומיים
לא משנה
איפה עוד יש מישהי שתיזכר שלא הגיעה ל-15000-20000 צעדים שלה היום ותקום ותצא באמצע הלילה להשלים את זה?
הדברים הקטנים
המראה שלך
מראה לנפש
אני עדיין מואר
